בשנת 1923 תל אביב הייתה במהלכה של צמיחה מואצת. מדי חודש זרמו מאות אנשים לתל אביב והשתקעו בה בחפשם אחר פרנסה, תנופת בנייה גדולה הייתה בעיצומה (עם פועלי בניין עבריים!), ועשרות בתי קפה נפתחו על שפת ימה של תל אביב. העדלאידע התל אביבית המפורסמת החלה לפעול 12 שנים לפני כן, ומדי שנה, בפורים, צעדו אלפי אנשים מחופשים לאורך הרחובות אלנבי והרצל בתהלוכה ססגונית גדולה ומפוארת. היא כללה בובות ענק, תזמורת ומאות ילדים מחופשים ברוח החג. עיריית תל אביב, שדאגה שלא להצית מהומה בין היהודים לערביי יפו פרסמה את הכרזה הבאה, המבקשת מן התושבים שלא להתחפש לנוצרים או מוסלמים (מושלמים, כפי שהיה נהוג לכתוב).
השקט החזיק מעמד ברמה זו או אחרת. 13 שנים לאחר מכן , ב-1936, פרצו מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט (המרד הערבי הגדול), שבהן המון ערבי, מוסת בידי מנהיגיו וממומן על ידי גרמניה הנאצית, הרג ופצע מאות יהודים. זה היה גם סופו של הדו קיום בתל אביב.
.
.
