ויליאם לסלי ארנולד נולד ב-1942 באומהה, בנברסקה. לכאורה הוא היה נער אמריקאי רגיל בשנות ה-50. תלמיד תיכון ממוצע, נגן סקסופון בתזמורת, היו לו חברים והכל נראה רגיל לגמרי. אביו היה איש מכירות, ואמו עקרת בית. המשפחה חיה חיים מסודרים בשכונה שקטה, בית טיפוסי עם גינה מסודרת ודשא ירוק – התגלמות הבורגנות האמריקאית של אותם ימים. אבל מאחורי החזות הזאת הסתתר מתח שהלך והתעצם בין הנער לאמו, שניסתה להחזיק אותו קצר בזמן שהוא כדרכם של מתבגרים חיפש עצמאות.
בספטמבר 1958, כשהוא בן 16, הכל התפרץ. הכל התחיל בויכוח שגרתי עם אמו, הוא רצה להשתמש בערב ברכב שלה כדי לצאת לדייט, ואמו שהתעצבנה שהוא משוחח במשך שעות בטלפון עם חברתו ותופס את הקו של הבית סירבה לתת לא את האוטו.
ארנולד תפס את רובה הרמינגטון החצי אוטומטי שאביו החזיק למעלה, כנראה כדי לשדר לה שהוא רציני. היא צחקה עליו ואז הוא ירה בה פעמיים, וכשאביו חזר הביתה הוא מיד קלט את מה שקרה, ניסה להאבק בו בחוסר הצלחה, ולסלי ירה גם בו והרג אותו ואז הוא החביא את הגופות במרתף. אחר כך הוא ניקה את הבית, כיסה את הגופות, וכשאחיו הצעיר חזר הביתה הוא אמר לו שההורים נסעו ולקח אותו לישון בבית של השכן.
אחר כך כאילו שכלום לא קרה, הוא נסע לפגוש את חברתו. הם הלכו לסרט, אכלו ארוחת ערב, ואז הוא חזר הביתה כדי להסתיר את הראיות. במשך הלילה הוא חפר קבר רדוד בחצר האחורית וקבר את שני הוריו זה לצד זה. לאחר מכן לקח את השטיחים המוכתמים בדם והשליך אותם לנחל לא רחוק מהבית.
בימים שלאחר מכן המשיך כרגיל בחייו. הוא סיפר לשכנים שהוריו נסעו לביקור משפחתי, השתמש במכונית המשפחה והלך לבית הספר כאילו דבר לא קרה. הוא אפילו פתח את העסק המשפחתי ועבד בו. רק אחרי כשבועיים כששכנים החלו לחשוד והמשטרה הגיעה לבדוק והוא נשבר מיד. בחקירה הודה ברצח והוביל את החוקרים אל מקום הקבורה של הוריו בחצר הבית.
המשפט היה קצר יחסית ובשנת 1959 נגזרו עליו שני מאסרי עולם בגין רצח מדרגה שנייה.
בכלא של נברסקה נחשב ארנולד לאסיר למופת. הוא הצטיין בלימודים, השתתף בתוכניות לשיקום אסירים ועבד במוסך הכלא. עיתוני נברסקה תיארו אותו כ”שקט, מנומס ואינטליגנט”, וכמי שמנסה “לשנות את דרכו”. אבל ב־14 ביולי 1967, שמונה שנים בלבד לאחר שנכנס לכלא, הוא ברח יחד עם אסיר נוסף בשם ג’יימס הארדינג. הם חתכו את סורגי חלון חדר המוזיקה, טיפסו על גדר בגובה שלושה מטר וחמקו אל החופש. הארדינג נתפס בתוך שנה, אך לסלי ארנולד נעלם כאילו נבלע באדמה. הוא לא היה מודע לזה, אבל מעט לפני שברח התקבלה בבית הכלא המלצה מהמדינה לשחרר אותו בעוד שנה כשימלאו 10 שנים למאסרו, מפני שהיה קטין בזמן הרצח.
בחודשים הראשונים לבריחתו הוא נדד בארה”ב בין כמה מקומות. ארבעה חודשים בלבד לאחר הבריחה, הוא התחתן עם אם גרושה עם ארבעה ילדים, אותה הכיר כשמתינה לשולחן פנוי במסעדה בשיקגו, שבה מצא עבודה כטבח.
הוא קרא לעצמו ג’ון וינסנט דיימון. הוא חי עם משפחתו החדשה יותר מ-10 שנים ונכנס לעומק תפקידו כאב לארבע בנות. הן זוכרות אותו כאדם חרוץ שעבד קשה ועדיין מוקירות לו תודה על זה שהעביר אותן משיכוני העוני של שיקאגו לבית אמיתי.
בשלב מסויים הוא עשה הסבה מטבחות למכירות, והתפרנס היטב. אחרי שנה הם עברו לסינסנטי והוא קנה בית בן 2 קומת עבור המשפחה. הוא ורעייתו ניגנו בבית, ובנותין זוכרות אותו כאדם שמח, אבל לחלוטין נטול חברים. יום אחד אשתו עשתה לו מסיבת הפתעה ליום ההולדת והזמינה את השכנים, והוא כעס מאד. 10 שנים הם חיו ביחד, אבל אז ב-1977 , מספר ימים אחר יום השנה העשירי לבריחתו, הוא הגיש בקשה לגירושין. אשתו לא התנגדה, הגירושין היו קצת סוערים, הם מכרו את הרכוש שלהם (בשלב הזה היו להם כבר שני בתים), ובאחד הריבים על הכסף אשתו ניפצה את הסקסופון שלו ושלחו לו אותו בחלקים.
כמה שנים לאחר גירושיו, ארנולד שחי בלוס אנג’לס החל לצאת עם האישה שתהפוך לאשתו השנייה, השניים נישאו בשנת 1983 ובשנת 1986 ארנולד הפך לראשונה לאב ביולוגי בגיל 44 כשנולדה להם תינוקת. בנו נולד חמש שנים לאחר מכן. הוא התפרנס היטב והייתה לו חברה משלו שעסקה במכירות. למשפחתו החדשה סיפר שגדל כיתום בבית יתומים בשיקאגו, ומעולם לא הכיר את משפחתו.
לאחר המהומות בלוס אנג’לס בעקבות הכאת המשטרה את רודני קינג, אמר ארנולד למשפחתו שהמדינה השתנתה וכי “ארצות הברית, או לפחות לוס אנג’לס, אינה מקום טוב לגדל בו משפחה”, והחליט להגר.
במשך כל הזמן הזה המשיך להתראות עם הבנות החורגות שלו גם 14 שנים אחרי הגירושין, אבל ב-1992 אמר להן שזו הפעם האחרונה שהם נפגשים כי הוא מהגר מארה”ב. הוא מעולם לא יצר קשר עם אף אחת מהבנות שוב.
בדיעבד, הסיבה האמיתית להגירה הייתה כנראה עליית האינטרנט בתחילת שנות ה-90. הוא הבין מיד שאם כל המחשבים בארה”ב יחוברו מביניהם, לא ירחק היום שהוא הוא יילכד. לפני המעבר הוא גם עשה ניתוח פלסטי קטן. המשפחה היגרה לניו זילנד, ואחרי 5 שנים הם עברו שוב, הפעם לאוסטרליה. שכניו הכירו אותו כאדם מנומס ואדיב, איש משפחה. איש לא העלה בדעתו שהאדם הזה הוא רוצח נמלט מאמריקה. בנו זוכר אותו כאב חם ואוהב, שכל זמנו הפנוי הוקדש למשפחה. דיימון (ארנולד) עוד טס מדי פעם לארה”ב בגלל עבודתו, אבל אחרי אירועי 9.11 הבין שהבדיקות יהיו מעמיקות הרבה יותר ומאז לא יצא מאוסטרליה.
עד מהרה יצרו איתו קשר, אבל לא היה זה קרוב משפחה אבוד אלא מאט ווסטובר, מרשל מנברסקה, שחיבר עבורו את הקצוות. שנים קודם, כשהתחילו להשתמש בזיהוי מבוסס DNA הוא פנה לאחיו של ארנולד שנתן להם דגימה, וכך היה להם בתיק של ארנולד DNA דומה לשלו לשימוש עתידי. ברגע שהוא גילה התאמה חלקית לתיק הזה, המרשל טס לאוסטרליה, ראיין את בנו של ארנולד, הציג לו את המקרה של הרצח והבריחה שאביו ביצע, וסגר תיק פתוח בן 55 שנים.
“אני מרגיש בנוח עם מי שאני”, הוא אמר. “הוא היה אבא טוב שהקדיש את כל חייו לאחותי ולי, ואני חייב לו פחות או יותר הכל”.
המשפחה גם מאמינה שארנולד, עמוק בפנים, התחרט על עברו הרצחני.
