השנה היא 1966 ומלחמת ויאטנם הייתה בעיצומה. קת’רין (קת’י) לורואה, צרפתיה בת 21 החליטה מה היא רוצה לעשות בחיים, להיות צלמת קרבית, וידעה ששום דבר לא ימנע ממנה להגשים את שאיפתה. היא רצתה לצלם את הפנים מאחורי המלחמה ועבדה בפרך 18 שעות ביום כתחקירנית כדי לחסוך אגורה לאגורה. כשהגיעה לסכום הרצוי היא קנתה כרטיס בכיוון אחד לויאטנם למרות התנגדות המשפחה, וטסה לשם כשבכיסה מצלמת הלייקה שלה וכל הונה עלי אדמות – 200$.
כשהגיעה, נכנסה למשרדו של מנהל סוכנות אסושיאטד פרס והציעה לו את שירותיה.
הורסט פאס, הצלם האגדי זוכה שני פרסי פוליצר סקר את הצלמת שעמדה מולו, מטר וחצי גובהה ו-43 ק”ג משקלה, והעריך שציוד הצילום שסחבה עליה שקל יותר ממנה. הנחישות שלה שכנעה אותו. הוא נתן לה 3 פילמים, אמר לה לחפש אובייקטים לצילום והבטיח לה 15$ לכל תמונה שלה שתפורסם.
למזלה הרב היא הכירה תוך מספר ימים צלם צרפתי שעבד עבור המגזין לייף, ובמאמץ לא גדול הוא צירף אותה לצוותו וסידר לה תעודת צלם עיתונות שאיפשרה לה להתחיל לעבוד. קת’י לא דיברה אנגלית בכלל, אבל החליטה להצמד לפלוגת מארינס אמריקאים. המילה הראשונה שלמדה באנגלית הייתה… Fuck כמובן.
מספר ימים לאחר שהצטרפה לפלוגה היא עמדה ודיברה עם אחד הקצינים. לפתע שמעה זמזום חזק באזניים וכדור חלף לידה. הקצין הצביע על הצעיף הלבן שלבשה והציע לה למשוך פחות תשומת לב של צלפים.
בשנתיים שלאחר מכן קת’רין הייתה צמודה לכוחות הלוחמים בויאטנם. הורסט פאס אמר עליה שהיא יותר אמיצה מכל חייל מארינס שאי פעם פגש. היא אף פעם לא הייתה מאחר, אלא תמיד בחזית עם הכוחות הלוחמים. היא השתתפה איתם בקרבות ותמונות שצילמה התפרסמו תכופות בשבועונים בכל העולם, הנה כמה תמונות שצילמה:
בקרב על קה-סאן, קתרין הפכה לצלמת העיתונות הראשונה אי פעם (גבר או אישה) שצנחו צניחה קרבית עם לוחמי הקו הראשון. יא הייתה כל כך קטנה ורזה, שהיה צריך להוסיף צלה באופן מלאכותי משקלות כדי שלא תיסחף ברוח כשהמצנח נפתח. היא צנחה עם הכוחות והסתערה איתם בקרב לכיבוש גבעה 881. הנה היא כאן לפני הצניחה, שימו לב לשתי המצלמות על צווארה:
זו תמונה שקת’רין לורואה צילמה מהאוויר, תוך כדי צניחה:
לא היו חסרים שם לצערנו שוביניסטים. לאחר הצניחה הזו נפוצו שמועות על כך ששכבה עם קולונל בתמורה לאישור. למעשה, היא קיבלה את רישיון הצניחה שלה כבר כנערה, ובזמן האירוע היה לה רקורד של צניחות.
לאחר הקרב היא קיבלה את סיכת הצניחה ממפקד הגדוד
בקרב אחר, חודש וחצי לאחר מכן, היא צילמה רצף של שלוש תמונות חזקות וקורעות לב שהכניסו אותה למגזין LIFE ולהיסטוריה: אחד החיילים נפגע תוך כדי הסתערות, ותוך שניות מגיע אליו החובש הפלוגתי, ורנון וייק בן ה-19.
דמיינו את קת’רין לורואה שוכבת לצידם, הכדורים שורקים מסביב, חיילי מארינס מסתערים קדימה, והיא מצלמת חייל נאבק על חיי חברו.
קת’רין לורואה המשיכה לצלם מלחמות בכל העולם. בשנים שלאחר מכן היא נשארה בויאטנאם עד נפילתה, וב-1972 צילמה סרט תיעודי על מחאת החיילים שחזרו מהמלחמה. היא בחרה להתמקד בחייל קולני במיוחד בשם רון קוביק, והפרסום שהסרט הביא לו הפך אותו שנים מאוחר יותר לגיבור סרטו של אוליבר סטון “נולד ב-4 ביולי”. משם היא המשיכה לצלם סכסוכים ומלחמות בצפון אירלנד, את הפלישה התורכית לקפריסין, את ההפיכה באיראן ואת מלחמת האזרחים בלבנון ולאחר מכן את מלחמת לבנון הראשונה. בזמן המצור הישראלי על בירות היא שהתה בתוך העיר, ומאוחר יותר פרסמה ספר צילומים מהקרבות ומטבח סברה ושתילה.
וכדי לסגור את המעגל:
ורנון וויק, החובש בן-19 לא התאושש מהמראות שראה בויטנאם. הוא חזר לארה”ב, התחתן ארבע פעמים, התגרש ארבע פעמים, לא הצליח לעבוד במשרה אמיתית, חי את חייו בבדידות ובנתק מוחלט מילדיו.
ב-2004 קת’רין לורואה הגיעה אליו וצילמה אותו. בודד, רדוף שדים ומראות מהעבר, חי בדירת חדר שנשרפה שנה קודם לכן, וכל גופו מקועקע בשמות חבריו המתים. יומיים לאחר פגישתם הוא סבל משבץ ששיתק אותו.
הנה ורנון וויק בן ה-56, נראה (לדבריה) כמו בן 80 למוד סבל.
בשנות התשעים היא פרשה מצילום מלחמות, עברה לחיות בניו יורק ופתחה חנות לבגדי וינטג’ יד שנייה.
קת’רין לורואה, מעשנת כבדה, נפטרה ב-2006 בגיל 61 מסרטן הריאות. היא פרסמה ספרים רבים, צילמה אינספור תמונות עיתונות והשאירה חותם על ההיסטוריה.
