גם היום, שבעה עשורים לאחר שהתאבדה, לא ידועים יותר מדי פרטים על אוולין מק’הייל. בחייה הקצרים היא לא הייתה ידועה אבל במותה היא הפכה למפורסמת רק בגלל סיבה אחת: בגלל שהיו מי שחשבו שהמוות שלה היה מרהיב ביופיו. היא הייתה בת 23, עוד אחת מאותו דור שילדותם עברה עליהם בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות העשרים והשלושים. היא נולדה ב-1923 בבברקלי, קליפורניה וחיה ברווחה כלכלית (יחסית) עם אביה שהיה בנקאי. עבודתו נשאה אותם מקליפורניה לוושינגטון ולאחר מכן עברו שוב לניו יורק.
שנות התבגרותה לא היו קלות: אמה סבלה ככל הנראה מדיכאון שלא אובחן שלא לדבר על טופל בשנות ה-30. הדיכאון הוביל לסכסוך בין הוריה,בני הזוג התגרשו ואביה זכה למשמורת על הילדים הקטינים.אוולין הצטרפה לאביה בסנט לואיס, שם למדה במהלך שנתה האחרונה.
לאחר התיכון התגייסה, והייתה זו שנאה ממבט ראשון. ברגע שנגמרה מלחמת העולם השנייה היא השתחררה, וחבריה סיפרו שבאותוצ יום היא שרפה את המדים שלה בחצר. עתה הייתה חיילת משוחררת ששירתה בצבא בזמן מלחמת העולם השנייה. חברותיה סיפרו שכשהשתחררה עשתה מסיבה שבה שרפה את המדים שלה. במהלך מסיבת ראש השנה ב-1945, בה חגגה את שחרורה, היא פגשה את בארי רודס, נווט לשעבר בצבא שלמד הנדסה. הם יצאו למשך תקופה קצרה, התארסו ותכננו חתונה ביוני 1947 בבית אחיו של בארי בניו יורק.
אבל הדברים לא היו לגמרי כפי שנראו. אוולין ירשה את הדיכאון של אמה. בקיץ 1946 פרי, אחיו של בארי, התחתן ואוולין הייתה שושבינה. אחרי החתונה היא תלשה את השמלה ואמרה ‘אני לא רוצה לראות את השמלה הזו לעולם’. מאוחר יותר אמר בארי לכתבים כי ‘היא דאגה מסיבה מטופשת משום שהיא פחדה שהיא לא מספיק טובה כדי להיות אשתי. חשבתי שהורדתי אותה מהרעיון המטופש הזה’.
ב-30 באפריל 1947, אוולין מקהייל התעוררה בבוקר בביתו של ארוסה שבפילדפיה. לילה לפני כן הם חגגו ביחד את יום הולדתו ה-24. הם עמדו להתחתן חודשיים לאחר מכן, והשיחות באותו לילה מן הסתם נסובו גם על העניין הזה. אני מדמיין אותם קמים, אוכלים ארוחת בוקר משותפת ונפרדים לדרכם. בארי אמר “כשנישקתי אותה לשלום היא הייתה מאושרת ונורמלית כמו כל בחורה שעומדת להתחתן”. היא עלתה על הרכבת לניו יורק בדרכה לעוד שבוע עבודה כמנהלת חשבונות. בדרך היא עצרה בחדרון בבית מלון וכתבה מכתב קצר, משם היא נסעה ברכבת התחתית לאמפייר סטייט בילדינג. כשהגיעה לגורד השחקים המפורסם ביותר בעולם היא עלתה למרפסת התצפית הפתוחה בקומה ה-86 וקפצה למטה.
היא נהרגה מיד.
רוברט ס. ווילס, צלם מתלמד, היה בדיוק בצידו השני של הכביש כשהבחין בגוף גדול נופל ונוחת על לימוזינה של האו”ם. הוא חצה בריצה את הכביש, נדחק בין האנשים שהתקהלו שם וצילם אותה דקות ספורות לאחר שמתה. ווילס, אולי מבלי משים, הצליח לתפוס בתצלום בודד גם חן ויופי וגם אימה ומוות. הוא היה צעיר וחסר נסיון, אבל איכשהו הצליח להראות את התמונה הזו לעורך הצילום של המגזין “לייף”. העורך ידע בדיוק מה לעשות איתה: שבוע וחצי לאחר מכן, התמונה פורסמה על פני עמוד שלום בגליון החדש של המגזין, הישג נדיר לצלם שזו הייתה תמונתו הראשונה בתקשורת.
השבועון לייף שפרסם את התמונה כינה התמונה הזו בשם “ההתאבדות היפה ביותר שאי פעם צולמה”. ראו נא באיזו שלוות נפש היא שוכבת על גג המכונית ההרוסה, עקבות המעשה הקשה שעשתה לא ניכרים כמעט בגופה. חליפתה המחוייטת פרומה מעט ונעליה נשרו מעל רגליה. היא אוחזת את ענק הפנינים שלה באחיזת מוות.
בפתק ההתאבדות הקצר שהשאירה כתוב “אני לא רוצה שאף אחד מתוך או מחוץ למשפחה שלי יראה חלק ממני. תוכלו להרוס את גופי בשריפה? אני מבקשת ממך וממשפחתי – אל תשאירו מזכרת או זיכרון ממני. בן הזוג שלי ביקש ממני להינשא לו ביוני. אני לא חושבת שאהיה אישה טובה בשביל אף אחד. יותר טוב לו בלעדיי. ספרו לאבי: אני דומה לאמא שלי ביותר מדי תכונות”.
גופתה נשרפה, לא נערך טקס אשכבה, ואין בשום מקום קבר שיציין שאוולין מק’הייל אי פעם התהלכה על פני הכוכב הזה. כל מה שנותר ממנה זה הצילום של מותה. נתקלתי בתמונה המקורית הבוקר כשחיטטתי קצת בארכיון של “לייף” ונשאבתי לסיפור הזה.
\
בארי היה למהנדס ועזב את ניו יורק ומאוחר יותר את ארצות הברית. הוא מת במלבורן, פלורידה ב-9 באוקטובר 2007 בגיל 86. הוא מעולם לא התחתן. רוברט ווילס מעולם לא הצליח לפרסם תמונה נוספת.
התמונה שלה הפכה לאייקונית. כמה אייקונית?
אנדי וורהול קנה את הזכויות לצילום שלה והפך אותו לעבודה בשם “גוף נופל”
בקליפ של דייוויד בואי משנת 1993 לסינגל “Jump They Say” הוא שחזר את הסצינה וצולם שרוע על גבי מכונית מרוסקת.
דיוויד בואי בקליפ “Jump They Say”
התמונה מופיעה גם בדיסק של פרל ג’ם ובקליפ של טיילור סוויפט.
