ביל קלינטון נולד בשנת 1946 בעיירה הקטנה הופ (Hope) שבמדינת ארקנסו, זמן קצר לאחר שאביו הביולוגי, סיילס קלייד ג’ונסון, נהרג בתאונת דרכים קטלנית – עוד בטרם הספיק לפגוש את בנו. אמו, וירג’יניה דל קסידי, הייתה אחות במקצועה, אישה חזקה ועצמאית, שגידלה את בנה לבד במשך שנותיו הראשונות, עד שנישאה מחדש לרוג’ר קלינטון שהיה איש מכירות של משקאות חריפים. הילד ביל אימץ את שם משפחתו של אביו החורג, אך היחסים בבית לא היו פשוטים, בלשון המעטה. רוג’ר קלינטון היה אלכוהוליסט ולעיתים אלים, וקלינטון הצעיר נאלץלהגן על אמו ואחיו למחצה.
למרות הקשיים בבית, ביל היה תלמיד מבריק וסקרן. הוא גילה כישרון יוצא דופן בתחומים מגוונים: מוזיקה (ניגן בסקסופון והופיע בתזמורות בית ספר), דיבייט, מנהיגות ואזרחות. הוא קרא בשקיקה ביוגרפיות של נשיאים אמריקנים, והחל כבר בגיל צעיר לפתח עניין עז בפוליטיקה, במיוחד בזכויות אדם ובשאלות של צדק חברתי. כשהיה בן 16 עבר לתקופה ללמוד בתיכון בניו־אורלינס. הוא הצטיין גם שם, והפך לדמות בולטת בקרב בני גילו בזכות כריזמה, חום אישי, ויכולת יוצאת דופן להקשיב ולשכנע. בעיני רבים שהכירו אותו כבר אז, לא היה ספק שהוא נועד לגדולות. אף אחד לא התפלא על בחירתו כנציג מדינת ארקנסו לתוכנית היוקרתית Boys Nation בשנת 1963. התוכניות הזו הייתה פרי יוזמה של הלגיון האמריקני שהטיסה לוושינגטון נערים מצטיינים מכל רחבי ארצות הברית כדי ללמוד על הממשל הפדרלי, על עקרונות הדמוקרטיה ולפגוש אנשי ממשל בכירים. במהלך הסיור הוא התבלט כנער שדעותיו נחרצות ושקולות. באחת הדיונים הוא הוא היה בין המעטים שהצביעו בעד הצעת חוק נגד אפליה גזעית, עובדה שהייתה עוד יותר יוצאת דופן בהתחשב בזה שהוא הגיע ממדינות הדרום.
קלינטון הצעיר לא הסתיר את התרגשותו. הוא עמד עם 98 נערים נוספים, ממתין לתורו ללחוץ את ידו של ג’ון פ. קנדי – נשיא צעיר, כריזמטי, מודרני, שנראה בעיני רבים כסמל של תקווה וחידוש. קלינטון העריץ את קנדי. עבורו, הוא היה הרבה יותר מדמות פוליטית – הוא היה מופת לאמריקה אחרת, צעירה, הומאנית, נאורה יותר. במשך דקות ארוכות צפה קלינטון בקנדי כשהוא לוחץ את ידיהם של הנערים שלפניו, ואז – הרגע הגיע. הוא התקרב, שלח את ידו, ולחץ את ידו של הנשיא. הפגישה נמשכה בדיוק 2 שניות, אבל לביל קלינטון היה צילום שהשפיע עליו לכל חייו.
“לא היה לי מושג מה אעשה עם חיי,” אמר פעם בראיון, “אבל ידעתי שיום אחד אני רוצה להיות שם, איפה שהוא עומד.” זו לא הייתה סתם הערצה לנשיא; זו הייתה הולדתה של שליחות.
באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב “מתישהו בגיל שש עשרה, החלטתי כי אני רוצה להיות בחיים הציבוריים כנבחר ציבור. אהבתי מוזיקה וחשבתי כי אוכל להיות טוב מאוד בזה, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה ג’ון קולטריין או סטן גץ. התעניינתי ברפואה וחשבתי כי אוכל להיות רופא סביר, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה מייקל דבייקי. אבל ידעתי כי אוכל להצליח בשירות הציבורי”.
ארבעה חודשים לאחר מכן קנדי מת. קלינטון היה בשיעור מתמטיקה בתיכון כשנודע לו שקנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-22 בנובמבר 1963. “אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול”, אמר קלינטון. “לבי נשבר. קיוויתי שהוא יחיה. לא ידענו בהתחלה אם הוא חי או מת. אני פשוט זוכר שהייתי גמור לחלוטין”. על ההשפעה של אותו רגע, הוא כתב, “הוא היה בעל משמעות למדינה, והוא סימל את העתיד ועכשיו אני מרגיש כאילו העתיד שלנו כובה.”
בשנת 1993, בדיוק שלושים שנה אחרי אותה לחיצת יד היסטורית, חזר קלינטון לגינת הוורדים – הפעם בתור נשיא – ואירח את אותם נערים שהיו לצידו אז. חלקם כבר הפכו לאנשי עסקים, מורים, פוליטיקאים. הוא עמד מולם, הפעם לא כנער אלא כמנהיג, ואמר: “זה לא לוקח הרבה זמן לחיות חיים שלמים, אבל זה יכול להיות מאוד מתגמל אם יש לך עקרונות, אם אתה מאמין ברגשותיך ופועל לפיהם.”
