ב-1309 הוכתר בֶּרְטְרַן דֶה גוֹ הצרפתי לאפיפיור ונקרא בשם קלמנס השביעי. מכיוון שכל הבחירה שלו היתה כרוכה ברציחות ומלחמות, הוא חשש לחזור לרומא וקבע את מושבו באביניון שבצרפת.
הוא גם החליף את מרבית הקרדינלים במועצה הבוחרת בקרדינלים צרפתים, כך שבמשך כמעט 70 שנה, שבעת האפיפיורים שכיהנו בתקופה הזו היו כולם צרפתים וישבו בארמון האפיפיורים באביניון.
ואז התחילה המהומה האמיתית שנמשכה עשרות שנים:
עם פטירתו של האפיפיור גרגוריוס האחד־עשר, הצרפתי במוצאו, סערו רחובות רומא. תושביה הזועמים דרשו מהקרדינלים לשים קץ להגמוניה הצרפתית ולבחור סוף־סוף אפיפיור איטלקי. אך מתוך שישה־עשר הקרדינלים שהתכנסו בוותיקן, רק ארבעה היו איטלקים. באפריל 1378 הפכה המתיחות לאיום ממשי: המון רומי עצום הקיף את הוותיקן, קולותיו הדהדו איומי רצח נגד הקרדינלים הצרפתים הנצורים בפנים. באימה גוברת ובחיפזון, בחרו הקרדינלים את ברתולומאו פריניאנו לאפיפיור החדש שהוכתר שבם אורבנוס השישי, ואז, בטרם יספיק ההמון לפרוץ אליהם, נמלטו כל עוד נפשם בם.
אורבנוס השישי שעד הבחירה היה מינהלן אפור התגלה עד מהרה כשליט נוקשה ואכזר. בתחילה קידמו הקרדינלים את בחירתו בתקווה שירגיע את הסערה, אך עד מהרה הם עצמם היו לקורבנותיו. אורבנוס התפרסם בזעמו המתפרץ, בנזיפותיו הפומביות ובדרכו האכזרית להטיל משמעת. הוא לא היסס להטיח עלבונות בחריפות, להשפיל בכירים בפומבי ואף לענות את מתנגדיו ללא רחם. האפיפיור החדש, שנועד להיות סמל פיוס ורוגע, הפך במהרה לדמות מעוררת פחד, אדם שאפילו הקרדינלים שהעלו אותו לגדולה רעדו לנוכח חמתו הבלתי מרוסנת. הוא גם ביצע שינויים במועצת הקרדינלים מינה 26 קרדינלים איטלקים במקום 12 הקרדינלים הצרפתים שהיו בה.
הקרדינלים שהעלו את אורבנוס לשלטון לא יכלו לשאת עוד את חמתו. החשש הפך לפחד ממשי, והפחד הוליד מרד. הם נטשו את רומא וחברו יחדיו בעיר אנאגני, שם טענו כי בחירתו של אורבנוס נכפתה עליהם תחת איום ההמון ולכן אינה תקפה. מתוך רצון להציל את עצמם ואת כבודם הכריזו על מינוי אפיפיור (אנטי-אפיפיור) חדש, רוברט מז’נבה שהוכתר בשם קלמנס השביעי, שהקים את חצרו באביניון. כך נולדה “הקרע המערבי” הגדול, כאשר העולם הנוצרי כולו נקלע למערבולת של נאמנויות חצויות, חלקן נתונות לאפיפיור ברומא וחלקן לאפיפיור באביניון.
(האנטי אפיפיור הוא דמות שחולקת על סמכותה של רומא ותובעת לעצמה את הכתר הקדוש של כס פטרוס. בעוד האפיפיור המוכר על ידי הכנסייה הקתולית יושב על כסו כשליט הרוחני של העולם הנוצרי, מתייצב מולו יריב עקשן הטוען כי דווקא הוא הנבחר האמיתי. לעיתים היה האנטי אפיפיור נתמך בידי מלכים ואצילים, ולעיתים בידי קבוצות מאמינים שראו בו מושיע אמיתי. כך הפך מוסד האפיפיורות לזירה של מאבקי כוח, אמונה ודם, שבה גם הסמכות האלוהית עצמה נראתה כנתונה במחלוקת.)
בעקבות הקרע הגדול, אירופה נקרעה לשניים: אורבנוס השישי, האפיפיור הרומאי נתמך על ידיד מדינות שהעדיפו את רומא כמרכז הסמכות הרוחנית, כמו ממלכות אנגליה, גרמניה, הונגריה ופולין ועוד. מחנהו נתמך על ידי צפון ומרכז איטליה, והצלחתו נשענה על נאמנותם של אלו שחששו מהשפעת צרפת על הכנסייה. מנגד, קלמנס השביעי הקים את חצרו באביניון, ונתמך על ידי צרפת, סקוטלנד, ספרד ופורטוגל, מדינות שהראו נאמנות למחנה הצרפתי ולריבונותו הפוליטית. העולם הקתולי הפך למגרש קרב של אמונה וכוח וארבעים שנה כיהנו במקביל שני אפיפיורים.
בערך שלושים שנים אחרי כן, קרדינל בשם פטרוס פילארגיס החליט לסיים את המצב שבו שני אפיפיורים. הוא פעל רבות, ובשנת 1409 התכנסה מועצת פיזה במאמץ נואש להביא לסיום הקרע המערבי שהכה גלים בכנסייה הקתולית כבר יותר משלושים שנה. נציגים מהכנסיות השונות ומקרדינלים מכל אירופה התאספו בעיר הקטנה, בתקווה ליישב את הסכסוך בין האפיפיור ברומא לאפיפיור באביניון. במקום לפתור את המחלוקת, המועצה נקטה צעד דרמטי והכריזה על הדחת שני האפיפיורים הקיימים, תוך מינוי אפיפיור חדש שיידמה את אחדות הכנסייה. מי האפיפיור החדש שנבחר? מיודענו פטרוס פילארגיס שהוכתר בשם אלכסנדר החמישי.
אך ההחלטה הזו לא הביאה פיוס אלא יצרה מצב בלתי רגיל ומסובך שבו העולם הקתולי מצא את עצמו עם שלושה אפיפיורים בו זמנית. המתח והבלבול שנוצרו היו כה גדולים, עד שכל מדינה, כל חצר מלכותית וכל קהילה דתית נאלצו לבחור צד ולפעמים אף להיכנס למאבקי כוח עקובים מדם בשם הנאמנות לאפיפיור שבחרו. רוב המדינות האירופיות הכירו בו כשליט הרוחני החוקי, אך ממלכת אראגון וסקוטלנד שמרו על נאמנות לאנטי אפיפיור שבאביניון, בעוד שמדינות איטלקיות שונות המשיכו לדבוק בנאמנות לאפיפיור הרומאי.
וככה, במשך 8 שנים העולם הנוצרי התנהל עם 3 אפיפיורים שונים.
ב-1414 התכנסה ועידת קונסטנץ (ועידה. ארבעה שנים היא ישבה בדיונים..) במטרה ליישב את הקרע המערבי שחלל את הכנסייה הקתולית. הוועידה הדיחה את שלושת האפיפיורים בו־זמנית ומינתה את אוטו קולונה האוטלקי שהוכתר בשם מרטינוס החמישי כאפיפיור שעליו הוטלה החובה לאחד את העולם הקתולי. הועדה גם נתנה סמכויות חזשות לאפיפיור לפיהן רק הוא מחליט וכל הקרדינלים מחוייבים להקשיב לו, וכך במכה הקרע נגמר, והסדר שב על כנו (בינתיים, עד המהומה הבאה.
