הוא היה לוחם מארינס בוייטנאם, כתב צבאי בחזית, סופר, תסריטאי מועמד לאוסקר, אוטודידקט שהרחיב את השכלתו ע”י גניבת ספרים מספריות, מתבודד מושבע, אלכוהוליסט ואיש שיחה מרתק. הוא היה כל אלה, אבל הוא היה בעיקר רדוף שדים. ספרו הראשון, The Short-Timers , הפך מאוחר יותר לסרט Full Metal Jacket ובעקבותיו התסריט שיצר העניק לו מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר.

הוא נולד ב-1947 בראסלוויל, אלבמה,עיר בת כמה אלפי תושבים שבה, כפי שפעם תיאר, הבילוי המרכזי היה לשבת ברחוב הראשי ולבהות בפנסי הרחוב. בגיל 16 הוא השלים הכנסה ככתב לעניני תאונות דרכים עבור העיתון המקומי ובמקביל נקלע לויכוחים תכופים עם אביו, פועל בבית חרושת באזור, שסבר שהאספורד מבזבז את כל זמנו לריק בקריאה במקום לעבוד ולתרום לפרנסת המשפחה. האספורד היה מורד כבר בנעוריו: כשהגיעה העת להבחן בסיום לימודיו, הוא סירב לשתף פעולה, ובמחאה על רמתה הנמוכה של מערכת החינוך החליט לוותר על בחינות הבגרות.  “לא רציתי לתת גושפנקא למעשיהם”, סיפר מאוחר יותר בראיון.

בדרום ארה”ב של אותה תקופה, “שמורה אינדיאנית מאוכלסת בחיילי צבא הדרום לשעבר, שמתרבים כמו בהמות ומתים במלחמות עם הצפון” ,כתב האספורד, “לא היה קרקס שאפשר לברוח אליו, ולכן האופציה היחידה היא להתגייס למארינס”. אמר – ועשה. בשנת 1967 בגיל 19 הוא התגייס, עבר טירונות במארינס, ולאכזבתו שובץ לאחר מכן בקורס כתבים צבאים שבסיומו הוצב בבסיס בצפון קרולינה כאחראי על עיתון המחנה.

האספורד, צמא לפעילות ועניין, ביקש לעבור לוייטנאם, ובקשתו התקבלה. בסוף שנת 67, כשהוא בן 19 וחצי, הוא הוצב ככתב קרבי בחזית, הצעיר ביותר בקבוצה קטנה של עיתונאים. הקבוצה הזו, שתשמור לנצח על קשר הדוק בין חבריה כללה את דייל דיי, שבעתיד יהיה שחקן המתמחה בגילום חיילים והשתתף בין השאר בסרטים פלאטון, להציל את טוראי ריאן, אחים בקרב ועוד, ואת בוב באייר, שלימים יהיה עורכו של הלוס אנג’לס טיימס. בסוף המלחמה, מתוך 10 האנשים שהיו במחלקת הכתבים של האספורד, רק שניים לא נפצעו, כולל האספורד עצמו.

ככתב קרבי שעבר שהוסמך כלוחם מארינס, האספורד השתתף בקרבות רבים וכתב עליהם בזמן אמת. לעיתים, הוא שלח 10 כתבות שונות ביום ובהן תיאר את העובר על החיילים תוך כדי הקרב. רוב הכתבות לא ראו אור מסיבות שונות: כתבה אחת למשל, שבה תיאר שימוש בנשק לא חוקי לפי אמנת ז’נבה נגנזה ע”י קולונל זועם שטען שלא ייתכן אפילו לרמוז שיש נשק לא חוקי בידי ארה”ב.

למרות זאת הוא לא היה פחדן ואפילו קיבל עיטור ציון לשבח על שירותו. במאמר משנת 1969 ב’פרנקלין קאונטי טיימס’ נאמר: ‘במעמד הענקת הפרס, רס’ן נלסון מ. אולף, בעצמו יוצא וייטנאם, אמר שהספורד השתתף בחמישה מבצעי לחימה גדולים, כולל כיבוש מחדש עקוב מדם של הואה בפברואר 1968, שם ציינו את אומץ ליבו וקור רוחו תחת אש’.

האספורד תיאר מאוחר יותר את עבודתו באומרו שהוא היה למעשה איש יחסי הציבור של המארינס ולא עיתונאי, ותפקידו היה למעשה לפאר הקרבות ואת החיל. “במלחמה – הנפגעת הראשונה היא האמת” כתב מאוחר יותר בספרו, The Short-Timers .היסודות הראשונים לספר הזה, שמאוחר יותר תואר ע”י ניוזוויק כ”הישג מפואר המערער את תפיסתנו לגבי המלחמה, הסיפורת הטובה ביותר שאי פעם נכתבה על מלחמת וייטנאם”. נזרעו ונכתבו כבר תוך כדי המלחמה, אבל שבע שנים נוספות יידרשו לו כדי לסיימו ולהוציאו לאור.

“בואו בהמוניכם לוייטנאם האקזוטית, פנינת דרום-מזרח אסיה“, כתב טוראי ג’וקר, גיבור ספרו של האספורד, ביומנו. “תפגשו באנשים מאתגרים ומעניינים, ותוכלו להרוג אותם“, הבטיח. “למה שלא תהיה הנער הראשון מהשכונה שהריגת אויב באמתחתו?“, שאל ג’וקר.

בתום שנה של שהות בוייטנאם, האספורד שוחרר והחל לעבוד כפקיד לילה בבית מלון. “הסיבה שבעטיה קיבלתי את העבודה הייתה שהם נזקקו לבחור גדול כמוני במשמרת הלילה”, כתב האספורד. “במשך כל הלילה חזרו למלון חוטבי עצים שיכורים, להוטים להתקוטט, בלווית הזונות המכוערות במיוחד שמצאו, אבל לפחות היה לי שפע של זמן לקרוא”.

בשנים הבאות הוא עבר לקליפורניה, והחל לפרסם סיפורים קצרים פרי עטו במגזינים שונים. על מנת להתפרנס הוא פרסם סיפורי פורנו תחת שם העט “ג’ורג’ גורדון”, עבודה שהקנתה לו מדי פעם שבועות שבהם היה יכול להתמסר לכתיבה בלבד.

באחת מסדנאות הכתיבה שהשתתף בהן, סדנת מד”ב בהנחיית הארלן אליסון, אליסון קרע בהפגנתיות את אחת העבודות של האספורד, היכה בו בזעם באמצעות השאריות הקרועות, והטיח בו שלעולם לא יהיה סופר. לימים, סיפר אליסון שעשה זאת כל שנה לקורבן התורן – הסופר הגרוע ביותר בכל מחזור, בעל אגו שיכול להכיל השפלה כזו. ההשפלה הפומבית לא הזיזה להאספורד, ואליסון – נשמה טובה מתחת למעטה הקשוח, אף אסף אותו ותלמיד נוסף לביתו למשך מס’ חודשים, עד שיכלו להרשות לעצמם לשכור דירה.

בגיל 22 הייתה יצירת המופת שלו גמורה. הוא שלח את כתב היד לכל הוצאת ספרים אפשרית, ותמיד קיבל את מכתב התשובה-דחייה הסטנדרטי לפיו “אהבנו את כתב היד, אך לא נוכל לפרסם אותו”.  האספורד טען שוייטנאם, חלום רע שאמריקה מנסה נואשות להתעורר ממנו, הורגת כל אמפטיה שיכולה היתה להיות לדמות המספר. “לכתוב על וייטנאם זה כמו לכתוב נובלה על סרטן“, תיאר את המצב.

“כתבתי עבור אותם חיילים שרצו לבטא את עצמם, אבל פשוט לא הצליחו. נראה שאף אחד לא מקשיב להם, אבל הם יודעים את הסיפור האמיתי”, אמר האספורד. ” כולם התעלמו מותיקי המלחמה או שהפכו אותם לשעירים לעזאזל, אבל חלק גדול מהם לא רצה ללכת למלחמה. וכשהם נותרו בחיים כדי לחזור הביתה, הם הוטרדו והתעללו בהם. אנשים שאלו אותם למה הם עשו את כל הדברים הנוראים האלה”.

שש שנים נוספות נדרשו עד שהוצאת הספרים הארפר ורואו החליטה להמר ולפרסם את הספר.

“יריקה מרוכזת לפרצוף”, תיאר אחד המבקרים את הספר. “מבעית, מצויין ואמיתי, הפעם הראשונה שסיפור וייטנאם נכתב כך”.

“שעתיים שלעולם לא אשכח, ספר חובה שכל אמריקאי חייב לקרוא” כתב אחר.

הביקורות הנלהבות, הסופרלטיבים והמחמאות לא עזרו לספר: המהדורה הראשונה שהודפסה בכמות נסיונית של כמה אלפי עותקים בלבד נמכרה בעצלתיים, ומשאזלה הוחלט בהוצאה לא להדפיס עוד מהדורה.

הכוכב שזרח לרגע החל לשקוע, אבל מזלו של האספורד עמד להשתנות.

“אל תשאל מה קרה אתמול” כתב לידידו.”קיבלתי טלפון מסטנלי קובריק אתמול. כן כן, אני לא צוחק עליך, היה זה כאילו משה דיבר עם הסנה הבוער,  אגדת הקולנוע שהתקשר לקוטף האפונים מאלבמה, הוא רוצה לקנות את הזכויות על ספרי וכעת אני הולך להיות עשיר. מזל שהייתי יהיר מאז ומעולם, עכשיו לא אצטרך ללמוד זאת”.

שלוש שנים של ריבים טלפונים בלתי פוסקים ארכה מלאכת הפיכת הספר לתסריט שעליו יתבסס הסרט “Full Metal Jacket”. אינסוף התנצחויות, עלבונות ושבירת כלים, ובכל פעם האספורד התנער מאחריות לתסריט, והסיר את אבהותו מהעלילה. בכל התהליך הוא נפגש עם קובריק רק פעם אחת, וזה עזב את הפגישה בזעם באומרו שהאספורד הוא בלתי אפשרי.

הסרט יצא לאור ב1987, הפך במהירות לשובר קופות, וקצר ביקורות נפלאות. האספורד, קובריק ומייקל הר שעזר בתסריט היו מועמדים לאוסקר, והאספורד כבר התחיל לתכנן את עתידו כסופר עשיר: הוא קיבל אחוזים מרווחי הסרט, ספרו שוב הודפס ותורגם ל 15 שפות שנות (חבל שלא לעברית). “תוך 5 שנים אהיה מר כסף גדול” כתב לידידו.

אבל זה לא ממש קרה. חמש שנים לאחר מכן, האספורד היה חסר פרוטה, קרוב למוות ומעמדו כסופר נשכח וחלף.

“יש לי אוסף של 10,000 ספרים ממוינים ומקוטלגים בכרטיסיות לפי נושאים”, התפאר בפני עיתונאי שראיין אותו. האספורד, אוטודידקט שקרא כל דבר והתעניין בעשרות נושאים שונים, החל מהסטוריה של מלחמת האזרחים האמריקאית, דרך פעלו של מארק טווין, וכלה בתיאריות אנרכיסטיות ומטבעות יווניים, שכר עקב נדודיו בעולם מחסן, ושם החזיק את אוסף ספריו המובחר.

במרץ 1988 אוניברסיטה בקליפורניה הוציאה צו להשבת 87 ספרים שהאספרד שאל וטרם החזיר, ובעת ששוטרים פרצו את המחסן, הם מצאו ערימת ספרים עצומה באורך של 9 מטרים וברוחב וגובה של שני מטר. רוב הספרים לא היו מושאלים, ובחקירה עלה שהם נגנבו מאוספים באנגליה, אוסטרליה ודרום אפריקה בנוסף לספריות מכל רחבי ארצות הברית.

רבים מהספרים ניזוקו בניסיון לחתוך או למחוק את סימוני הזיהוי של הספרייה, מסרה המשטרה שסירבה להעריך את ערכם אבל מסרה שמחירם ‘לא יסולא בפז’, וכלל  גם מהדורות ראשונה של סופרים כמו אדגר אלן פו.

תשעה חודשים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום על גניבת מאות ספרים משמונה ספריות בארה”ב, ואחת באנגליה. עורך דינו טעם שמדובר באיש אחוז דיבוק למחקר שלו, ולא בגנב ממוצע. 

השופט כתב בפסק דינו שהוא שוכנע שלא מדובר בגנב ממוצע, ודן אותו לקנס של 1500$, להחזרת כל הספרים הגנובים ותשלום דמי המשלוח, ולשישה חודשים בכלא. מאוחר יותר כתב שהכלא הזכיר לו את טירונות המארינס שעבר, למעט שני הבדלים: בכלא לא חוטפים מכות, ולא יורים בנשק. כשנשאל מה עשה בכלא כדי לשמור על שפיותו, ענה שמעולם לא נקט בשום צעד על מנת לשמור על שפיותו. לאחר 4 חודשים הוא שוחרר על התנהגות טובה.

בוב באייר, חברו מאז תקופת וייטנאם ועורך הלוס אנג’לס טיימס בהווה, סיפר שמכאן ואילך החלה ההדרדרות הגדולה של האספורד. הוא החל לשתות על בסיס יומי, דבר שלא עשה לפני כן, חי בחדר במלון סמוך לספרים שכה אהב, לא עבד, ובזבז את הכסף שהרוויח מהסרט. The Short Timers לא הפך לרב מכר מכיוון שסירב לשנות את שמו לשם הסרט – Full Metal Jacket , והקהל לא קישר בין השניים. ריבים בלתי פוסקים עם המו”ל שלו גרמו לכך שבעת שיצא לאור ספרו השני, The Phantom Blooper,הוא לא טרח לקדם אותו, וטען שהוא “נולד מת”. הספר לא זכה לאיזכור משמעותי, וכמובן שלא נמכר. 

הוא החליט להתחיל לכתוב סדרה של ששה ספרי בלשים, והראשון שבהם,A Gypsy Good Time,  יצא לאור בשנת 1992.  לאחר שהחל לסבול ממחסום כתיבה החליט לקחת את שארית כספו ליוון, שם קיווה ששינוי האווירה יעזור לו לכתוב.

גוסטב האספורד מת באגינה, אי יווני קטן, בגיל 45. יומו האחרון לא היה שונה מכל יום שגרתי באי. הוא קרא המון, כתב בקדחתנות במחברת, ושתה. שתה מהרגע שקם ועד הרגע שהלך לישון ולא התעורר יותר. שתה מבלי שים לב לסכרת שלקה בה, לכבד החולה שלו ולליבו הלא מתפקד. כשרופאו הזהיר אותו מאורח החיים המטורף, הוא קם בוקר אחד ושתה בקבוק יין, חלב, כמה כוסיות אוזו, מס’ בקבוקי בירה וקוקה קולה, כדי להוכיח לעצמו שגופו יכול להתמודד עם כל מה שיתנו לו . הוא לא הצליח. הסיבה הרשמית הייתה אי ספיקת לב, אף שברור שאורח חייו המטורף לא תרם לגופו.

פחות משנה לאחר שעזב את ארה”ב,  האספורד חזר אליה בארון מתים. אך מקרה הוא שארונו הלך לאיבוד במהלך המעבר בין שתי טיסות דווקא בקופנהאגן, שדה התעופה שמוכר הכי הרבה בירות בעולם.

גוסטב האספורד מת בגיל 45. שמו של הסופר שהיטיב לתאר את זוועות המלחמה המיותרת ביותר שידעה ארה”ב, והפך לדוברם של מיליוני החיילים שחזרו משם, פצועים בגופם ובנפשם, לא ידוע היום. הסרט הפך לאחד הסרטים החשובים על המלחמה, אבל שם הסופר והתסריטאי נשכח מלב. מקווה שמעכשיו יכירו אותו גם בארץ.