פרנסס פארמר עברה בחייה מה שרוב האנשים לא היו עוברים גם בשלוש תקופות חיים. רגע אחד היא הייתה כוכבת הוליוודית זוהרת, ובמשנהו – מאושפזת בכפיה בבית חולים לחולי נפש בעודה עוברת עינויים איומים ואונס. היא הייתה שחקנית מוכשרת, כותבת מצויינת, נון-קונפורמיסטית ונאמנה לאמת שלה, ובעיקר – היא חיה את חייה כפי שחשבה שראוי היה, בעוד שאר האנשים שמסביבה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. שלושה סרטים נעשו עליה, קורט קוביין כתב עליה שיר, ולפחות ארבע ביוגרפיות שונות נכתבו על האישה המדהימה הזו. הפוסט מוקדש לחלי גולדנברג, שבזכותה הכרתי את פרנסס פארמר. הפוסט מעט ארוך, אבל אי אפשר לספר כזה סיפור בקצרה.

פרנסס פארמר נולדה בסיאטל לפני כמעט 100 שנים. כבר בגיל צעיר היא החלה להתבלט בזכות כשרון הכתיבה שלה, ובגיל 18 כבר הגיעה לעמוד הראשי בעיתון לאחר שזכתה בפרס כספי בתחרות כתיבה. הנושא שלה, “אלוהים מת“, התקבל בתדהמה בארה”ב של שנות השלושים, ופארמר הואשמה באתאיזם, האשמה מאוד חמורה בארה”ב השמרנית של אותה תקופה. “נערה מתכחשת לאלוהים וזוכה בכסף”, נכתב בעיתוני ארה”ב, ופארמר החלה לקבל מאות מכתבי שיטנה מאזרחים מזועזעים. “אם האתאיסטים יגיעו לגיהנום, הרי שפרנסס פארמר ללא ספק תנהיג אותם”, אמר כומר בפטיסטי באחת הדרשות השבועיות שלו.

לימים סיפרה פארמר שהניסיון הזה לימד אותה שאין גבול לטיפשותם של אנשים. “ככל שהם לחמו בי, כך התנגדתי, ומשום שבכל מקום נכתב עליי שאני ילדה רעה, השתדלתי לחיות את חיי דווקא כאותה ילדה רעה, ולהראות להם שלא אכפת לי מה אומרים עלי”, כתבה.

בשנים שלאחר מכן החלה פארמר ללמוד דרמה בקולג’, כיככבה בתפקידים הראשיים בהצגות שונות וביניהן “הלנה מטרויה” ו”הדוד ואניה” של צ’כוב. בהצגת הסיום שלה היא קיבלה את התפקיד הראשי שבו היא שיחקה בכמה שפות, שרה וניגנה על פסנתר. הביקורות למחרת טענו שהייתה זו הצגת הסיום הטובה ביותר בהיסטוריה של המחלקה לדרמה באוניברסיטת וושינגטון. “מוכנה כבר לככב על בימות ברודווי”, כתב עליה עיתון אחר. סוף שנת הלימודים האחרונה שלה התקרב, ופרנסס פארמר שוב הגיעה לכותרות העיתונים: היא השתתפה במבצע גיוס מנויים ארצי לשבועון קומוניסטי רדיקלי, ולאחר שגייסה את מספר המנויים הגבוה ביותר, זכתה בפרס הראשון שהיה (איך אפשר אחרת?) טיול של חודש לרוסיה.

אמה המזועזעת טענה שמוריה הקיצוניים של פרנסס בחוג לדרמה עשו לה שטיפת מוח והתנגדה נמרצות לנסיעה, ובראיון לעיתון אמרה שהפגיון הרוסי נעוץ עמוק במוחם של ילדי אמריקה. אבל מאמציה היו לשווא: פרנסס מימשה את הפרס שכלל כרטיסי רכבת לניו יורק, ומשם הפליגה לרוסיה. לאחר חודש של טיול היא חזרה לארה”ב, ובהחלטה של רגע היא החליטה לפדות את כרטיס הרכבת מניו יורק בחזרה הביתה לסיאטל, ובמקום זאת לשכור דירונת בניו יורק.

ההחלטה שלה התבררה במהרה כמוצלחת: תוך כמה שבועות כבר היה לה סוכן, ולאחר שאירגן לה מבחן בד היא הוחתמה מיידית על חוזה לשבע שנים בסרטי פאראמונט, ועברה להוליווד.

בפאראמונט ראו בפארמר כוכבת עתידית על בטוח, והיחס אליה היה בהתאם. בשנה שלאחר מכן האולפן דאג לכל צרכיה: הוצמדו לה מדריכי שירה, משחק ודיבור, היא החלה לקבל משכורת קבועה בתקופת ההתמחות שלה, ולמרות זאת – היא התעקשה לשמור על שמה המקורי במקום להחליפו כדרישת האולפן. בשנתה הראשונה בהוליווד היא השתתפה בארבעה סרטים, כולל תפקיד ראשי באחד מהם. היא גם הספיקה להכיר שחקן עמית בפאראמונט, להתחתן איתו בנישואי בזק ולהתגרש ממנו בטרם חלפה שנה. על ההופעה שלה בסרט “Come and Get It”, כתב אחד השבועונים שהמשחק שלה היה מהמם ומבריק, ואילו הווארד הוקס, הבמאי עטור הפרסים שביים את “ריו בראבו”, “גברים מעדיפים בלונדיניות” ועוד, אמר עליה שהיא הייתה השחקנית הטובה ביותר שאי פעם עבד עימה. לואלה פארסונס, הרכילאית ששלטה בהוליווד, כתבה עליה שהיא ללא ספק המחליפה של גרטה גרבו.

שנה וחצי לאחר שעזבה את סיאטל מושפלת על ידי העיתונות ומואשמת בקומוניזם, חזרה פארמר לעיר, והפעם המושל חיכה לה בשדה התעופה עם עוד מאות מעריצים נלהבים, לימוזינה פתוחה הובילה אותה ברחובה הראשי של העיר, היא הרצתה בפני סטודנטים למשחק באוניברסיטה שבה למדה, והיחס אליה היה כאל כוכבת על. שום מילה לא נאמרה על הנסיבות שבהן עזבה את העיר, על ההאשמות בקומוניזם ואתאיזם, על הכתבות העיתונות ועל בת העיר השנואה לשעבר. היא הפכה לגיבורת המקום.

פארמר המשיכה ליצור סרטים בקצב של 3-4 בשנה, אולם לצערם של האולפנים אף אחד מהם לא הפך להצלחה מסחררת. בראותה שכך – היא ביקשה וקיבלה חופשה מהחוזה שלה, וחזרה לחוף המזרחי לנסות את מזלה כשחקנית תיאטרון בברודוויי. היא שיחקה בשני מחזות לא חשובים, ואז – המחזה השלישי שהוצע לה, “Golden Boy”, הפך להצלחה מסחררת והוצג יותר מ-250 פעם. בגיל 24 פרנסס פארמר סוף סוף נגעה בתהילה שקיוותה לה. בגיל 24 כבר היו מאחוריה 18 סרטים, שלושה מחזות, כמה תוכניות רדיו ומספר פרסומות. היא הייתה על הנתיב המהיר לתהילה, ונדמה היה שאכן התגלתה מחליפה לגרטה גרבו הגדולה.

ואז הכל החל להתקלקל.

לאחר ירידת ההצגה המוצלחת שהשתתפה בה, פארמר מצאה עצמה לבד בבית. שנים של שימוש במתאמפטמינים (שהיו אז חוקיים ואפילו ניתנו על ידי רופאים על מנת לשמור על הגיזרה) הפכו אותה למכורה, וכדי להוסיף על כך, היא החלה גם לשתות אלכוהול בכמויות. ב-1942 היא נעצרה על ידי שוטר בעודה נוהגת שיכורה, ותוך דקות התעמתה איתו, מה שגרם למעצרה. מצבה הכלכלי היה כה רע, עד כדי כך שהיא נאלצה לבקש לחלק את הקנס על כך. היא קיבלה הצעת עבודה לסרט דל תקציב, אך תוך שבועיים פרשה/פוטרה ממנו.

הסרט הבא שקיבלה היה תחילת הסוף: ביום הראשון לצילומים חבטה פארמר במעצבת השיער וסדקה את לסתה. כשנעצרה התברר שהיא עדיין לא שילמה את הקנס מהמעצר הקודם שלה, ועונש מאסר על תנאי של 180 יום עדיין עומד נגדה. התצלומים בעיתונים לא היו כשל כוכבת זוהרת: הם הראו אישה נואשת, שיכורה, זועמת ואבודה.

השופט לא נתן לה שום הנחה, בלי אפשרות אפילו להתייעץ עם עורך דין. פארמר, בתגובה, השליכה עליו קסת מלאה בדיו. התגובה הייתה מיידית וכואבת: הוא גזר עליה מאסר של חצי שנה, ופארמר נלחמה בשוטרים שגררו אותה החוצה, בעודה צורחת לעבר השופט ושואלת אותו אם מעולם לא סבל מלב שבור. התצלום שלה, נגררת בכוח החוצה מאולם המשפט פורסם למחרת בכל עיתון חשוב בארה”ב. אמה ניסתה תחילה להסוות את המקרה ולומר שמדובר בסך הכל באירוע של יחסי ציבור כהכנה לסרטה הבא של פרנסס, ומאוחר יותר, כשהיה ברור שאין זו אמת, היא טענה שבתה סובלת מהתמוטטות עצבים, והאשימה בכך את הקומוניזם הבינלאומי.

היא שהתה לילה אחד בלבד בכלא, ולאחר שפסיכיאטר איבחן אותה כסובלת ממאניה דפרסיה (או כמו שקוראים לזה היום, הפרעת אישיות דו-קוטבית), היא הועברה למוסד פסיכיאטרי. במוסד הזה ציפה לה טיפול איום ונורא: במחשבה שהגוף יכול להתרפא רק בהלם, היא קיבלה מדי יום מנת יתר של זריקת אינסולין שגרמה לה לאבדן הכרה מיידי. “תקיפה נפשית ופיזית שהותירה אותי חבוטה ומובסת מדי יום”, כתבה לימים על הטיפול הזה שכמובן גם לא הועיל במאום. תשעה חודשים של סבל היו מנת חלקה, עד שאמה שוכנעה שהטיפול מיותר ומזיק, ועתרה לבית משפט להוציאה מהמוסד. היא שוחררה ממנו, למרות שהרופאים טענו שהיא עדיין זקוקה להשגחה. הטיפול הזה, אגב, הוכרז על ידי רשויות הבריאות כלא חוקי ולא יעיל כשנה לאחר מכן. תופעת הלוואי האיומה של הטיפול הזה מבחינתה של פארמר הייתה שהיא איבדה לחלוטין את היכולת להתרכז ולשנן טקסטים. זו הייתה מכת מוות לדבר היחיד שרצתה לעשות – לשחק.

פארמר חזרה הביתה לסיאטל להשגחת אמה. חצי שנה של ריבים יומיומיים, צרחות וויכוחים חלפה, עד שפארמר תקפה פיזית את אמה. היא נידונה לעוד אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, והפעם טופלה במכות חשמל. עינויי תופת של חישמול מוחי פעמיים-שלוש בשבוע היו מנת חלקה במשך החודשים הבאים. שלושה חודשים לאחר מכן היא שוחררה עם אבחנה לפיה היא בריאה לחלוטין. רופאה אף הגדיל ועשה ובראיון לאחר השחרור שלה הוא טען שיעילותן הברורה של מכות חשמל כטיפול בבעיות אנטי-חברתיות הוכחה מעל לכל ספק, וכהוכחה הפנה למקרה של פארמר שלטענתו נרפאה לחלוטין. פארמר עברה לבית דודתה בנבאדה, בתקווה לנוח מהאשפוז ובמטרה לחזור במהרה לעסקי הסרטים. 15 שנה יחלפו עד ששוב תככב בסרט.

חודש לאחר שחרורה היא נאסרה בעוון שוטטות, ושוחררה לאחר ערב בכלא. היא שוב הוחזרה להשגחת אמה, שתוך חודשיים שוב נאלצה לבקש אשפוז בכפיה של בתה, בטענה שאינה בטוחה לעצמה ולציבור.

ואז החלה הזוועה.

בית החולים הפסיכיאטרי של מדינת וושינגטון היה מורכב ממבנים ישנים וטחובים שחלקם התפוררו ותוקנו באמצעות יריעות בד בלבד, כך שהטמפרטורה בפנים הייתה מקפיאה. הוא אכלס כ-2000 חולים במקום 1500 שהיוו תפוסה מלאה. כוח האדם היה קטן בשמונים אחוז מהתקן, והחולים נאזקו למיטתם יותר מ-12 שעות ביום. האוכל הושלך לחולים על הרצפה הקרה, והם נאצלו להילחם עליו כמו חיות. הטיפולים בחשמל חזרו והרופאים במתקן החליטו על שיטת טיפול אבסורדית נוספת שחשבו שעשוייה לפתור את הבעייה: היא הופשטה ונזרקה לאמבט מי קרח למשך 6 שעות תמימות. הרופאים סברו שהשוק שהגוף סופג בפעולה הזו ישפיע גם על המוח.

גם השיטה הזו כבר לא חוקית יותר.

וכאילו לא סבלה מספיק – פארמר גם נאנסה על ידי כל צוות המרפאה במשך כל התקופה הזו. חלק מאנשי הצוות אף הגדילו לעשות, וסירסרו אותה לחיילים שיכורים שהיו להוטים לאנוס כוכבת הוליוודית. מספר עדויות של חולים תיארו מצב שבו אחים אוחזים בה בעודה נאנסת על ידי אותם חיילים. במשך כל אותה תקופה היא גם סוממה בסמים נסיוניים שרופאי המתקן ניסו על החולים.

יש סברות שפארמר עברה במתקן גם ניתוח שהיה נסיוני באותה תקופה – ניתוח כריתת אונה. חלק מהביוגרפיות שלה טוענות את אותה טענה, וגם בסרט “פרנסס” שבו ג’סיקה לאנג שיחקה את פארמר (והייתה מועמדת לאוסקר), מתואר הניתוח הזה. תמונה לא ברורה של אישה במהלכו של ניתוח מוח תוארה בעיתונות שקפצה על המציאה כתמונתה של פארמר, אך אין שום תיעוד לניתוח עצמו.

בבית החולים שבו נערכו הניתוחים קיימים רישומים של מעל ל-300 חולים שעברו כריתת אונה, ושמה של פרנסס פארמר אינו ביניהם. גם בראיון מאוחר יותר היא טענה שלא עברה ניתוח כזה. בנוסף – אחותה רואיינה וסיפרה שהרופאים ביקשו את רשות המשפחה לבצע את הניתוח, ואביה סירב בתוקף שבתו תהפוך לעכבר מעבדה.

חמש שנים של זוועת עולם יומיומית עברו על פארמר במתקן הזה. רק אז אמה החלה להבין מה עובר עליה, והיא עתרה לבית המשפט והוציאה אותה משם. לימים טענה פרנסס שהוריה הוציאו אותה מבית החולים רק משום שבריאותם הדרדרה והם נזקקו לה שתטפל בהם. שלוש שנים היא שהתה בביתם, עדיין ללא זכויות, ורק אז אזרה אומץ, עתרה לבית המשפט לבטל את אפוטרופסות הוריה, וזכתה. עוד באותו יום עזבה את הבית, מצאה עבודה במיון כביסה במכבסת מלון בעיר, וכמה חודשים לאחר מכן התחתנה עם פועל בבית חרושת. שנה לאחר מכן היא כבר הייתה שוב בקליפורניה, פרודה מבעלה השני, והחלה לעבוד כפקידת קבלה במלון.

פארמר עבדה שם שלוש שנים באלמונית יחסית, תוך שהיא מקפידה על נתק מוחלט מהוריה, עד שנפטרו. בפגישה מקרית עם שדרן רדיו מפורסם הוא שכנע אותה לנסות לחזור לבימה. הוא ארגן לה ראיון מבוים שבו טענה שנגמלה ומצאה את אלוהים, ותוך פחות משנה היא חזרה לשחק בכמה הצגות בחוף המערבי, 15 שנים לאחר שעזבה את הבימה. באחת מההצגות היא שיחקה למרבה האירוניה אישה המנסה לשקם את חייה לאחר 15 שנות גלות. היא הופיעה בסרט נוסף, כמה תוכניות בידור בטלוויזיה, ולבסוף קיבלה הצעה לארח תוכנית יומית באינדיאנפוליס, ועקרה לשם. בנוסף, היא התגרשה, נישאה בשלישית אך גם הנישואים הללו לא החזיקו מעמד. למרות זאת נראה היה שחייה סוף סוף התייצבו. הייתה לה הכנסה קבועה, משרה שנהנתה ממנה והקנתה לה מעמד, ובנוסף היא גם לימדה משחק באוניברסיטה.

ואז – שוב החלה ההתדרדרות. היא החלה לסבול מהתקפי זעם, הופיעה שיכורה לצילומים, ובאחת התוכניות היא “דיברה כל הערב כמו נהג משאית”, כפי שאמר אחד המפיקים. היא פוטרה לאחר זמן קצר, והחליטה שוב לנסות לחזור לשחק. שבועיים לאחר תחילת ההצגה היא שוב נאסרה בעוון נהיגה בשכרות, שוחררה, ניסתה להקים עסק שכשל, שוב נאסרה ואז החליטה לכתוב את הביוגרפיה שלה.

היא מעולם לא הספיקה לסיים אותה. ב-1970, בהיותה בת 56, התגלה אצלה סרטן, והיא נפטרה תוך כמה חודשים. פרננס פארמר סוף סוף מצאה מנוחה לנשמתה הסוערת.