הדה הופר חיה בהוליווד במשך ארבעים שנה. היא הופיעה ביותר ממאה וחמישים סרטים ולא הותירה בהם את חותמה, ולמרות זאת, היא הייתה מלכה. מלכה שזרעה פחד בהוליווד.

לואלה פארסונס הופיעה בפחות מעשרים סרטים, כתבה ארבעה תסריטים, וגם היא לא השאירה את חותמה כשחקנית, ולמרות זאת – כולם פחדו ממנה בהוליווד.

שנות הארבעים מכונות עד היום “תור הזהב של הוליווד”, לא מעט בזכות כוכבים כמו מרלן דיטריך, המפרי בוגרט, בט דייויס, קלארק גייבל, אינגריד ברגמן, ויויאן לי, גרי קופר וארול פלין שהינם רק קומץ מהשמות שכיכבו באותה תקופה על המסכים. ובהוליווד כמו בהוליווד, כולם בגדו בכולן, כולן שכבו עם כולם, ושערוריות בהשתתפות מיטב כוכב הוליווד פרצו שם חדשות לבקרים. שום דבר ממה שאנחנו שומעים היום לא הומצא על ידי שחקנים מודרנים.

הומוסקסואליות בארון, בגידות, סקס עם קטינות, מכות, התמכרות לסמים ועוד ועוד כיכבו כבר אז, אבל בעוד שהיום לא ניתן להסתיר כולם אפילו לדקה, באותה תקופה מנהלי האולפנים שלטו בכל שביב מידע בטריטוריה שלהם. שום דבר לא פורסם בלי אישורם, וגם אם דיברו על זה במערכות העיתונים, לאף אחד לא אומץ להכנס לעימות חזיתי עם סמואל גולדווין, לואי בי מאייר וג’ק וורנר, עימות שמשמעותו הייתה אחת – חרם לצמיתות ואבדן כל סיכוי לקריירה בעסקי הסרטים.

מנהלי האולפנים דאגו היטב לכוכבים שלהם. במגזינים של אותה תקופה היה אפשר לראות את למשל את לוסיל בול, הכוכבת הגדולה של I Love Lucy עובדת בביתה ונהנית במחיצת משפחתה, והס מלהזכיר את העובדה שבעלה ניסה לשכב עם כל מי שזזה בהוליווד, תוך שהוא מתמכר לאלכוהול וסמים. במגזין אחר היה אפשר למצוא תמונה של ג’ין טירני, האחת היפות שבשחקניות אותה תקופה, שותה קפה בנחת בביתה, אולם אף מילה לא נכתבה בעיתונים על נסיונות ההתאבדות התכופים שלה, על הכדורים שהיא התמכרה אליהם, על הדיכאון הקליני שלה ועל טיפולי ההלם בחשמל שהיא עברה. כל אלה היו סמויים לגמרי, והאמריקאי הממוצע לא שיער שכוכבי הקולנוע שלו אינם מושלמים.

לואלה אוטינגר נולדה ב-1881 להורים מהגרים ממוצא יהודי, וכבר כנערה היא גילה את יעודה ככותבת, והחלה לכתוב בעיתון המקומי של העיירה. לאחר נישואיה לג’ון פארסונס, איש נדל”ן מאייווה, היא הפכה להיות עקרת בית טיפוסית לתחילת המאה, והתרכזה בגידול ביתה. השיעמום גרם לנישואים להתפורר, והיא מצאה את עצמה בשיקאגו, כמפרנסת יחידה. כשרון הכתיבה שלה משך תשומת לב, ובמהרה היא החלה לעבוד כתסריטאית בחברת הסרטים של צ’רלי צ’פלין, ובמקביל החלה לכתוב טור נסיוני בעיתון, שעסק בעיקר בסיפורים קטנים על כוכבי הקולנוע של אותה תקופה. כשהעיתון נמכר היא פוטרה, ועברה לניו יורק שם קיבלה הצעה להמשיך ולכתוב טור באותה מתכונת עבור עיתון אחר. ארבע שנים לאחר מכן, היא זכתה בכל הקופה: רנדולף הרסט, איל העיתונות האגדי והאיש שדמותו תהיה בעתיד הבסיס לסרט “האזרח קיין”, החליט לתת לה הזדמנות, ולאחר משא ומתן קשוח היא החלה לכתוב טור רכילות ברשת העיתונים שלו. לאחר ארבע שנים בניו יורק היא עברה לקליפורניה ושם כוחה גדל עוד יותר, עד שבשלב מסיים היא כתבה בתפוצה ארצית בכל 400 העיתונים של הרסט, ועשרים מליון קוראים חיכו בכל בוקר לטור שלה. אזרחי ארה”ב כולה קיבלו את המידע שלהם מעיתונאית אחת בלבד, והיא כמובן כתבה רק את מה שאפשר היה לכתוב. היא אירחה במקביל ארבע תוכניות רדיו שעסקו בכוכבי הוליווד, ומילת ביקורת שלה הייתה מסוגלת לחסל קריירה של כוכב מתחיל. במשך 15 שנה, עד 1937, היא הייתה היחידה שעסקה ברכילות, והיו שהשוו את כוחה לכוחו של החזק במנהלי האולפנים.

הדה הופר נולדה ב-1885 בארה”ב, ובהגיעה לגיל 20 היא כבר הייתה שחקנית בהוליווד של תקופת הסרטים האילמים. בעשרים שנה של קריירה היא שיחקה ביותר מ-120 סרטים, וברובם גילמה את אותה דמות, לרוב של אשת חברה מהודרת. בהגיעה לגיל ארבעים הסרטים החלו לדבר, היא החלה להזקין, והוליווד חיפשה שחקניות מסוג אחר. הכסף שלה אזל, והיא שאלה את עצמה במה תוכל לעסוק כדי להתפרנס. בסוף 1937 עורך הלוס אנג’לס טיימס החליט שמה שטוב להרסט טוב גם לעיתון שלו, והציע להופר להיות כתבת הרכילות של העיתון. הופר, שעד אז הייתה אחת המודיעות הקבועות של פארסונס, ותכופות העבירה לה אינפורמציה עסיסית תמורת איזכורים בטורים שלה, מצאה את עצמה לפתע בצד השני של המתרס, והמלחמה ביניהן החלה.

לימים, נכתב שההחלטה ליצור תחרות לפארסונס לא הייתה של עורך העיתון, אלא של לואי בי. מאייר, מנהלו האגדי של אולפן MGM שפחד מהכוח שפארסונס צברה, והחליט ליצור לה תחרות.

סוכני שחקנים מצאו את עצמם קרועים בין שתיהן. מידע בלעדי לאחת מהן היה שורף את השחקנים שלו אצל השנייה, ואילו חלוקת מידע בין שתיהן הייתה גורמת לכל אחת מהן לחשוב שהם שייכים לצד השני, והתוצאה הייתה זהה. במהרה הוליווד כולה התחלקה לאנשי הופר ואנשי פארסונס, ומלחמה על כל סקופ ניטשה ביניהן. הופר, כמו פארסונס, הצליחה יפה במקצוע החדש שלה, ובמהרה גם היא חתמה על חוזה סינדיקציה ארצי שהפך אותה לאשה עשירה.

במסיבת ההשקה של הבית המפואר שלה בבוורלי הילס, הופר הכריזה שהבית הזה נבנה כולו בזכות הפחד שהיא השליטה, והאמת לא הייתה רחוקה מכך. הכסף הרב שהרוויחה מימן את התחביב שלה, איסוף כובעים, והיא רכשה כמויות מהם. לעיתים אפילו 150 כובעים בשנה.

בעוד שפארסונס, שהחלה בקריירה שלה עשרים שנה קודם לכן, עדיין שמרה על קווי המוסר שהאולפנים הכתיבו, הופר לא הקפידה על שום כלל כמעט. אמרו עליה שהיא אישה מרושעת שנהנית לפגוע, והיא הוכיחה זאת השכם וערב. היא שלחה צלמים שיארבו לקרי גרנט ושותפו לדירה בתקווה שיתפסו אותם בפוזות שיוכיחו שהם זוג הומוסקסואלי, עובדה שגילויה היה מחסל להם מיידית את הקריירה, אך האולפנים עדיין הצליחו למנוע ממנה את הפרסום הזה. בדיוק באותו אופן היא ניסתה להוציא מהארון את סטיוארט גריינג’ר ובן זוגו מייקל ווילדינג שהיה במקרה גם בעלה של אליזבט טיילור, גם כאן היא כשלה ולא הצליחה לפרסם את זה.

הטורים של שתיהן, כפי שהוגדרו פעם, היו טורים נוטפי דבש שארס זרם מהם. הן ניסו ככל יכולתן לפגוע בשחקנים שהיו חביבים על היריבה, ובאותה נשימה לקדם את הכוכבים “שלהן”. מקרים של השמצות הדדיות שגלשו לפסים אישיים לא היו נדירים בטורים שלהן, והמלחמה נמשכה במשך שנים.

ב-1985, כשפורסמו מסמכים של שלואי בי. מאייר, התגלה כי הוא כתב שההחלטה שלו להכניס את הופר כדי להוריד מכוחה של פארסונס הייתה טעות. “במקום לרוצץ את ראש הנחש, הכנסתי עוד נחש הביתה” הוא אמר.

הדה הופר שנאה שנאת מוות את צ’רלי צ’פלין שהיה ידיד של פארסונס במשך עשרות שנים, ולא החמיצה שום הזדמנות להתנקם בו. כתבות נוטפות ארס שעסקו בו פורסמו כמעט בכל חודש, ובשנות החמישים כשהמקארתיזם הרים ראש, היא לא פספסה שום הזדמנות להזכיר את דעותיו השמאלניות של צ’פלין, שבסופו של דבר החליט שנשבר לו, והיגר לאירופה ב-1952, לא מעט בגללה.

כשפרץ הרומן בין קתרין הפבורן וספנסר טרייסי, שניהם נשואים באותה העת, הופר לא היססה לרמוז על כך לקוראיה. טרייסי הזועם ארב לה ביציאה מתחנת הרדיו שבה שידרה את התוכנית שלה, ובעט באחוריה בכל כוחו. במקרה אחר, ג’ואן פונטיין, הכוכבת הבריטית, שזעמה על הופר, שלחה לה ביום האהבה בואש ארוז בקופסה שעליה היה כתוב “אני מסריח, ואת גם כן”.

פארסונס המשיכה בשנים הללו לכתוב “רכילות לייט”, מהסוג שהכוכבים אהבו, מפני ששום דבר לא ממש נאמר מפורשות עליהם, אבל בכל זאת הם הגיעו לתודעה הציבורית בזכות הכתיבה שלה.

פארסונס והופר המשיכו במלחמה שלהן לאורך שני עשורים, עד שבשנות השישים אירעו שני אירועים שהפסיקו את המלחמה: פארסונס, שבמשך ארבעים שנה סבלה משחפת כרעה תחת המחלה ונאלצה לפרוש, ובמקביל – יותר ויותר עיתונים החליטו שהן לא מספיק נועזות ושכרו כתבים שלא פחדו לומר במפורש את מה שהן רמזו, או להמציא ידיעות לא נכונות על הכוכבים החדשים. הזמן שלהן חלף.

פארסונס פרשה בשנת 1965 ועברה לבית אבות שם מתה ב-1972 בגיל 91. לזכותה של פארסונס הישג נדיר בהוליווד. במדרכת הכוכבים המפורסמת, יש לה שני כוכבים, האחד בזכות היותה תסריטאית מוערכת, והשני בזכות קריירת הרדיו המפוארת שלה. אף אחד מהם כמובן לא ניתן לה בזכות מדור הרכילות שלה…

הופר המשיכה לכתוב שישה טורים יומיים עד יום מותה. היא הפציעה פה ושם בהופעות בסרטים, כולל תפקיד אורח בתפקיד עצמה בסרט הבלתי נשכח של בילי ווילדר “שדרות סאנסט”, אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם. היא קיבלה תוכנית ראיונות בטלוויזיה ברשת NBC, וכשכוכבים קיבלו הזמנה, הם לא סירבו. בגיל 80 היא סבלה מדלקת ריאות שהסתבכה, ומתה.

גם להופר יש כוכב על המדרכה בהוליווד בזכות “תרומה לתעשיית הסרטים” כפי שנרשם בהודעה הרשמית.

מספיק לקרוא היום טבלואיד, להכנס למדור הרכילות של כל אתרי התקשורת בארץ, או לצפות בתוכניות טלוויזיה, כדי להבין שהיום אין סודות בהוליווד.כל לכלוך הכי קטן, כל רומן, כל מעידה, מתגלים תוך דקות והופכים לנושא לדיונים אין ספור. לעיתים אני חושב שהכוכבים בכל הסיפור הזה קיימים רק כדי שיהיה מספיק חומר לכתוב וללכלך, ולא להיפך. אין יותר גבולות, וכל מי שמפציע לדקה בטלוויזיה הופך לכוכב שיש לדווח על כל הגיג שלו. סיפור כמו שהיה פעם, שבו האולפנים עדיין יכולים לשלוט במידע כבר לא יחזור, וכל שנותר לנו הוא להצטרף לחגיגת הרכילות, או להתעלם ולהמשיך לספוג אותה מכל כיוון. אני משער שרובנו מנסים לבחור בדרך האמצע.

הפוסט הזה הוא השני בסדרת פוסטים על יריבויות בהוליווד של שנות הארבעים. את הפוסט הראשון אפשר לקרוא כאן