הכירו את פרנסיסקו סולאנו לופז, המנהיג העליון של פרגוואי מ-1862 עד 1870, שלקח את “ללכת בגדול או ללכת הביתה” לשיאים חדשים וקטסטרופליים. התראת ספוילר: הוא עשה את שניהם.
פרנסיסקו סולנו לופס נולד בפרגוואי ב-1827 למשפחה שהייתה קרובה לשלטון. הדוד שלאביו, חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה היה מנהיגה הראשון של פרגוואי העצמאית. אביו, קרלוס אנטוניו לופס היה דיפלומט ובשלב מסויים הדיח את דודו והפך לדיקטטור של פרגוואי ופרנסיסקו גדל באווירה ובתחושה שהכל מותר לו. בגיל 17 אביו מינה אותו למפקד הצבא והעניק לו דרגת בריגדיר גנרל. בגיל 27 הוא יצא לאירופה בתור שגריר פרגוואי לבריטניה וצרפת וחי שנתיים בפריז. בצרפת הוא הפך למעריץ גדול של האימפריה הצרפתית השנייה והוקסם מנפוליאון בונפרטה, הוא ניסה לחקות אותו בכל דבר וכשחזר לפרגוואי הוא אף החליף את מדי הצבא למצדים זהים לאלה של צבא צרפת. יש המספרים שמאוחר יותר כשהפך לנשיא הוא אף הזמין לעצמו כתר זהה לכתרו של נפוליאון.
בהתחלה הוא באמת ניסה לעזור לארצו: הוא רכש כמויות גדולות של נשק וציוד צבאי והכניס חידושים מודרנים שרכש באירופה לצבא הפרגוואי, אימץ את קוד ההתנהגות הצרפתי ואת המערכת הפרוסית לבניית ארגון צבאי וקיבל שבחים על עבודתו שנים רבות אחר כך. הוא גם הקים פרויקט לבניית מסילת רכבת חדשה ואף התקין את הטלגרף החשמלי הראשון בדרום אמריקה.
סולאנו לופז חזר מאירופה בגיל 29 ואביו מינה אותו לשר המלחמה ואחרי 7 שנים הוא הועלה על ידי אביו הנשיא לדרגת סגן נשיא פרגוואי. כן, קידום מפתיע.
בבוקר חמים של ספטמבר 1862, נשמעו פעמוני הכנסיות מצלצלים ברחבי אסונסיון, בירת פרגוואי. קרלוס אנטוניו לופז, הנשיא הוותיק והאהוב, נפטר לאחר שלטון של 18 שנים. בני המדינה אבלו, אך אדם אחד כבר הסתכל קדימה – בנו שעמד להפוך למנהיג שיוביל את המדינה הקטנה והסגורה הזו לאחת המלחמות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של אמריקה הלטינית.
יומיים אחרי מות האב, הפרלמנט התכנס והכריז שפרנסיסקו סולאנו לופז יהיה נשיא המדינה בעשר השנים הבאות והוא הוכתר כנשיא פרגוואי בטקס מפואר באסונסיון.
בהצהרתו הראשונה לציבור הוא הבטיח להמשיך את מדיניות אביו של פיתוח כלכלי ועצמאות לאומית. אך מי שציפה להמשכיות, התבדה במהרה. בתוך שבועות ספורים, סולאנו לופז החל לבסס את שלטונו האישי. הוא העניק לעצמו תארים צבאיים מנופחים, החל ללבוש מדים מפוארים עמוסי עיטורים, והקיף את עצמו בחנפנים ומלכחי פנכה.
אליז לינץ’, המאהבת האירית שלו שפגש באירופה, הפכה לגברת הראשונה דה-פקטו, למרות שמעולם לא נישאו רשמית. היא הייתה שותפה לטעמו המפואר והראוותני, וסייעה לו לבנות ארמון מפואר בסגנון אירופי במרכז אסונסיון – סימן ברור לשאיפותיו הגרנדיוזיות.
פרנסיסקו ייעד למדינתו הקטנה תפקיד גדול בדרום אמריקה. הוא התקנא בארגנטינה וברזיל הענקיות ששלטו ביבשת והמשיך להגדיל את צבאו ולצייד אותו בנשק חדיש. הוא המשיך במדיניות התיעוש של אביו, אך הגביר אותה משמעותית. תחת פיקודו נבנו מסילות רכבת חדשות, נחפרו מכרות חדשים, והוקמו בתי חרושת לנשק ותחמושת. הצבא, שכבר היה הגדול באזור ביחס לאוכלוסייה, גדל עוד יותר. בתוך שנתיים בלבד, פרגוואי הפכה למדינה עם היחס הגבוה ביותר בעולם של חיילים לאזרחים הוא גם בנה ספינות חדשות בלי להתחשב בזה שפרגוואי הייתה כלואה בלי מוצא לים.
במהלך שעלול להיחשב לאחד המשגים האסטרטגיים הגדולים בהיסטוריה, לופז הנתערב בסכסוך מקומי בין ברזיל לאורוגווי ופלש לברזיל, הוא ביקש מארגנטינה אישור מעבר לכוחותיו דרך שטחה, כדי לתקוף את ברזיל מחזית נוספת. כשארגנטינה סירבה, לופז הכריז מלחמה גם עליה.
פרגוואי, מדינה של כ-450,000 תושבים, מצאה את עצמה במלחמה מול ברזיל וארגנטינה – שתי המעצמות הגדולות של האזור. אורוגוואי, עם ממשלה חדשה פרו-ברזילאית, הצטרפה אף היא לברית נגד פרגוואי, וכך נולדה “הברית המשולשת”.
בהתחלה, בזכות צבאו הגדול, הוא קצר כמה הצלחות, אבל ככל שעבר הזמן, 3 המדינות שעימן פתח במלחמה ניצחו יותר קרבות.
עם התקדמות הברית לתוך פרגוואי, התגלה פן אפל נוסף באישיותו של לופז. הוא החל לראות בוגדים בכל פינה, והוציא להורג מאות אנשים בחשד לבגידה, כולל אחיו, שרים בממשלתו, כמרים ודיפלומטים זרים. הוא הפך את המלחמה למאבק לאומי טוטאלי, וסירב להיכנע גם כשהמצב הפך נואש.
ב-1868, נפלה בירת פרגוואי, אסונסיון, לידי כוחות הברית. לופז נסוג עם שארית צבאו אל ההרים במזרח המדינה, והמשיך במלחמת גרילה נואשת. הצבא שלו, שבתחילת המלחמה מנה כ-60,000 חיילים, הצטמק לכמה אלפים בלבד. אפילו ילדים בני 12 גויסו ללחימה, לובשים זקנים מצוירים כדי להיראות מבוגרים יותר.
6 שנים אחרי תחילת המלמה צבאו הובס, והוא נתפס והוצא להורג.
כאשר דממו התותחים בשדות הקרב של מלחמת הברית המשולשת בשנת 1870, פרגוואי כבר לא הייתה אותה מדינה. האסון שפקד אותה היה כה מקיף וכה עמוק, עד שיש המכנים אותו “השמדת עם מודרנית ראשונה”. הנה המחיר האמיתי והמזעזע שהמדינה שילמה על חלומותיו הגרנדיוזיים של פרנסיסקו סולאנו לופז.
מתוך אוכלוסייה של כ-450,000 תושבים לפני המלחמה, נותרו בחיים לאחריה רק כ-150,000 איש. זהו אבדן של כ-60-70% מכלל האוכלוסייה – אחוז שאין לו אח ורע במלחמות המודרניות.
אך הנתון המצמרר ביותר נוגע לגברים בוגרים. מתוך אוכלוסייה של כ-110,000 גברים בגיל 15 ומעלה לפני המלחמה, כ-90% מאוכלוסיית הגברים הבוגרים של פרגוואי נעלמה. בכפרים רבים לא נותרו גברים כלל.
יחס המינים בפרגוואי לאחר המלחמה היה חמש-שש נשים לכל גבר. מציאות זו יצרה מבנה חברתי מעוות, שבו פוליגמיה לא רשמית הפכה לנורמה. נשים נאלצו לקחת על עצמן תפקידים שלא היו מקובלים לפני המלחמה, כולל עבודה בשדות, בבניין ובתעשייה.
בעוד שמצב זה הביא לעלייה במעמד האישה בחברה הפרגוואית, הוא גם יצר מצוקה דמוגרפית עמוקה. כפרים שלמים נעלמו מהמפה, ואדמות חקלאיות פוריות הפכו לשממה. ב-1872, שנתיים לאחר סיום המלחמה, רק 57% מהקרקע החקלאית שהייתה מעובדת לפני המלחמה חזרה לייצור.
הסכם השלום שנחתם ב-1876, נאלצה פרגוואי לוותר על כ-140,000 קמ”ר משטחה – כמעט 40% מהטריטוריה שלה לפני המלחמה. האסון הדמוגרפי של פרגוואי היה כה עמוק, שלקח למדינה למעלה ממאה שנים להתאושש מבחינה מספרית. רק בשנות ה-1960, 80 שנה אחרי כן, הגיעה האוכלוסייה חזרה לרמתה מלפני המלחמה.
מעניין לציין שבעוד שבמשך רוב המאה ה-20 נחשב לופז לדמות שלילית בפרגוואי, בשנים האחרונות החלה להתפתח תפיסה חדשה. לופז מוצג כיום גם כמנהיג לאומי שהתנגד לאימפריאליזם של ברזיל וארגנטינה, וכמי שניסה לשמר את העצמאות הפרגוואית
