לאדוארד סלוביק אף פעם לא היו חיים קלים. הוא נולד בדטרויט בשנת 1920, וכבר בגיל 12 נתפס בנסיון גניבה כשפרץ למפעל, בגיל 15 הוא נשר מבית הספר והפסיק ללמוד. עד גיל 21 הוא כבר ישב פעמיים בכלא על גניבה ופריצה ועוד 5 פעמים קיבל מאסר על תנאי. הוא עמד להיות פושע קטן אבל אז כל זה השתנה כשהוא הגיע לגיל 22 והבין שאין לו עתיד אם ימשיך כך. הוא התחיל לעבוד בעבודה אמיתית בחברה כפקיד בחברת אינסטלציה, הכיר מנהלת חשבונות בשם אנטואנט ויסינווסקי שהייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים וכעבור חצי שנה הם התחתנו.

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והיו אינסוף הצעות עבודה למי שנשאר בבית ולא התגייס. הוא התחיל לעבוד כפקיד משלוחים בחברת קרייזלר, הרוויח טוב והחיים היו יפים.
באותה תקופה הצבא לא גייס בעלי רישום פלילי והוא נשאר בבית. אבל שנה לאחר מכן כשארה”ב הייתה עמוק במלחמה החוק שונה וגם בעלי עבר פלילי גויסו כך שבינואר 44 גם הוא גויס. סלוביק שנא להיות חייל: “זה בדיוק כמו להיות בכלא. רק שבכלא זה לא כל כך נורא” כתב לאשתו מהטירונות בטקסס.

‏”אני לא מנסה ללמוד שום דבר כי אם אתה חכם מדי או טוב מדי הם ישלחו אותך לחו”ל” הוא כתב לה, אבל לצערו זה לא עזר וביוני 44 הוא נשלח לצרפת.
“אני לא יודע למה לעזאזל אני מנקה את הרובה הזה,” הוא הרהר בפני חבר במהלך המסע לאירופה,”אין לי שום כוונה לירות בו אי פעם”. הייתה זו נסיעה קודרת של שלוש שעות במשאית לחזית כשהגברים חלפו על פני רכבים שרופים. לפתע התחילה הפגזה וכולם הסתתרו.

סלוביק ניצל את המהומה וברח ביחד עם חבר. הוא חבר ליחידה קנדית עורפית והיה איתם 6 שבועות. הם נהגו במשאיות, בישלו ושמרו על אסירים גרמנים, אבל באוקטובר הגיע מפקד חדש ליחידה. ‏הוא תהה מי הם שני הינקים בגדוד, ומהר מאד הוא הבין מה קרה, שלף אותם מהגדוד והחזיר אותם ליחידה שלהם. אף אחד לא אמר לסלוביק כלום כשחזר. במהלך הבלבול הגדול שהיה שם, הניחו שהוא איבד את דרכו וזהו. החבר שלו חזר ללוחמה, אבל לסלוביק היו רעיונות אחרים: הוא ביקש להישפט על שעזב את יחידתו. המפקד שלו הבין מיד מה הוא עושה:
‏”אל תלך לכיוון הזה” הוא אמר לו. אבל סלוביק לא ויתר. הוא שוב ברח, ולמחרת בבוקר ב- 9 באוקטובר, הסגיר את עצמו סלוביק למפקדת הממשל הצבאית ה-112 ברושה. הוא הושיט פתק לטוראי וויליאם או. שמידט, טבח. ובפתק הודה סלוביק כי ערק מיחידתו מחוץ לאלבוף ב-25 באוגוסט ושוב ליד רושה ב-8 באוקטובר. הוא הלך צעד קדימה וכתב “אני אברח שוב אם אצטרך לצאת לקרב”, כתב באותיות גדולות.

הכוונה שלו הייתה ברורה: הוא העדיף כלא ולא לוחמה, בידעו שהצבא לא יורה בעריקים ושישוחרר בסוף המלחמה.

‏העריק סלוביק הוחזר ליחידתו, הפעם כשהוא כבול באזיקים. המג”ד רוס הנבסט יעץ לו לקרוע את הווידוי ולחזור לפלוגה שלו ואמר שיעלים עין מהבריחות הקודמות אבל סלוביק סירב. הוא רצה משפט צבאי. הפעם הוא קיבל משפט צבאי.
‏הסניגור שמונה לו, סגן אלוף הנרי ג’יי זומר ראה לאן מועדת ההתרסה של סלוביק. הוא הביא את סלוביק למשרדו ואמר לו שאם יישפט, הוא יקבל תקופת מאסר ארוכה ואולי אפילו גזר דין של הוצאה להורג. הוא הציע לבטל את האישומים אם סלוביק יחזור ליחידתו. סלוביק סירב. גם בדיקה פסיכיאטרית העלתה שהוא כשיר לעמוד לדין.
‏משפטו של סלוביק התקיים כשבועיים לאחר מכן ברואטגן, גרמניה בפני תשעה שופטים, כולם קציני מטה של ​​אוגדה 28. אשמתו של סלוביק במשפט הייתה ברורה מראש בגלל הפתק שכתב כך שפסק הדין לא עמד להוות הפתעה. רק גזר הדין לא היה ברור. כבר 70 שנים, מאז מלחמת האזרחים בשנת 1865 לא הוצא להורג אף חייל באשמת עריקות. במלחמת העולם השנייה נשפטו 2864 אנשים על עריקות, 48 נדונו למוות, ולכולם הומתק גזר הדין למאסר ארוך. בזמן המלחמה הוצאו להורג בצבא 140 חיילים – אך כולם נשפטו בגין רצח או אונס. אף על פי כן, מבחינת החוק הצבאי, העונש על עריקה עדיין היה מוות.

לתשעת שופטים נדרשה שעה אחת בלבד. חמישה עדים מיחידתו של סלוביק העידו שראו אותו בורח משדה הקרב והסניגור של סלוביק כמעט ולא טרח לחקור אותם חקירה נגדית. סלוביק בחר שלא להעיד ושתק.  אחרי שעה סלוביק הורשע ונדון למוות בפני כיתת יורים, עונש פחות מכובד אפילו מענשם של רוצחים ואנשים המוצאים להורג בתלייה. בגלל פסק הדין החמור השופטים החליטו על הצבעה חוזרת שהניבה את אותה התוצאה. ‏”אנחנו נהיה חייבים לחיות עם ההחלטה הזו לאורך כל שארית חיינו. בוא נעשה הצבעה שלישית” הציע השופט קולונל גאי וויליאמס. ההצבעה הזו הניבה שוב את אותה תוצאה. סלוביק נדון למוות.
הוא כמובן היה זכאו לערעור, ואכן סניגורו ערער על פסק הדין.
‏ערעור ראשון: גזר הדין נדון על ידי מייג’ור גנרל נורמן קוטה, מפקד אוגדת חיל הרגלים ה-28. “אני לא יודע איך אוכל להסתכל לחיילים של בפנים אם לא אאשר את גזר הדין הזה” אמר קוטה, ואישר את ההוצאה להורג. לימים אמר שזו הייתה רבע השעה הקשה בחייו. (וואו! רבע שעה שלמה!) .
‏ערעור שני הוגש לגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של כל מיליוני החיילים השייכים לכוחות הלחימה באירופה,
רס”ן פרדריק ג’יי ברטולט מהצוות המשפטי המליץ לו על לאשר את גזר הדין על מנת ליצור הרתעה עתידית. הגנרל אדוארד בטס, איש משפטים בכיר בצבא, המליץ אף הוא לאייזנהאואר לאשר את גזר הדין.

‏בזמן שהמתין לתוצאות הערעור, אדי סלוביק כתב מהכלא לאייזנהאואר שהוא מבין עכשיו את תוצאות המעשים שלו, והתחנן למחילה “למען אשתי ואמי היקרה בבית” והביע חרטה “על החטאים שעשיתי”. הוא סיים ב”אני נשאר שלך עד לניצחון, טוראי אדי סלוביק”
‏ב-6 בינואר 1945 התכנסה ועדה המורכבת משלושה משפטנים בכירים מאד בצבא. הם אישרו את גזר הדין, ואייזנהאואר הורה להוציא את סלוביק להורג.
ב-31.1.1945 כיתת יורים של 12 חיילים הוציאה להורג את אדורד סלוביק. הוא החייל היחיד שהוצא למוות באשמת עריקה במלחמת העולם השנייה.
‏הצבא שמר על הפרשה הזו בשקט. לאלמנתו נמסר שבעלה נפטר ב”נסיבות חסרות כבוד”, מבלי לפרט מה קרה. אף כלי תקשורת צבאי לא הורשה לדווח על זה.

לא ברור איך הם רצו להרתיע חיילים ממעשה עתידי של עריקות אם הכל נשמר בסוד. בין אלה ששמעו על כך, גורלו של סלוביק היה הרתעה מפוקפקת מאד. ‘ובכן, חבר, מה זה משנה אם הגרמנים הורגים אותי, או שהצבא שלנו יורה בי’, נימק עריק אחד. ‘אני עדיין בן זונה מת.’

עד היום אדי סלוביק הוא החייל האמריקני האחרון שהוצא להורג בעוון עריקה.
סלוביק נקבר בקבר לא מסומן בחלק מיוחד בבית הקברות האמריקאי אואז-איין בצרפת לצד 94 חיילים שהוצאו להורג בגין אונס או רצח, ורק ב-1987, 42 שנים אחרי מותו גופתו הובאה לקבורה בארה”ב. כ-45 קרובי משפחה, חברים וזרים מלאי חמלה עמדו תחת שמש לוהטת כששרידיו של סלוביק הונחו ליד אלה של אשתו, אנטואנט למנתו שנפטרה 8 שנים קודם לכן, ב-1979. טקס הקבורה היה קתולי ונערך באנגלית ובפולנית.על מצבתו כתוב “Honor and Justice Prevailed.” – הכבוד והצדק ניצחו.

שתיים משלוש אחיותיו של סלוביק, אנה קדלובובסקי ומרגרט סובולבסקי, השתתפו בטקס בבית הקברות. ‘אני פשוט שמחה שאחי כאן’, אמרה סובולבסקי, בת ה- 70. “אני שמחה שזה סוף סוף נגמר”.

‏אלמנתו, אנטואנט, הגישה לשבעה נשיאים שונים בקשה לחון (בדיעבד) את סלוביק, אף אחד מהם לא ענה לה. היא מתה בשנת 1979.

‏בשנות החמישים התפרסם ספר על הפרשה, ובשנת 1974 יצא סרט בשם The Execution of Private Slovik בכיכובו של מרטין שין.