ויליאם נקש נולד ב-1962 בצרפת, הוא היה הילד השישי, בן הזקונים של ז’ילבר וסימון נקש שהיגרו מאלג’יריה לצרפת שנתיים קודם לכן. הפרוטה לא הייתה מצוייה בשפע במשפחה, והילדים (כמו שאומרת דודתם) “עשו שטויות”. אחיו הגדול מרקו כבר היה מוכר למשטרה בגיל 13, וגם ויליאם הסתבך איתם כבר בנערותו.
ב-1981 פושעים רבים קיבלו חנינה בצרפת והרישום הפלילי שלהם נמחק, לכן לא ידוע בדיוק מה נקש עשה אם כי ברור שעשה. לפי השבועון “כותרת ראשית” ז”ל, נקש הועסק בפריז על ידי תנועת בית”ר כאיש אגרוף במטרה להגן על יהודים.
בינתיים אחיו הגדול מרקו עשה חיל בעיר בשם בזאנסון. הוא פתח כמה מסעדות ובארים והתפרנס יפה. השיטה בבארים מפוקפקים מהסוג שפתח הייתה להשקות לקוחות עד שהם שיכורים לגמרי, ואז להחתים אותם על חשבון של אלפי פרנקים ולספר להם למחרת שבמשך כל הערב הם הזמינו את כל יושבי הבר לכמה סיבובי שתייה על חשבונם. המשטרה ניסתה לחקור מה קורה שם אבל הם לא הצליחו לתפוס אותם מבצעים על חם את מעשה הנוכלות שלהם.
עבדאלי חאקר בן ה-19 וחבריו נפלו גם הם בפח ולא אהבו את זה. הם התחילו להגיע לעסקים של מרקו, התפרעו, שברו דברים, היכו את העובדים, שתו בחינם והבריחו את הלקוחות. ב-1983 מרקו ושותפיו הבינו שהמטרד לא יעלם והחליטו לחסל את חאקר וחבריו.
לצורך העניין הם קראו לויליאם בן ה-21 מפריז, והוא הגיע עם שותפיו חסן מחמודי ושארל מימי. הם פרצו לחנות תכשיטים כדי לארגן לעצמם קצת כסף, ואז עטו מסכות שחורות חיכו שחאקר יופיע. הם ארבו לו בסימטה וכשהופיע ירו בו והרגו אותו, ואז חזרו למסעדה של מרקו וביקשו ממנו להעלים את כלי הנשק.
זה מה שנקש אמר אחר כך על הרצח:
המשטרה לא התקשתה לגלות את הרוצחים. ויליאם נקש ברוב טפשותו שכר בבזאנסון רנו שחורה כשהגיע לעיר, ועדי ראיה ראו את הרכב נוסע ממקום הרצח. תוך כמה שעות הם הגיעו לחברת ההשכרה ומשם לנקש.
אבל נקש כבר לא היה באזור. מיד אחרי ההתנקשות הוא חזר לפריז, עלה על מטוס וברח לישראל. חסן מחמודי נלכד בצרפת ונדון ל-14 שנות מאסר. שארל מימי ברח לארה”ב, נלכד על ידי ה-FBI, הוסגר אחרי 3 שנים לצרפת ונדון אף הוא למאסר ארוך. האח מרקו נקש הועמד למשפט על תכנון הרצח וזוכה ושתפו לעסקים ז’ראר אלבז ברח לישראל ולא הועמד לדין.
ויליאם נקש נשפט בהעדרו ונדון למאסר עולם.
כשהגיע לישראל, ויליאם נקש לא סיפר כמובן שהוא עבריין מבוקש בצרפת. הוא קיבל אזרחות מכוח חוק השבות והגיע לקיבוץ עין-חרוד. אחרי זמן קצר הוא שינה אם השם לרודי אטלן ועבר לירושלים.
בירושלים הוא עבד במכבסה בגבעה הצרפתית ובערב למד תורה עם עוד חבר בישיבת החוזרים מתשובה “אור החיים” של הרב אלבז. מהר מאד הוא חזר בתשובה והחל לגדל זקן. ב-1984 הוא הכיר צעירה בת 20 בשם רינה חזן ואחרי מספר חודשים הם החליטו להתחתן. כבר בתחילת היחסים הוא סיפר לה שהוא מבוקש בצרפת על רצח אבל זה לא הפריע לה.
ויליאם כנראה דאג למצבו הכלכלי והבין שיקשה עליו לפרנס משפחה ממשכורת של עובד במכבסה, ולכן החליט בחודש מרץ 1985 לעשות “מכה” חד פעמית גדולה וריווחית מאד .
מישהו עם אינטרס להביך את הוותיקן גילה לו שפעם בשבוע עובר מירדן לישראל בגשר אלנבי איש כמורה בכיר מאד שנוהג במרצדס בעלת לוחית זיהוי דיפלומטית של הכס הקדוש, וברכב יש עשרות ק”ג של זהב ומאות אלפי דולרים במזומן. הוא ארגן עוד 3 חברים והם החליטו לשדוד את הרכב. התכנון היה להקים מחסום מזוייף בקרבת יריחו, לעצור את הרכב ולשדוד את בעליו. הנסיון הראשון נחל כישלון: המכונית לא עצרה במחסום והמשיכה לנסוע.
הם החליטו לנסות שוב כעבור שבוע. תאריך השוד היה בעייתי, אבל לא הייתה ברירה והוא התרחש יום לפני החתונה שלו עם רינה. הפעם מישהו סיפק למשטרה טיפ על השוד המתוכנן והארבעה נעצרו כשבכליהם כלי־נשק גנובים, גז מדמיע, מכשירי קשר, מדי צבא ומשקפת. כשאמא של הכלה שמעה שהחתן שלה עצור על שוד, היא התעלפה. אחרי הרבה תחינות ובקשות המשטרה התירה לו להתחתן והוא הגיע לאולם כבול באזיקים ומלווה על ידי שוטרים. בסיום החתונה נקש הוחזר למעצר.
אחד מארבעת השודדים, אדם בשם מאיר כהן שהיה גם בן דודו של נקש הפך לעד מדינה ובהסכם עימו נאמר שגם בן דודו אטלן (נקש) לא ישפט. שני השודדים האחרים דניאל זכריה ונחמיה חרירי נדונו ל-3 שנות מאסר.
נקש היה בטוח שישוחרר מהר, אבל אז התגלה שמו האמיתי. כשמחליפים שם במשרד הפנים, השם הישן עדיין מופיע במערכות שלהם, וכשהריצו בדיקה התגלה ששמו האמיתי הוא ויליאם נקש ולא רודי אטלן, ושהוא מבוקש בצרפת על רצח. השלטונות הודיעו לצרפתים על התפיסה ובמהרה הגיעה לארץ בקשת הסגרה ונקש נכלא עד תום ההליכים.
בספטמבר התרחש דיון ההסגרה הראשון של נקש בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט פרופ’ יעקב בזק. רונלד רוט, עורך הדין של נקש לא כפר באשמת הרצח, אבל טען שהוא בוצע לשם הגנה עצמית בגלל תקריות אנטישמיות רבות בעיר בזאנסון ואמר שאם נקש יהיה בכלא צרפתי, חייו יהיו בסכנה. הוא טען שלפי הסכם ההסגרה בין ישראל לצרפת, אין להסגיר אדם אם המניעים למעשהו היו דתיים, מדיניים או גזעיים. השופט לא קיבל את הטענה וקבע כי מבחינה חוקית ניתן להסגיר את נקש לצרפת.
“בית המשפט הוא הקובע אם הנאשם הוא בר הסגרה אם לאו ואילו שר המשפטים הוא המחליט אם לבצע את הסגרתו. משמע אין הוא חייב לצוות על ביצוע ההסגרה אפילו אם המבוקש הוכרז בר הסגרה” כתב השופט בזק בהחלטתו, והעביר את הכדור לשר המשפטים משה ניסים מהליכוד.
במקביל למאמץ המשפטי, עורך דינו רוט ואשתו רינה החלו גם לבדוק מי בפוליטיקה הישראלית יכול לעזור להם. הם החלו לפקוד את משכן הכנסת כדי למצוא שם “חברי כנסת עם לב חם” כי שאמר עו”ר רוט, ואכן הם מצאו כאלה בשפע בעיקר בסיעות הדתיות. הם יצרו קשרים גם מחוץ לכנסת, בעיקר עם גוש אמונים. דניאלה וויס שהייתה מזכ”ל התנועה אמרה “זה טבעי שאני הכתובת. אם חס וחלילה הוא יוסגר נשקפת סכנה לחייו וגם לא נראה לנו כל העניין של הסגרת יהודי לידי הגויים”
בכלא אגב, נקש אומץ על ידי אסירי המחתרת היהודית שדאגו לו לארוחות כשרות וראו מה עוד הם אמרו עליו.
גוש אמונים הקצו פעילים לצורך המאבק, והוקמה עמותה בשם “הוועד הציבורי למען נקש” שבראשה עמד אסיר ציון לשעבר יוסף מנדלביץ’. בגוף היו חברים פעילי ימין רבים, הם הקימו דוכני הסברה והחתמה והפעילו לחץ פוליטי על חברי הכנסת שלהם. הם גם תלו פשקווילים ברחובות ירושלים.
התנחלות אלון מורה נתנה לנקש תושבות כחבר מן המניין, ונקש אמר שאם ישוחרר ישמח לגור שם.
רעייתו רינה אומצה בחום על ידי חוגי הימין הקיצוני ומצאה אוזן קשבת לטענותיה. היא כבר ידעה מי אשם במצב:
נקש ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, ואחרי כחצי שנה הנושא נדון בפני השופטים גבריאל בך, דב לוין ומנחם אלון. שלושה וחצי חודשים ארכו הדיונים, ובסיומם השופטים קבעו פה אחד שנקש בר הסגרה. עתה שר המשפטים היה צריך להחליט מה עושים. בינתיים גם נערכו בחירות ושר המשפטים החדש היה אברהם שריר, אף הוא מהליכוד.
שריר זימן את בכירי המשרד לדיון בלשכתו. הם אמרו שלדעתם צריך להסגיר את נקש לצרפת מכיוון שהמעשה היה פלילי ולא לאומני כפי שנקש ניסה להציג אותו. הם הוסיפו שהעובדה שנתפס בדרך לשוד מזויין מראה על אופיו. שריר ביקש להפגש עם נקש לפני שיחליט האם להסגירו.
לקח לו בדיוק שבועיים להחליט מה לעשות. הוא החליט לא להסגיר אותו.
שר המשפטים שריר הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה לפיה אם נדון אזרח ישראלי בפסק דין סופי של בית המשפט במדינת חוץ למאסר בשל הרשעה בעבירה, ניתן להעבירו למדינת אזרחותו כדי שישא את מאסרו שם. הוא גם קבע פגישה עם שר המשפטים הצרפתי כדי להסביר לו על החוק. פרקליט המדינה יונה בלטמן היה נגד החוק וכמוהו גם היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש.
בצרפת האווירה בקהילה היהודית הייתה קשה מאד. נשיא ארגון הגג של יהדות צרפת תיאו קליין, בעצמו עורך דין שייצג בין השאר את משפחת רוטשילד ואפילו את מדינת ישראל בעסקיה בצרפת היה נחרץ מאד: “אם אני רוצים להציג את ישראל כמדינת חוק דמוקרטית, ראוי שחברי הממשלה יכבדו את החוק” אמר. הוא גם טען שאף יהודי לא התקף בכלא על ידי מוסלמי על רקע גזעני וטענותיו של נקש לא נכונות.
גם ראש הקהילה היהודית בבזאנסון רתח מעצבים ואמר “כיצד יתכן שמדינה שהיא מדינת חוק לא תכבד את המסמכים שחתמה עליהם? כיצד יתכן כי במדינה מתוקנת יועלה נימוק דתי למניעת אכיפת החוק?”
במקביל לערוץ המשפטי, רינה נקש ניסתה עוד דרך: היא פנתה לבית הדין הרבני בירושלים, אמרה שהיא רוצה להתגרש מנקש אשר מסרב לתת לה גט וטענה שיש להוציא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ על מנת שלא תישאר עגונה.
בית הדין קיבל את הטענה והוציא לנקש צו עיכוב יציאה מהארץ. הם הגדילו לעשות ואפילו תבעו מבית המשפט העליון לשנות את החלטתו.
שריר רצה לשחרר כבר את נקש מהכלא, אבל חברת הכנסת שולמית אלוני ועוד מספר חברי כנסת ממפלגת רץ עתרו לבג”צ כנגד החלטתו של שר המשפטים והשופט אהרון ברק הוזעק מהבית כדי להוציא צו עיכוב לשחרור.
היועץ המשפטי לממשלה הודיע שלא יגן בעתירה לבג”צ על שר המשפטים שפועל ללא כל סמכות משפטית ולכן את הממשלה ייצגה מנהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות נילי ארד. העתירה נדונה בפני 5 שופטים. ארבעה מתוכם (שמגר, בן פורת, לוין ובך) פסקו נגד השר שריר וקבעו שיש להסגיר את נקש לצרפת ורק שופט אחד (השופט אלון) פסק לטובתו של שריר.
במהלך הדיון עורכי הדין של נקש שלפו טיעון חדש: 10% מכלל האסירים בבתי-הכלא בצרפת חולים באיידם, ולכן אסור להסגיר את נקש, כי הוא עלול לחלות במחלה”. חמשת שופטי הבג״ץ לא הסתירו את תמיהתם: “גם בארה״ב ואפריקה יש איידס”, אמרו.
שופטי בג”צ הניחו סייג אחד: הם קבעו שלפני ההסגרה יש לוודא שחייו של נקש אכן לא יהיו בסכנה בכלא בצרפת. לצורך כך מינה מנכ”ל משרד המשפטים חוקר לבדיקת הנושא. החוקר, שלמה גוברמן שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עבד 3 חודשים, כולל נסיעה לצרפת ובסוף קבע שלנקש לא נשקפת סכנה ואפשר להסגיר אותו.
הרב הראשי הספרדי מרדכי אליהו נרתם לעניין: הוא כתב מכתב למועצת החשמנים של פריז וביקש את עזרתם. הם לא טרחו לענות.
אגב, ב-2020 במכירה פומבית של מסמכים יהודיים מישהו ניסה למכור את המכתב הזה. אף אחד לא הציע אפילו את מחיר הפתיחה בסך 800$ והמכתב לא נמכר.
כששר המשפטים שריר הבין שאין לו שום דבר להילחם בהסגרה באופן חוקי, הוא נאלץ לחתום על צו ההסגרה. עד הרגע האחרון אנשי הפרקליטות ספגו איומים על חייהם מחוגי הימין הקיצוני. 
ברגע האחרון העלו פרקליטי נקש עוד בקשה. הסתבר שלמרות שלא נפגשו פיזית כבר 10 חודשים, רינה נקש בהריון, כנראה מזרע שהוצא מהכלא במבחנות. עורכי הדין ביקשו לעכב את ההסגרה עד הלידה, אבל זה לא הגיע אפילו לדיון בבית המשפט.
לפני ההסגרה גורמים עלומים (שלא קשה לנחש מי הם) איימו על חייו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, ואמרו לו שאם ויליאם נקש יוסגר לצרפת “יעלה הדבר לחריש בחייו”. עוד לפני כן נכנס אלמוני לחדרה של רעייתו יהודית חריש בעודה מאושפזת בבית חולים והניח מכתב על מיטתה. זה לא עזר להם.
שנתיים וחצי אחרי לאחר שנאסר נקש בארץ, הוא הוסגר לצרפת. לפני שטס הצרפת הוא הפקיד ברבנות גט לרעייתו רינה שהייתה כאמור בהריון.
רינה נקש טסה אף היא לצרפת וילדה שם בן. הרב שליווה אותה לא השיג את אישור להוציא את נקש מהמעצר לברית, וקבע שיש לדחות את ברית המילה.
אחרי מספר חודשים החל המשפט. בעצת עורכי דינו נקש התייחס לרצח כאל סכסוך עבריינים שגלש לרצח, ולא כאל נקמה על אנטישמיות כפי שטען בארץ. זה לא כל כך עזר לו. התביעה ניצלה את הנשק שקיבלה מהמאבק בארץ והובילה את הקו הזה. התובע דיבר על התעמולה בישראל נגד מערכת המשפט ובתי הסוהר בצרפת ועל העובדה שנקש הצטרף מיד לימין הקיצוני בישראל.
גם על שר המשפטים שריר היה לתובע מה לומר: “השר אברהם שריר העניק את חסותו לנקש מסיבות אישיות ופוליטיות. אבל לא צריך להטיח דופי בכל המערכת המשפטית בישראל רק משום שהיה לה שר משפטים מעצבן ודוחה במיוחד בהתנהגותו”.
שלוש שעות בלבד ארכה ישיבת המושבעים, ובסיומה הם הרשיעו את נקש שנדון ל-20 שנות מאסר. הוא שהה בכלא כ-12 שנים ולא הותקף על רקע אנטישמי.
בניכוי הזמן שהיה בכלא בישראל ולאחר הורדה של שליש, הוא השתחרר בעשור הראשון של המילניום החדש ונעלם לאלמוניות.
רינה נקש חזרה לארץ והמשיכה להסתובב בחוגי הימין הקיצוני.
הפרשה הזו בעיניף היא ראשית המאבק בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, מאבק שמגיע לשיא בימים אלה של הנסיון להפעיל רפורמה משפטית בארץ וביטול האלמנט הדמוקרטי בחוק.
