בפינה נידחת של ההיסטוריה האמריקאית חבוי סיפורו של אדם שהפך למיליונר בזכות טעויות ומזל בלתי נתפס. טימותי דקסטר (1747-1806), שהתפאר בתואר “הלורד טימותי דקסטר הראשון” (תואר שהעניק לעצמו), היה אמור להיכשל בכל צעד בדרכו – אך במקום זאת הרוויח הון עתק בנסיבות שנראות כמעט כמו מעשה קסם.

דקסטר נולד ב-1747 למשפחת חקלאים עניה במלדן, מסצ’וסטס. מגיל צעיר היה ברור שהוא אינו מתברך בשכל חריף או בכישורים אקדמיים. בבית הספר התקשה ללמוד את יסודות הקריאה והכתיבה, ונחשב לילד “פשוט” בעיני מוריו וחבריו. בגיל 8 כבר עזב את הלימודים הפורמליים כדי לעבוד בחווה המשפחתית ולסייע בפרנסת המשפחה.

בגיל 16 התחיל את לעבוד כשולייה בבורסקאות (עיבוד עורות), מקצוע שנחשב לאחד המלאכות הנחותות והמסריחות בתקופה ההיא. למרות התנאים הקשים, דקסטר עבד במסירות וחסך כל פרוטה. כשסיים את התלמדותו בגיל 21, הוא כבר צבר ניסיון מקצוע, אבל לפני שהתחיל לעבוד במקצוע כל מזלו התהפך בדרך מטורפת ממש:

גורלו של דקסטר השתנה ב-1769, כשפגש את אליזבת’ פרוטינגהאם, אלמנה עשירה שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. למרות הפער החברתי והתרבותי, הצליח דקסטר לשכנע אותה להינשא לו. רבים השתוממו על הנישואין המוזרים הללו: היא – אשה ממעמד גבוה עם נכסים רבים; הוא – פועל פשוט שבקושי ידע לחתום את שמו.

הנישואין העניקו לדקסטר גישה לסכום של כ-5,000 דולר – הון עתק באותם ימים. סכום זה היווה את ההון הראשוני שאפשר לו להתחיל את הקריירה העסקית המוזרה שלו. אליזבת’, שהייתה אשה משכילה, אף ניסתה ללמד את בעלה החדש קרוא וכתוב, אך הצלחתה הייתה חלקית בלבד.

הזוג עבר לגור בניובריפורט, עיירת נמל פורחת בצפון מסצ’וסטס. למרות המעמד החדש, דקסטר מעולם לא התקבל באמת לחברה הגבוהה. העשירים המקומיים ראו בו בור וחסר תרבות, וסירבו לקבל אותו לחוגים החברתיים שלהם. תחושת הדחייה הזו תלווה את דקסטר כל חייו ותוביל להתנהגויות האקסצנטריות שלו בהמשך.

הוא ניסה לקבל משרה עירונית, אך מאמציו עלו בתוהו והוא לא התקבל לאף תפקיד. אחרי יותר מ-30 נסיונות נמאס לפרנסי העיר והם המציאו לו תפקיד. הוא היה “הצופה בצבאים” העירוני. הוא לא נתן לעובדה שכבר 20 שנה שלא נצפה אף צבי בעיר להפריע לו. אחריו המשרה הזו לא אוישה יותר.

כשפרצה המהפכה האמריקאית ב-1775, דקסטר כבר היה אדם בעל אמצעים מסוימים. באותה תקופה, הקונגרס הקונטיננטלי (הממשלה הזמנית של המושבות המורדות) הנפיק מטבע נייר שנקרא “דולר קונטיננטלי” כדי לממן את המלחמה. אולם, בהעדר גיבוי זהב או כסף, ערכם של שטרות אלו ירד במהירות, עד שנוצר הביטוי “לא שווה דולר קונטיננטלי” כביטוי לחוסר ערך מוחלט.

כאן מתחיל אחד המהלכים הגאוניים (או המטופשים שהצליחו) של דקסטר. בעוד שכולם נפטרו מהשטרות הללו, דקסטר החל לקנות אותם בכמויות עצומות, באלפית מערכם הנקוב ואף בפחות מכך. חבריו ומכריו חשבו שהשתגע:

“טימותי,” אמר לו אחד ממכריו, “אתה קונה ניירות שלא שווים את הדיו שהודפס עליהם!”

אך דקסטר המשיך לקנות. לאחר סיום המלחמה והקמת הממשל הפדרלי, בתחילת שנות ה-1790, החליט משרד האוצר החדש לפדות את השטרות הישנים במחיר של אחוז אחד מערכם המקורי. עבור רוב האנשים, היה זה הפסד עצום. אך עבור דקסטר, שקנה את השטרות במחיר נמוך עוד יותר, היה זה רווח של מאות אחוזים.

הוא הפך בין לילה לאחד האנשים העשירים בניו אינגלנד, עם הון מוערך של כ-10,000 דולר – סכום עתק באותם ימים.

עם ההון שצבר, החל דקסטר להשקיע בנדל”ן. הוא רכש אדמות רבות בניובריפורט ובסביבתה בזמן שמחיריהן היו נמוכים, במיוחד אחרי המלחמה. הוא ניחן בחוש מסוים לזהות קרקעות שערכן יעלה בעתיד.

אחת הרכישות המוצלחות שלו הייתה אחוזה גדולה בשכונה היוקרתית של ניובריפורט, שנקראה “High Street”. העובדה שאדם כמוהו רכש נכס באזור יוקרתי כל כך הרגיזה רבים מהתושבים האריסטוקרטיים.

דקסטר הפך את האחוזה לבית מפואר, ואף הוסיף מגדל תצפית, גני פאר וכמובן, את הפסלים המפורסמים שלו (עליהם עוד נרחיב). ערך הנכס עלה פי כמה, והוסיף לעושרו הגדל.

 

מה שהפך את דקסטר למפורסם באמת היו העסקאות הבינלאומיות המוזרות שלו. בתקופה שלאחר המהפכה, ניובריפורט הייתה עיר נמל פעילה עם קשרי מסחר לכל העולם. דקסטר, שרצה להיכנס לעולם הסחר הימי, החל להשקיע בספינות ובמטענים – אך בדרך שנראתה לכולם מטופשת להחריד.

הסיפור המפורסם ביותר הוא על משלוח המחבתות. סוחרי ניובריפורט, שרצו ללעוג לדקסטר, שכנעו אותו להשקיע בספינה מלאה במחבתות ברזל ולשלוח אותה לאיי הודו המערבית (האיים הקריביים). ההיגיון שלהם היה שבאקלים טרופי אין צורך במחבתות חימום, ודקסטר יאבד את כל השקעתו.

דקסטר, שלא הבין את התרמית, השקיע סכום גדול ברכישת אלפי מחבתות ושלח אותן לאיים. הסוחרים המקומיים צחקו מאחורי גבו:

“הטיפש הזה שולח מחבתות לאיים החמים ביותר בעולם!”

אך מה שקרה היה בלתי צפוי לחלוטין. כשהגיעה הספינה ליעדה, התברר שבאותה תקופה בדיוק התחוללה מרידת עבדים בהאיטי, שהובילה להרס רב של ציוד מטבח. סוחרי סוכר מקומיים חיפשו בדיוק מחבתות כבדות לעיבוד סוכר גולמי (מולסה), ומטעי תבלינים היו זקוקים למחבתות לקליית תבלינים. המחבתות של דקסטר נמכרו במחיר הגבוה פי עשרה ממחירן המקורי.

כשחזרה הספינה עמוסה ברווחים, התפוגגו הצחוקים של הסוחרים המקומיים. דקסטר, בלי לדעת מדוע, הפך את ה”טעות” לזהב.

הצלחתו המקרית הראשונה עודדה את דקסטר לנסות עסקאות נוספות. אחת מהן הייתה משלוח פחם לניוקאסל באנגליה – מהלך שנחשב לשיא הטיפשות, שהרי ניוקאסל הייתה מרכז תעשיית הפחם העולמית. הביטוי “להביא פחם לניוקאסל” היה כבר אז ביטוי אנגלי נפוץ המסמל פעולה חסרת היגיון וחסרת תועלת.

אך כאן שוב, המזל שיחק לטובתו של דקסטר. בדיוק כשהגיע המשלוח שלו, פרצה שביתה גדולה במכרות הפחם בניוקאסל, ומחירי הפחם האמירו. הפחם שהביא דקסטר נמכר במחיר גבוה פי חמישה ממחירו המקורי.

מה שהוסיף לאירוניה היה שהפחם שדקסטר שלח היה מניוקאסל במקור, ופשוט עשה את דרכו הלוך ושוב מעבר לאוקיינוס…

אחת העסקאות המוזרות ביותר של דקסטר הייתה משלוח אלפי זוגות כפפות צמר וכיסויי מיטה מחממים לאיים הקריביים – אזור שבו הטמפרטורה כמעט אף פעם לא יורדת מתחת ל-20 מעלות.

הפעם, המזל בא בצורה של סוחרים סיניים שתרו אחר מוצרים אקזוטיים לשוק הסיני. הם ראו את הכפפות והשמיכות כחפצים מערביים מיוחדים במינם, ורכשו את כל המשלוח במחיר מופקע כדי לייצא אותו לסין, שם נמכרו הפריטים כמוצרי יוקרה לאצולה הסינית.

דקסטר שוב הרוויח פי כמה מהשקעתו המקורית.

בתחילת שנות ה-1800, ביצע דקסטר את אחת העסקאות המוזרות הבאות שלו. הוא רכש אלפי תנ”כים וספרי תפילה במחיר מוזל, ושלח אותם לאיים הקריביים. שוב, מהלך שנראה תמוה – שליחת ספרי דת נוצריים לאזור שבו רוב האוכלוסייה הייתה מורכבת מעבדים אפריקאים שלא יכלו לקרוא.

אך כפי שקרה שוב ושוב, המזל האיר פנים לדקסטר. באותה תקופה בדיוק החלה תנועה מיסיונרית גדולה בקריביים, וכנסיות מקומיות חיפשו ספרי קודש באנגלית. המיסיונרים רכשו את כל המשלוח של דקסטר במחירים גבוהים, והוא שוב הרוויח בגדול.

אולי העסקה המוזרה ביותר שביצע דקסטר הייתה משלוח חתולים לאיים הקריביים. כן, חתולים חיים. דקסטר שכר אנשים בניובריפורט לאסוף חתולי רחוב, ושלח כ-80 חתולים בספינה לאיים.

הפעם, הייתה זו מגפת עכברים שסייעה לדקסטר. באותה תקופה, מטעי הסוכר באיים סבלו ממכת מכרסמים שהשמידה יבולים שלמים. כשהגיעו החתולים של דקסטר, בעלי המטעים היו מוכנים לשלם הון תועפות עבורם. חתול אחד נמכר תמורת סכום השווה למשכורת חודשית של פועל רגיל.

עם צבירת ההון שלו, החל דקסטר להלוות כספים בריבית לסוחרים ולבעלי עסקים, והפך למעין בנקאי פרטי והיה אפילו עוד יותר עשיר.

עם התעשרותו המהירה, החל דקסטר לפתח סגנון חיים אקסצנטרי במיוחד. מאחר שהיה דחוי על ידי האליטות המקומיות, החליט לבנות את עולמו החברתי שלו ולהנציח את עצמו בדרכים מוזרות.

בשנת 1801, שיפץ דקסטר את ביתו המפואר ב-High Street והפך אותו למעין “ארמון” פרטי. הוא הוסיף גנים נרחבים וקישט אותם בכ-40 פסלי עץ של אישים מפורסמים, שנוצרו על ידי פסל מקומי, ג’וזף וילסון. בין הדמויות היו ג’ורג’ וושינגטון, תומאס ג’פרסון, נפוליאון בונפרטה, וכמובן – דקסטר עצמו.

על פסלו שלו הוא כתב את הכיתוב המפורסם: “אני הראשון בחוף המזרחי, הראשון במערב, והפילוסוף הגדול ביותר בעולם המערבי”.

כל פסל עמד על עמוד עץ בגובה של כ-5 מטרים, וכולם היו צבועים בצבעים עזים. התוצאה הייתה מעין “גן פסלים” ביזארי שמשך תשומת לב רבה. דקסטר גבה מהמבקרים אגרת כניסה, וכך הפך גם את סקרנותם של אנשים למקור הכנסה.

בתחילת שנות ה-1800, החל דקסטר לכנות את עצמו “הלורד טימותי דקסטר הראשון”. הוא אף רכש תלבושות מפוארות, כולל חליפות קטיפה, פאות נוכריות לבנות וכובעים מקושטים בנוצות, בסגנון האצולה האירופאית. הוא היה מסתובב בעיר בכרכרה מפוארת רתומה לשישה סוסים, עם עגלון ומשרתים לבושים במדים מפוארים.

רבים לגלגו עליו, אך דקסטר לא שם עליהם. הוא המשיך לפתח את דמותו כ”אציל” וכ”פילוסוף”, למרות שבקושי ידע לכתוב משפט תקין.

אחד האירועים המפורסמים ביותר בחייו של דקסטר היה הלוויה המדומה שערך לעצמו ב-1803. הוא הפיץ שמועה על מותו, והזמין את תושבי העיר להלוויה. הוא שכר מקהלה, מקונת מקצועית, ואף הזמין כומר שינאם על מידותיו הטובות.

כשהגיעו האבלים (רבים מתוך סקרנות), הם נדהמו לגלות ארון קבורה ריק. דקסטר עצמו הסתתר מאחורי וילון, וצפה בהלוויה. לפי הסיפור, הוא הבחין שאשתו, אליזבת’, אינה בוכה מספיק, והדבר הכעיס אותו עד כדי כך שלאחר שהאורחים עזבו, הוא הכה אותה במקל על שלא הביעה צער מספיק.

מערכת היחסים בין דקסטר לאשתו הייתה מעורערת ממילא. הם חיו באותו בית אך בחדרים נפרדים, ולעתים קרובות רבו בפומבי. אליזבת’ התביישה בהתנהגותו האקסצנטרית של בעלה, והוא מצדו האשים אותה בהתנשאות.

ב-1802, פרסם דקסטר את יצירתו הספרותית היחידה, ספר בשם “A Pickle for the Knowing Ones” (“מלפפון חמוץ ליודעי דבר”). הספר, שהודפס על חשבונו, היה אוטוביוגרפיה משולבת בדברי הגות פוליטית ופילוסופית.

 

מה שהפך את הספר למפורסם לא היה תוכנו, אלא סגנון הכתיבה. דקסטר, שבקושי ידע לכתוב, השתמש באיות ייחודי משלו, ללא כל סימני פיסוק. המשפטים נכתבו ללא הפסקה, והרעיונות קפצו מנושא לנושא ללא כל היגיון. הנה דוגמה מהספר:

“אני הלורד טימותי דקסטר הראשון מניובריפורט במסצ’וסטס האדם העשיר והגדול בחוכמה בעיני עצמי אני אומר שאני טוב למדינה לבלום את הים וכל המדינה יכולה להעיד שאני טוב לתאורה ולשמחה בנו שלי הבטחתי לבני שיהיה לו את ביתי אם אחיה או אמות והוא אמר אליי שהוא רוצה שאחיה כי הוא אוהב אותי.”

הספר חולק חינם בתחילה, וזכה לביקורות לועגות ולצחוק רב. אך לאחר שאזלה המהדורה הראשונה, הייתה דרישה רבה למהדורה נוספת – אנשים רצו את הספר כמזכרת מוזרה.

במהדורה השנייה, שפורסמה ב-1805, הוסיף דקסטר דף שלם בסוף הספר, מלא סימני פיסוק: פסיקים, נקודות, סימני שאלה ושאר סימנים. מתחת לדף זה הופיעה ההערה המפורסמת:

“לבעלי החוכמה: אני מודיע לציבור שמכרתי 8,000 עותקים של ספרי, והתלוננתם שאין בו סימני פיסוק. הנח לחכמים לשים אותם איפה שהם רוצים.”

בשנותיו האחרונות, החלה בריאותו של דקסטר להידרדר. הוא סבל מהתקפי שיעול קשים, כנראה כתוצאה מאלכוהוליזם כרוני. יחסיו עם משפחתו המשיכו להיות מתוחים, במיוחד עם בנו סמואל, שלא אהב את סגנון החיים הראוותני של אביו.

ב-26 באוקטובר 1806, מת דקסטר בביתו בניובריפורט, בגיל 59. הוא הותיר אחריו הון עצום, שהוערך בכ-100,000 דולר (שווה ערך לכ-20 מיליון דולר בימינו). הונו חולק בין אשתו, בנו סמואל ובתו נאנסי.

הלוויה האמיתית שלו הייתה צנועה למדי, בניגוד ל”הלוויה” המדומה שערך לעצמו. הוא נקבר בבית הקברות של ניובריפורט.

לאחר מותו, ביתו המפואר על הפסלים הוסר בהדרגה. רוב הפסלים נמכרו או נהרסו, והבית עצמו שונה ושופץ פעמים רבות. כיום, הבניין עדיין עומד ב-High Street, ושייךל תושב מקומי שקנה אותו לפני כמה עשרות שנים.