הפוסט הזה הוא המשכו של הפוסט הקודם. אם לא קראתם אותו, מומלץ להתחיל עם החלק הראשון.
ב-1959, בהיותה בת ארבעים, הגיעה פאמלה צ’רצ’יל לניו יורק, ותוך שבועות ספורים היא כבר התערתה במקומות הנכונים בעיר, והכירה את המועמד הבא שלה: לילנד האוורד, מפיק התיאטרון והסוכן האגדי מברודווי, שהספיק להתחתן חמש פעמים ובין לבין לנהל רומנים עם כוכבות מפורסמות כמו קתרין הפבורן וגרטה גרבו. הוא הזמין אותה לדייט, שעליו סופר שהוא לקח אותה לסרט, ובאמצע הסרט היא לקחה אותו למיטה. הוא עדיין היה נשוי, אבל זו לא הייתה בעייה. תוך פחות מחצי שנה הוא התגרש, ונישא בנישואי בזק בווגאס לפאמלה. שוב הייתה זו זכייה בלוטו עבורה.
פאמלה צ’רצ’יל
לילנד, אחד מעשירי העיר, לא מנע ממנה שום פינוק, ופאמלה ידעה לנצל היטב את המצב: תוך זמן קצר כל חנויות התכשיטים בעיר הכירו אותה, והיא לא חסכה במאמצים להשיג כל יהלום שהתגלגל לעיר. תכשיטים במאות אלפי דולרים (של לפני חמישים שנה) נרכשו לעשרות, ואמרו עליה שהיא כל כך בזבזנית, עד כדי כך שרק תקציב סידורי הפרחים השנתי בדירת הפאר שלהם בניו-יורק עלה על 10,000$ בשנה – סכום שניתן היה לרכוש בו דירה קטנה באותן שנים.
בנותיו הבוגרות של האוורד ראו לזוועתן איך כל הונו של אביהן מבוזבז על ידי אשתו החדשה. ואילו פאמלה, מודעת לדעתן עליה, כל כך שנאה אותן עד כדי כך שגרמה להאוורד שהתכוון להוריש לחתנו חובב האמנות (השחקן המתחיל דניס הופר) את האוסף המשובח שלו שכלל אוריגינלים של פיקאסו, מאטיס, מירו ועוד, לשנות את דעתו והוא שוכנע על ידי פאמלה להוריש את הכל בצוואתו למוזיאון, ולא לבתו וחתנה. בעיניה – כל האמצעים היו כשרים על מנת להרחיק ממנו את משפחתו הקודמת.
פאמלה צ’רצ’יל (האוורד) ולילנד האוורד
11 שנים נמשכו חיי הזהר שלהם בניו-יורק, עד שב-1971, בהיותו בן 69, לקה האוורד בשבץ מוחי ומת. שני מחנות נאספו אצל עורך הדין להקראת הצוואה: בנותיו של האוורד ובני משפחתן מצד אחד, ומעברו השני של השולחן, פאמלה, מלווה בעורך דינה ואחיה הלורד דיגבי שהגיע מאנגליה לחזקה בשעתה הקשה. בעת הקראת הצוואה הסתבר לכולם שפאמלה, כשרונית מאין כמותה בדבר היחיד שהיא ידעה לעשות, הצליחה מעל למשוער והותירה את לילנד האוורד, האיש שגילה וניהל את פרד אסטר, ג’ינג’ר רוג’רס, ג’ודי גארלנד והקים את חברת התעופה סאות’ווסט בחוסר כל. שום דבר לא נשאר מהונו, ולבני משפחתו לא נותר על מה להלחם איתה.
בפעם השנייה בחייה מצאה את עצמה פאמלה לבדה וללא אגורה שחוקה, אבל אל דאגה, היא לא תכננה לחפש עבודה ולהתחיל לפרנס את עצמה. היא חיכתה בסבלנות עד לתום הלוויית בעלה, ויום אחד בלבד לאחר מכן אירגנה לעצמה הזמנה לסופ”ש באחוזתו של ידיד אמריקאי. כבדרך אגב היא הציעה שיזמין גם חבר טוב שלה מן העבר, אבריל הארימן, מאהבה הוותיק מלפני 30 שנה.
הארימן היה עתה אלמן טרי כמוה, בן 79 ועשיר מתמיד. אותו חבר שארגן את סוף השבוע סיפר שכבר בערב הראשון פאמלה ואבריל, חופשיים מבני זוג, לא יכלו להוריד את הידיים זו מזה, והם בילו את סוף השבוע שלהם בעיקר במיטה. עתה הרומן שלהם הוצת מחדש, כאילו לא חלפו מאז שלושים שנה, אך בניגוד לפעם הקודמת – לא הייתה להם סיבה להסתיר את אהבתם ואושרם.
פאמלה ואבריל הארימן
חצי שנה לאחר שהתאלמנה, נישאה פאמלה מחדש, והפעם לאיש שהונו היה כה רב, עד כדי כך שאפילו היא לא תצליח לבזבז אותו. היא שוב מצאה את עצמה קרובה למוקד הכח הפוליטי המרכזי: בשלושים השנים שבין מינויו כשגריר ארה”ב באנגליה לבין נישואיהם, הארימן הספיק להיות שגריר ארה”ב בברה”מ בתקופת המלחמה הקרה, לאחר מכן מונה כשר המסחר, מספר שנים לאחר מכן הוא נבחר להיות מושל ניו יורק ולסוף הוטל עליו להיות נציג ארצות הברית בשיחות על סיום מלחמת וייטנאם. במקביל הוא עשה חיל בעסקיו, הקים חברות ובנקים, פיתח את חברת הרכבות המשפחתית והשקיע בחברת צילום קטנה, פולרואיד שמה.
פאמלה ואבריל הארימן, מתחתנים בעיריית ניו-יורק
בעת שהתחתנו הונו נאמד ביותר מ-200 מיליון דולר, סכום שהספיק לפאמלה לשיפוץ האחוזה המשפחתית, שכירת צוות עובדים חדש ונרחב, מטוס פרטי ועוד.
ואצל פאמלה כמו פאמלה – אבריל נאלץ לוותר בגיל 80 על כל חבריו. לפתע כל שיחות הטלפון האישיות שלו סוננו על ידיה, וחברים ובני משפחה הפסיקו להיות מוזמנים בסופי שבוע. במקביל דאגה פאמלה להתחיל לרשום לאט לאט וביסודיות את כל רכושו על שמה ועל שמו של בנה, ווינסטון צ’רצ’יל II. בחג המולד של אותה שנה, הראשון לאחר נישואיהם, חבריו של הארימן שזכו לקבל בכל שנה יצירות אמנות נבחרות, מצאו את עצמם בוהים בעניבה פשוטה שנשלחה אליהם בשמו.
בניגוד לריחוק שהיא כפתה על בעלה בניו יורק, בעת ששהו בביתם בוושינגטון, פאמלה ערכה מסיבות כמה פעמים בשבוע. לא היה פוליטיקאי דמוקרטי שהעז להעדר בשנות השבעים מהמסיבות של פאמלה, ביודעו שבסלון שלה יוכל לפגוש את עשירי ארה”ב, ולהשיג תקציב למערכת הבחירות היקרה שלו. הזמנה של פאמלה הארימן סימנה אותך כפוליטיקאי בעל משקל בוושינגטון, וכסמל סטאטוס. עשר שנים נמשכה החגיגה, עד שב-1980 שינתה ארה”ב את פניה, ובחרה ברונלד רייגן, הרפובליקאי הימני הלאומן, כנשיאה. בשנים הבאות המשיכה פאמלה הארימן את מאמציה למען הדמוקרטים ללא לאות. היא התראיינה בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית וסיפרה עד כמה המצב גרוע בהנהגת הרפובליקאים, ובמקביל המשיכה במסיבות שלה בוושינגטון. באחת המסיבות היא פגשה פוליטיקאי צעיר שעשה עליה רושם כביר. היא עדיין לא ידעה מה צופן העתיד, אבל ביחד הם עמדו להגיע לפסגה.
פאמלה הארימן,מסיבה בוושינגטון
ביל קלינטון הצעיר היה באותה עת מועמד מובס: אחרי קדנציה אחת כמושל ארקנסו הוא הובס על ידי יריבו הרפובליקני, ושקל את דרכו הפוליטית. פאמלה הארימן זיהתה בו משהו נדיר, והחלה מושכת בחוטים למענו בכל כוחה, וכוחה היה רב מאד: קלינטון מצא את עצמו לפתע ללא דאגות תקציביות, ובכירי הדמוקרטים קיבלו הוראה לעזור למושל לשעבר הצעיר מהמדינה הנחשלת והלא חשובה. עם הכח שלה מאחוריו, קלינטון התמודד מחדש לאחר שנתיים, וזכה בקלילות. במשך חמש מערכות בחירות (10 שנים) הוא התמודד, ובעזרתה של הארימן שסדרה את העניינים מאחורה, הוא נבחר כל פעם מחדש.
פאמלה הארימן וקלינטון הצעיר,מסיבה בוושינגטון
כשהחליטה שהוא בשל להתמודד על ראשות המפלגה ועל הנשיאות, לא הייתה תומכת נמרצת, מסורה וחזקה יותר ממנה, בהשגת תקציבים, בגיוס תמיכה בוושינגטון, בנטרול התנגדויות מבית ומחוץ, והארימן, שעתה כבר הייתה שוב אלמנה עשירה מאד, נלחמה עבורו בכל חזית אפשרית. כשהגיע רגע ההכרעה קלינטון עשה את זה, ובגדול. במסיבת הניצחון ניתן היה לראות אותה מאחורי הקלעים, משקיפה מן הצד על בן טיפוחיה, שמחה ועולזת בידעה שהיא הצליחה במשימתה האולטימטיבית: לעמוד מאחורי מי שיהיה שליט המדינה החזקה בעולם, בפעם השנייה בחייה.
פאמלה הארימן וג’ון קרי, מסיבת הניצחון
קלינטון לא שכח למי הוא חייב תודה: כבר למחרת בבוקר, שעות ספורות לאחר היבחרו כנשיא, מלווה באנשי השירות החשאי, הוא נסע לבקר את הפטרונית שלו בביתה הוושינגטוני. כל כלי התקשורת של העולם תיעדו את קלינטון בביקורו הראשון כנשיא הנבחר (עוד טרם השבעתו) עומד על המדרגות מחוץ לביתה של הארימן, נושק לה בתודה, ומגיע לקבל את ברכת הדרך. האיש החזק בעולם ידע בזכות מי הוא נבחר, ולא התחמק מהכרת התודה הציבורית כלפי הארימן.
פאמלה הארימן בביתה עם אנשי השירות החשאי וביל קלינטון, מספר שעות לאחר הבחרו
ביל קלינטון מודה לפאמלה הארימן בביתה, מספר שעות לאחר הבחרו
ואצל פאמלה הארימן, כמו תמיד, שירותיה לא הוענקו בחינם. כשהנשיא הנבחר קלינטון שאל אותה מה היא רוצה בתמורה לשירותיה, היא נקבה מיד במחיר:
ב-1993, בהיותה בת 73, עבדה פאמלה האריסון וקיבלה משכורת לראשונה בחייה. 34 שנים לאחר שעזבה את פריז חסרת פרוטה ומושפלת, חזרה פאמלה להתגורר בעיר, והפעם כשגרירת ארצות הברית בצרפת. האישה הזו, בריטית במוצאה שאפילו לא נולדה באמריקה, נבחרה לייצג את ארצות הברית בפסחה על דיפלומטים בכירים ומקצועיים שחיכו להזדמנות. פאמלה הארימן חזרה כמנצחת לעיר שדחתה אותה, והפעם אף אחד כבר לא סירב לארח אותה. במהלך כהונתה היא נפגשה עם הנשיא שיראק יותר פעמים מאשר הוא פגש את כל שאר הדיפלומטים גם יחד, ובגילה היא המשיכה להיות נמרצת, עניינית, מארחת נפלאה ואינטרסנטית – הפעם לאינטרסים של המדינה שאימצה אותה בחום במחצית השנייה של חייה.
שלוש שנים לאחר מכן, מלאת חיים כפי שהייתה תמיד, היא טסה לבריטניה להטבלה של הנין שלה, ולאחר מכן יצאה למסע צייד ורכבה על סוסה במשך כמה שעות. עם חזרתה לפריז למחרת, היא הלכה לשחות במלון ריץ כהרגלה בכל בוקר, ולאחר 20 בריכות היא חשה ברע. בדרך לבית החולים היא אובחנה כסובלת משבץ שממנו לא התאוששה יותר, ומותה נקבע לאחר יומיים בגיל 76.
שני טקסי אשכבה ממלכתיים נערכו עבורה משני צידי האוקיאנוס: הנשיא שיראק העניק לה לאחר מותה את אות לגיון הכבוד, הניח אותו על ארונה ונפרד ממנה. בצד השני של האוקיאנוס, ביל קלינטון שלח לצרפת את המטוס הנשיאותי, Air Force 1 על מנת שגופתה תוטס לארה”ב. שמונה חיילי מארינס אמריקאים נשאו את ארונה בטקס ההלוויה, וההספד נישא על ידי הנשיא עצמו שאמר בפשטות, “אני כאן היום, בזכותה”
ביל קלינטון, טקס האשכבה לפאמלה הארימן בוושינגטון
אף אחד לא היה אדיש לפאמלה דיגבי-צ’רצ’יל-האוורד-הארימן. היו כאלה שאהבו אותה אהבת נפש, היו כאלה ששנאו אותה שנאה מרה, היו כאלה שבזו לה בכל לבם, והיו אנשים שהעריצו אותה. אף אחד מהם לא יכול להכחיש שפאמלה הארימן חיה חיים מדהימים. האישה הזו בגיל 19 הייתה יועצת הסתרים לאיש הכי חזק בעולם המערבי, ובגיל 73 גרמה לאיש אחר ממדינה אחרת להיות האיש החזק בעולם המערבי.
בחמישים וחמש השנים שבין שתי התקופות הללו היא שלטה בגורלה כמעט בכל רגע נתון, וחיה חיים שאנשים אחרים לא היו מספיקים לחיות גם בשלוש תקופות חיים שונות.
