פרד קורמטסו (Fred Korematsu) הוא גיבור. בתקופה אפלה שבה אזרחים אמריקאים הושמו במחנו ריכוז, הוא לא נכנע ובמשך עשרות שנים דרש את הצדק וההכרה בעוול שנעשה לעשרות אלפי אנשים. הפוסט הזה הוא סיפורם של האנשים שקיבלו כמובנת מאליה את העובדה שהמדינה יכולה להקים מחנות ריכוז לאזרחיה, וסיפורו של אדם אחד שנאבק בעוול הזה.
המתקפה על פרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941 מצאה אומה שלמה המומה, כואבת וכועסת. ארצות הברית שעד אותו יום ישבה על הגדר וניסתה להמנע מלהכנס למלחמה שקרעה את אירופה לגזרים, הועמדה בפני עובדה מוגמרת: היה עליה להלחם או להרים ידיים, וברור היה שארה”ב לא תיכנע.
הפרנויה סביב ריגול וחבלה גברה מאוד בחוף המערבי. רוזוולט הכריז שכל המהגרים ממוצא יפני מעל גיל 14 הם ‘אויבים זרים’. דיווחים על חוסר נאמנות נפוצו בתקשורת, אולם במציאות לא היה אף מקרה של חבלה על ידי יפנים אמריקאים כלשהם לאורך המלחמה. למרות זאת, הגנרל ג’ון ל. דוויט ששירת בקליפורניה תכנן תוכניות והצדקות להרחקת היפנים-אמריקאים מהחוף המערבי. ב-19 בפברואר 1942, הנשיא פרנקלין ד’ רוזוולט חתם על צו ביצוע 9066, המעניק סמכות מלאה למחלקת המלחמה לבצע את התוכנית של דוויט. לצו עצמו לא הייתה טרמינולוגיה המבוססת על גזע, אך הצו העניק סמכות צבאית להכריז על אזורים ‘אשר ניתן להרחיק מהם כל אדם’. ב-24 במרץ 1942 כל האנשים ממוצא יפני נצטוו להגיע למרכזי הכינוסים שם הם יוחזקו עד שבניית מחנות הקבע תסתיים.
הצו הזה התייחס ל-112,000 אנשים ממוצא יפני. יותר משני שליש מהם היו אנשים צעירים שנולדו בארה”ב, למדו בבית הספר ובאוניברסיטאות שבה, חלקם לא ידע שום שפה אחרת מלבד אנגלית, והיו בהם גם אנשים שכמו שאר בני גילם התנדבו להלחם בצבאה של ארה”ב. הצו לא הבדיל ביניהם. כולם עד אחד נצטוו להגיע למרכזי רישום, נערכו פשיטות על בתים רבים לפי רשימות של המודיעין הצבאי ומאות אזרחים זרים נעצרו.
במבצע העקירה הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, כל התושבים הללו נדרשו להתייצב בתחנות רכבת שפורטו מראש, כשמותר היה להם להגיע עם מזוודה אחת בלבד, ומשם נשלחו כולם לאחד מ-18 מחנות שהוקמו עבורם.
כדי להוסיף חטא על פשע חלק מהמחנות הללו הוקמו בתוך שמורות אינדיאניות, בלי להתייעץ (כמובן) עם האינדיאנים תושבי השמורה.
על פי דו”ח של רשות העקירה המלחמתית מ-1943 שוכנו העקורים במבנים בעלי קירות ברזנט, נטולי צנרת או מטבח. מרבית המחנות נבנו ב-1942 בידי קבלנים אזרחים בסגנון בנייתם של מחנות צבאיים ולא התאימו למגורי משפחות. התנאים היו קשים: במחנה בצפון ויומינג ניתן תקציב של 45 סנט ליום לאדם למזון, וההיגיינה הייתה בעייתית. רוב העקורים לא קיבלו התראה הולמת ולא ידעו לאן ייעקרו. בשל כך לבושם לא תאם לחורף הקשה בוויומינג, שבו הטמפרטורה יורדת למתחת ל-17 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.
בראש “רשות המלחמה ליישוב מחדש” הועמד מילטון אייזנהאואר (אח של). הוא התנגד לכליאה ההמונית והציע לאפשר לנשים וילדים להישאר בחוף המערבי, אך הצעתו נדחתה. הוא ניסה למתן את ההשלכות של ‘הפינוי’,הקים ועדה מייעצת בשיתוף יפנים-אמריקאים, השיג פטור לסטודנטים, הוא גם ניסה לגרום לבנק הפדרלי להגן על הרכוש שאמריקאים יפנים נאלצו להשאיר מאחור ועוד, אך מאמצים אלה לא צלחו ברובם.
הכשלון בהשגת תנאים אנושיים למפונים תסכל אותו מאד והוא התפטר לאחר תשעים יום בלבד, ועזב לנהל משרד המידע המלחמתי בוושינגטון.
פרד קורמטסו היה אזרח אמריקני ממוצא יפני, אשר החליט להתנגד לצו הרחקה מספר 34 של הצבא האמריקני, ולהישאר בעיר מגוריו מאחר ולא רצה להיפרד מחברתו שהייתה ממוצא לבן ולא יפני. הוא נולד בארה”ב ולמשפחתו הייתה חממת פרחים שבה עבדו כל בני המשפחה. הוא למד בתיכון בקליפורניה והיה בנבחרת השחייה של אוקלנד.
הוא למד בקורס ריתוך והחל לעבוד במספנה המקומית. לאחר ההתקפה על פרל הארבור הוא פוטר מיידית, ולא הצליח למצוא יותר תעסוקה. בפרוץ המלחמה הוא ניסה להתנדב לצי וסורב.
לאחר שסירב להגיע למרכז הרישום הוא נאסר והורשע בהפרת הצו. 
יפנים אמריקאים מגיעים למרכז כינוס, שממנו לאחר עיבוד הם נשלחו למחנה יישוב זמני
הוא אמר “אני אזרח האמריקאי ויש לי זכויות כמו לכל אחד אחר. אין לי אפילו קשרים עם יפן ואף פעם לא הייתי שם. להיות מואשם ככה, פשוט חשבתי שזה לא הוגן. זה היה לא בסדר”.
יום אחד במחנה המעצר שומר אמר לו שיש לו מבקר ולקח אותו לפגוש בחור צעיר בחליפה אפורה: זה היה ארנסט בסיג. בסיג היה עורך דין באגודה לזכויות האזרח שרצתה לתמוך בקורמטסו במאבק במעצרו. הוא הזהיר את קורמטסו שהסיכויים שלו לזכות קלושים אבל שווה להילחם. בסיג רצה לקחת את התיק עד לבית המשפט העליון של ארה’ב. קורמטסו הסכים.
האגודה לזכויות האזרח עירערה לבית המשפט על המעצר. בינתיים הוטלו עליו דמי ערבות של 5000 דולר ששולמו על ידי האגודה. שניות לאחר שיצא מבית המשפט הוא נעצר שוב, והפעם בתואנה שהפר צו אחר והשופט לא אישר לו להשתחרר בערבות. באף הליך לא נדונה מידת נאמנותו לארצות הברית. הוא ערער בכמה ערכאות, הגיע עד לבית המשפט העליון והטענה המרכזית שלו הייתה שההחלטה לאסור אנשים רק על סמך מוצאם היא גזענית, אך גם בבית המשפט העליון של ארצות הברית הוא הפסיד. בית המשפט העליון קבע שכליאתם של יפנים שהם אזרחי ארצות הברית אינה נוגדת את החוקה משום שהצורך להגן מפני מרגלים גובר על זכויותיו של קורמטסו. השופט בלק טען כי גירוש אנשים מביתם, אף כי הוא לא לגמרי אפשרי על פי החוקה, הוא מוצדק בנסיבות של “חירום וסכנה”.
פרד קורמטסו הפסיד והצטווה להגיע למחנה מעצר ביוטה.
הוא הוצב באורווה שהוסבה למגורים, ושכרו בעבור עבודה של 8 שעות ביום היה 12 דולר לחודש. הוא סבל גם מיחס גרוע מתושבי המחנה האחרים שניסו להוכיח את נאמנותם המוחלטת לארה”ב בכל דרך אפשרית. מבחינתם הוא היה “עושה צרות מקצועי”, והוא ומשפחתו זכו למבטים וליחס שלילי.
החל מאוקטובר 1942, אנשים יכלו להגיש בקשה לחופשה מהמחנות אם היו להם הוכחות לתעסוקה והם נשארו רחוקים מהחוף המערבי ולאחר שענו על שאלון שהשאלות בו התרכזו סביב נאמנות לארצות הברית, שאלות שקורמטסו ענה עליהן בחיוב כמובן.עד ינואר 1944 אושרה בקשתו של קורמטסו לחופשה ללא הגבלת זמן מטופז. עד אוקטובר הוא התיישב בדטרויט עם אחיו.
בינתיים תיק בית המשפט של קרמטסו עשה את דרכו במערכת המשפטית. בכל פעםצ שהם הפסידו, עורכי הדין של קורמטסו ערערו עד שהמקרה שלו הגיע לבית המשפט העליון של ארה’ב. בית המשפט העליון כבר דן בתיקים שבהם הם אישרו את צו העוצר של דוויט. בתיק קורמטסו נגד ארצות הברית הם טענו שהכליאה של אמריקאים יפנים אינה חוקתית.בית המשפט העליון שמע טיעונים לתיק קורמטסו ב-11 באוקטובר 1944. בית המשפט שמע גם טיעונים לתיק אחר באותו היום, של אזרחית ממוצא יפני בשם מיצומי אנדו.היא עתרה לצו-habeas corpus: זכותו של אדם עצור להיות מובא בפני שופט כדי לקבוע אם מעצרו חוקי. המשפטים הללו ניו איטיים מאד: עד שבית המשפט דן בעניינה היא הייתה כלואה כבר שלוש שנים.
בית המשפט העליון נתן פסק דין בשני המקרים ב-18 בדצמבר 1944. בית המשפט אישר את הרשעתו של קורמטסו ואישר את צווי ההרחקה. דעת הרוב סירבה להתייחס לגזענות בתיק. עם זאת, בית המשפט פסק פה אחד לטובת אנדו, וקבע כי לאחר שנקבעה נאמנותו של אזרח לא ניתן עוד לעצור אותו. ב-17 בדצמבר 1944, יום אחד לפני החלטות בית המשפט, הודיע משרד המלחמה כי יפנים אמריקאים שהוכיחו את נאמנותם הורשו לעזוב את המחנות בשנה החדשה. בית המשפט העליון הצליח להימנע מלהתייחס באמת לנושא, אבל שתיקתם בעניין דיברה רבות. קורמטסו אמר על ההחלטה, ‘קיבלתי מכתב ממר בסיג והוא אמר לי שהפסדנו בבית המשפט העליון. ופשוט לא האמנתי…כשגיליתי שאיבדתי את ההחלטה שלי, חשבתי שאיבדתי את המדינה שלי’.
ארבע השנים הקשות הללו נמשכו עד לסוף המלחמה ב-1945. רק אז הורשו התושבים לחזור לבתיהם. רבים מהם שאיבדו את רכושם במהלך התקופה הזו לא חזרו מערבה, ונשארו לחיות בערים סמוכות למחנות המעצר. במהלך התקופה הזו יותר מ-112,000 איש הושמו במחנות מעצר בכל ארה”ב, וסבלו מיחס רע, מחלות, מקרי מוות רבים, ומגזענות שנמשכה שנים רבות לאחר שהמלחמה הסתיימה.
החוף המערבי נפתח מחדש ליפנים אמריקאים בדצמבר 1945. אחיו של פרד קורמטסו חזרו לאוקלנד כדי לפתוח מחדש את המשתלה הרוסה ושבורה. קורמטסו שנשאר בדטרויט והכיר את אשתו, קתרין פירסון. הזמן במחנה גבה מחיר מאמו שחלתה. פרד ואשתו עברו לקליפורניה כדי להיות קרובים אליה וגידלו שני ילדים. ילדיו לא למדו על המקרה של קורמטסו עד שלמדו אותו בתיכון כי קורמטסו לא שיתף את משפחתו במה שעבר עליו. למרות שהיה רוצה להילחם בהרשעתו, הוא החליט להמשיך בחייו.
ב-1980 הנשיא קרטר העביר החלטה לפצות את תושבי המחנות בסכום של 20,000$ לכל תושב שהיה במחנות. בדצמבר 1981, פרד קורמטסו קיבל שיחת טלפון מפרופסור בשם פיטר איירונס שכתב ספר על תיקי בית המשפט העליון של מלחמת העולם השנייה. הוא אמר לו שמצא מידע שידע שפרד צריך לראות. כשעיין במידע על תיק קורמטסו במשרד המשפטים, פרופ’ איירונס מצא ראיות קונקרטיות לכך שהממשלה זייפה את המידע ששיתפה עם בית המשפט העליון. כשפיטר איירונס הודיע לקורמטסו כיצד התיק שלו טופל בצורה לא נכונה, קורמטסו ביקש ממנו לפתוח מחדש את התיק. איירונס יצר קשר עם דייל מינאמי, עורך דין יפני אמריקאי באזור המפרץ, כדי לייצג את פרד. בתקווה למנוע מקורמטסו לדון בהרשעתו, הממשלה הציעה לו חנינה. קורמטסו הגיב: ‘אני לא רוצה חנינה בדיעבד אלא בקשת סליחה מהממשלה’.
ארבעים שנה קודם לכן, פרד קורמטסו נלחם בהרשעתו ללא תמיכת הקהילה שלו. כשפתח מחדש את תיקו, קהילתו עמדה לצידו ותמכה בו ללא סייג. ב-10 בנובמבר 1983, קורמטסו וצוותו הגיעו למשפט בבית המשפט בסן פרנסיסקו. הדיון נוהל בפני שופטת בית המשפט המחוזי מרילין פאטל. פרד קורמטסו עמד לפני הספסל והאולם היה מלא. השופטת פאטל קבעה שההרשעה שניתנה בבית משפט זה ואושרה על ידי בית המשפט העליון מבוטלת וכתב האישום הבסיסי בוטל. קורמטסו וצוותו השיגו את מטרתם שהייתה מחיקת התיק הפלילי של קורמטסו, והיושבים באולם בית המשפט התחילו לחגוג.
פרד קורמטסו המשיך להילחם למען זכויות האזרח של כל האמריקאים. הוא לחץ בקונגרס כדי להעביר את חוק חירויות האזרח משנת 1988. חוק זה נתן התנצלות פומבית ופיצוי ליפנים אמריקאים שנכלאו. בשנת 1998, זכה קורמטסו במדליית החירות הנשיאותית וקיבל אותה מידי הנשיא קלינטון. פרד קורמטסו נפטר ב-30 במרץ 2005 בגיל 86.
ה-30 בינואר, יום הולדתו, הוא כיום יום פרד קורמטסו במדינת קליפורניה.
