לפעמים, אין צורך בסיפור גדול כדי להעביר מסר. צילום מקרי שנראה חסר חשיבות אם מנתקים אותו מהקונטקסט המקורי שלו יכול להיות צילום רב כח ובעל משמעות עמוקה אם יודעים מה הסיפור שמאחוריו. כזה בדיוק הוא המצב בהתייחס לתמונה שצולמה ב-1954 על חוף הים. התמונה הזו זכתה בפרס פוליצר, ובמקביל גררה עימה שאלות אתיות קשות. הפוסט הזה הוא השני בסדרת פוסטים המספרים את הסיפור שמאחורי תמונות שזכו בפוליצר. על תמונה נוספת כתבתי בעבר כאן
ראשית,לפני שתקראו ותבינו מה רואים שם, קחו דקה ובחנו את התמונה לעומק (אפשר להגדיל אותה). הביטו בתצלום ונסו לחשוב על הסיטואציה המצולמת. משהו מטריד בה: המבט של האישה, שפת הגוף של שני המצולמים, משהו לא ברור כאן: היא חוסמת אותו? נשענת עליו? ומדוע הם אינם מביטים זה בזו? היא מביטה בו בתחינה, והוא – פניו מופנות לים ולא אליה. התחושה הכללית שלי הייתה של סיטואציה נואשת לגמרי.
בשניים באפריל 1954 היה ג’ק גאנט, צלמו של הלוס אנג’לס טיימס, בביתו אשר בהרמוסה ביץ’ בקליפורניה. הוא השתרע ונח על כסא בחצר שלו שהייתה ממוקמת על החוף עצמו. לפתע הוא שמע את שכנו צועק “משהו קורה בחוף!”. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא אחז במצלמה שלו ורץ לכיוון המים. כשהגיע, מצא זוג צעיר, בעודם אוחזים זו בזה בצורה נואשת.
על החוף, ברקע הגלים הגבוהים המתנפצים, עמד זוג צעיר, מר וגברת ג’ון מקדונלד. הם נעו קדוימה ואחורה, נצמדים זה לזו, ושפת הגוף שלהם סיפרה לגנט סיפור שהפך את בטנו. הוא הבין שמישהו אבד ולכן לא התקרב ומילם אותם ממרחק של 70 מטר.
לזוג הזה, שכנים שגרו לא הרחק משם, היה ילד בן שנה וחצי בלבד, מייקל. בעודם בבית הילד הצליח לזחול החוצה מהחצר לחוף, נכנס לים, והגיאות החזקה סחפה אותו לתוך האוקיאנוס לבלי שוב. גאנט צילם את התמונה הזו שניות לאחר שהבינו מה עלה בגורלו של התינוק שלהם.
מאוחר יותר באותו היום, גופתו של הילד נמצאה על החוף במרחק של קילומטר משם.
התמונה פורסמה למחרת בבוקר בעיתון שלו, וגררה עימה מיד ויכוחים קשים בנוגע לאתיקה של הצלם, ובנוגע לשיקולים שהפעיל העיתון לגבי צילום ופרסום תמונות כה קשות המתארות אנשים ברגעי האימה והאבל האיומים ביותר שלהם. גאנט טען להגנתו שלא הכיר אותם אישית למרות שגרו לא הרחק ממנו, ושהתמונות צולמו על ידו כצלם עיתונות כפי שהיה עושה בכל מצב אחר.
התמונה הזו זיכתה את ג’ק גאנט בפרס פוליצר לשנת 1955. ועדת הפרס כתבה על התמונה שהיא מרגשת ונוגעת ללב באופן עמוק. גם פרס הצילום היוקרתי של סוכנות אסושיאטד פרס ניתן באותה שנה לתמונה הזו. כמעט 70 שנים עברו מאז שהתמונה הזו צולמה, ובעיני היא חזקה כואבת ואוחזת את הצופה באימה, בדיוק כמו ביום פרסומה.
כשגאנט מת בשנת 2007 בגיל 83 בתו התראיינה ואמרה “בהתחלה קשה היה לו להתמודד עם המשא של הפרסומת שהתמונה קיבלה”. היא ציינה שהוא היה רק בן 31 כשצילם והיתה לו בת בת 3 בבית. בני הזוג בתצלום חיו במקום, ולמרות שגאנט לא הכיר אותם, הוא הכיר אנשים שכן הכירו אותם.
