העולם המערבי היה אחוז חרדה בשנות החמישים. המלחמה הקרה החלה, והפחד מהרוסים ומבני בריתם דחף את המערב להוצאות מטורפות על חימוש נוסף, פיתוח אמצעי לחימה כמו פצצת המימן האימתנית שהייתה הרסנית אף יותר מהפצצה האטומית שהומצאה (ונבדקה) כמה שנים קודם לכן. עשירי בריטניה הקימו לעצמם מקלטים אטומים וציידו אותם במזווה עם אספקה מלאה למספר שנים, והממשלה מצידה תרמה בשמחה את חלקה לפאניקה הכללית, והקימה עיר רפאים שאמורה הייתה לאכלס את את הממשלה שתשרוד לאחר התקפה אטומית ואת פקידיה – אלה שיצטרכו לנהל את המדינה לאחר השואה הגרעינית שכולם היו בטוחים שתגיע.
העיר הזו, שכונתה בשם הצופן ‘ברלינגטון’, (Burlington), הוקמה כ-160 ק”מ מערבית ללונדון באזור ווילשייר, אזור כפרי למדי שנבחר בשל ריחוקו היחסי ממוקדי פיצוץ אסטרטגים, אך עם זאת, היה עליו להיות בטווח נסיעה סביר מלונדון.
מאה קילומטרים (!) של כבישים ודרכים, כולם תת-קרקעיים, יש בעיר הבטון הזו,שנבנתה כולה בעומק של ארבעים מטר (בערך 13 קומות) מתחת לאדמה. העיר התת-קרקעית התפרסה על שטח מדהים של למעלה מ-150 דונם, ותוכננה להכיל למעלה מ-4000 פקידי ממשל, ובראשותם – ראש הממשלה הנבחר (או לחילופין – השורד). עבור המלכה יועד פתרון מילוט אחר, ובמידה והייתה שורדת את ההתקפה הגרעינית הראשונה על לונדון, ספינה שניצבה תמיד הכן הייתה אמורה להבריח אותה ללב ים, ומשם – הרחק מבריטניה.
ברלינגטון הייתה אמורה לשמש כעיר לכל דבר לתקופה של של שלושה חודשים, ותוכננה לספק לעצמה את כל צרכיה במשך התקופה הזו. היו בה בית חולים עם מגוון תרופות, ציוד רפואי מלא וצוות שהיה אמור לאייש אותו, מחסני מזון, חדרי מגורים רבים, משרדים שתכנון האכלוס שלהם נקבע מראש וסומן, מעיין תת קרקעי שמימיו עברו סינון וטיהור, והיה אמור לספק לעיר את כל דרישות המים שלה, גנרטורים עצומים שהיו אמורים לספק את כל תצרוכת החשמל לעיר למשך אותם שלושה חודשי בידוד, מערכת בקרת אקלים שתוכננה לשמור על טמפרטורה קבועה של 20 מעלות ודרגת לחות סבירה, כך שארבעת אלפי הנבחרים היו אמורים לחיות בגן עדן יחסי, הרחק מן הגיהינום שהשואה הגרעינית שמעליהם הייתה מחוללת.
מיטב ציוד הטלפוניה והקשר הותקן בברלינגטון, כך שבעת הצורך, ראש הממשלה ופקידיו יוכלו לשוחח בטלפון עם שאר העולם או לשדר הודעות לאומה כולה. המערכות האלקטרוניות שודרגו פעם בכמה שנים, כך שהציוד לא יהיה מיושן.
ובאנגליה כמו באנגליה – גם פאב מצויד בשם Rose and Crown היה בעיר הזו.
ארבעה עובדי תחזוקה היו היחידים שאי פעם חיו בבברלינגטון. היה עליהם לרענן את הציוד, לבצע בדיקות תקופתיות, ולשמור עליה במצב של מוכנות שיא כך שבמקרה אמת שבו העיר תאוכלס, היא תתפקד ותעבוד במלוא יכולתה.
קיומה של ברלינגטון היה מאז הקמתה סוד כמוס. רוב פקידי הממשל שהיו מיועדי לשרת בה לא ידעו על כך, או על העובדה שבעיר סודית הרחק מלונדון, בעומק של ארבע עשרה קומות מתחת לקרקע, מחכה להם שולחן כתיבה ששמם רשום עליו..
מיטב ציוד הטלפוניה והקשר הותקן בברלינגטון, כך שבעת הצורך, ראש הממשלה ופקידיו יוכלו לשוחח בטלפון עם שאר העולם או לשדר הודעות לאומה כולה. המערכות האלקטרוניות שודרגו פעם בכמה שנים, כך שהציוד לא יהיה מיושן.
ובאנגליה כמו באנגליה – גם פאב מצויד בשם Rose and Crown היה בעיר הזו.
ארבעה עובדי תחזוקה היו היחידים שאי פעם חיו בבברלינגטון. היה עליהם לרענן את הציוד, לבצע בדיקות תקופתיות, ולשמור עליה במצב של מוכנות שיא כך שבמקרה אמת שבו העיר תאוכלס, היא תתפקד ותעבוד במלוא יכולתה.
קיומה של ברלינגטון היה מאז הקמתה סוד כמוס. רוב פקידי הממשל שהיו מיועדי לשרת בה לא ידעו על כך, או על העובדה שבעיר סודית הרחק מלונדון, בעומק של ארבע עשרה קומות מתחת לקרקע, מחכה להם שולחן כתיבה ששמם רשום עליו..
.
.
במשך ארבעים שנה העיר הזו המשיכה להיות בכוננות. ראשי ממשלות נבחרו ולאחר מכן הפסידו בבחירות, מפלגות עלו לשלטון וירדו ממנו, המלחמה הקרה הגיעה לשיאה ולאחר מכן התעמעמה, ברה”מ איבדה את כוחה והתפרקה, ובמשך כל הזמן הזה – ברלינגטון המשיכה להתקיים ולהיות מוכנה ליום הדין.
ציוד הקשר, הטלפוניה והמחשוב שודרגו בפעם האחרונה ב-1989, ושנה לאחר מכן נפלה חומת ברלין והעולם חשב שאפשר לחדול לחשוב במונחים של “המערב” ו”הגוש הקומוניסטי”.
רק בשנות התשעים, עם ההבנה שמיקומה של העיר כבר ידוע לכל שירות ביון בעולם, ושעם התפתחות הנשק הגרעיני כל פצצת שיוט יכולה לחדור לבונקרים התת-קרקעיים של העיר ולהשמידם, הוחלט לבטל את הפרויקט.
בשנת 2004, כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, ברלינגטון חדלה להתקיים כעיר, והפכה למוצג מוזיאוני.
העיר עצמה כבר לא סודית, ובשנת 2005 אף הועמדה ע”י הממשל למכירה, אך לקהל הרחב עדיין אין גישה אליה. רעיונות מסחריים לשימוש בעיר, כמו בניית מרתף היינות הגדול באירופה, או הקמת מועדון תת קרקעי עצום על חורבותיו של הבונקר נפסלו על הסף, וגם רעיונות מסורתיים יותר, כמו הקמת מוזיאון המוקדש לשנות החמישים לא צלחו להגיע לשלב ביצוע, בעיקר עקב שיקולי בטיחות וצפיפות.
ציוד הקשר, הטלפוניה והמחשוב שודרגו בפעם האחרונה ב-1989, ושנה לאחר מכן נפלה חומת ברלין והעולם חשב שאפשר לחדול לחשוב במונחים של “המערב” ו”הגוש הקומוניסטי”.
רק בשנות התשעים, עם ההבנה שמיקומה של העיר כבר ידוע לכל שירות ביון בעולם, ושעם התפתחות הנשק הגרעיני כל פצצת שיוט יכולה לחדור לבונקרים התת-קרקעיים של העיר ולהשמידם, הוחלט לבטל את הפרויקט.
בשנת 2004, כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, ברלינגטון חדלה להתקיים כעיר, והפכה למוצג מוזיאוני.
העיר עצמה כבר לא סודית, ובשנת 2005 אף הועמדה ע”י הממשל למכירה, אך לקהל הרחב עדיין אין גישה אליה. רעיונות מסחריים לשימוש בעיר, כמו בניית מרתף היינות הגדול באירופה, או הקמת מועדון תת קרקעי עצום על חורבותיו של הבונקר נפסלו על הסף, וגם רעיונות מסורתיים יותר, כמו הקמת מוזיאון המוקדש לשנות החמישים לא צלחו להגיע לשלב ביצוע, בעיקר עקב שיקולי בטיחות וצפיפות.
לפני מס’ שנים ניתן אישור לאנשי ה-BBC לצלם את המקום, הנה כמה תמונות:
.
.
.
.
מרכזיה ערוכה לטיפול באלפי שיחות בו זמנית
.
.
סירי ענק במטבח
.
.
המטבח ערוך לטפל באלפי סועדים
.
.
אפילו מכונות קפה היו במטבח המצויד
.
.
מסדרונות הענק הנטושים
.
.
חדר הרנטגן בבית החולים התת קרקעי
.
.
עשרות מחסנים מצויידים
.
.
נוזל ניקוי שמעולם לא שטף אף רצפה
.
.
מפתחות לכל המתקנים
.
.
מערכות סינון וטיהור אוויר עצומות בגודלן
.
.
עמדת התפירה
.
.
עמדות גיהוץ
.
.
מערכת השמעת מוסיקת רקע לעיר התת קרקעית
.
.
משתנות המוניות
.
.
חדר אמבטיה קבוצתי
.
.
.
.
.
.
