זוכרות את הפוסט הזה? כתבתי בו שכשהנאצים כבשו את צרפת, הם רדפו את כל הלהט”בים והומוסקסואלים אפילו נשלחו למחנות השמדה. אבל הייתה חריגה אחת: כולם נרדפו חוץ מאישה אחת.

ויולט מוריס נולדה לברון פייר ז’אק מוריס, קפטן פרשים בדימוס של הצבא הצרפתי, ולאליזבת מארי אנטואנט סקאקיני שהייתה צרפתיה ממוצא פלסטיני. היא חיה ילדות מוזנחת ואומללה והעבירה את גיל ההתבגרות שלה במנזר שאליו נשלחה להתחנך על ידי הוריה, שם גילתה את הלסביות שלה ואת אהבתה הגדולה – הספורט. התגובה היחידה של הוריה להצטיינות שלה בספורט הייתה “ככה לא תמצאי בעל”.

בסיום הלימודים למרבה הפתעתם של הוריה היא נישאה בגיל 19. בן זוגה דווקא עודד אותה בתשוקה הספורטיבית שלה, לפחות לזמן מה, אבל בסופו של דבר התעייף מאורח החיים שלהם והם התגרשו אחרי 9 שנות נישואין ב 1923.

מוריס למדה לנהוג במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמהלך המלחמה היא נהגה באמבולנסים ושירתה כשליחה קרבית בקרב הסום ובקרב ורדן. “המלחמה לא שינתה דבר,” היא אמרה. “אי-השוויון המגדרי והפוליטי הניזונונים מאנטי-פמיניזם והומופוביה חזרו, והנשים התבקשו לחזור מהמפעלים ומשדה הקרב בחזרה למטבח לשתוק”, אמרה ויולט לעצמה.

מוריס שיחקה  כדורגל והייתה חלק מנבחרת הנשים שזכתה במדליות זהב באולימפיאדות הנשים של 1921 ו-1922.

בנוסף לקריירת הכדורגל שלה, היא  עסקה בענפי ספורט רבים אחרים, שימו לב לכמה (!):היא הייתה בנבחרת הנשים של צרפת בכדורמים, הייתה מתאגרפת נלהבת שנלחמה נגד גברים והביסה אותם. בנוסף: מרוצי אופני כביש, מרוצי אופנועים, מרוצי מכוניות, מירוצי מטוסים, רכיבה על סוסים, טניס, חץ וקשת, צלילה, שחייה, הרמת משקולות והיאבקות יוונית-רומית. הסלוגן שלה היה ‘Ce qu’un homme fait, Violette peut le faire!’ (‘כל מה שגבר יכול לעשות, ויולט יכולה לעשות!’). בשנת 1924 היא השתתפה שוב באולימפיאדת הנשים של 1924 שוב ולקחה את מדליית הזהב בדיסקוס והדיפת כדור ברזל.

הממסד לא אהב את ההחיים המוחצניים של ויולט מוריס. היא לבשה בגדי גברים, חיה מחוץ לארון, עישנה בפרהסיה וקיללה. זה עלה לה באבדן המקום בנבחרת צרפת באתלטיקה ובאי חידוש רשיון המירוצים שלה. כשתבעה אותם לדין נושא לבישת המכנסיים שלה עלה והופעל כנגדה חוק בן 130 שנה שאסר על נשים ללבוש מכנסיים. ההפסד במשפט היה ברור מראש. בסופו, היא אמרה “אנחנו חיים במדינה שנרקבה בגלל כסף ושערוריות, הנשלטת על ידי נואמים פחדנים. המדינה הזו של האנשים הקטנים לא ראויה לזקניה, לא ראויה להישרדות. מתישהו הריקבון שלה יהפוך את האזרחים לעבדים אבל אם אני עדיין אהיה כאן, אני לא אהיה אחת השפחות.

“עבור הרשויות הלאומיות ועבור העיתונאים, אני לסבית שמעצבנת את העולם!” היא אמרה. וזה אגן היה סוף הקריירה הספורטיבית שלו בצרפת.

בינואר 1933 עברה מוריס לגור על סירה עם בת זוגה איבון דה ברה בפריז ליד יער בולון. היא חיה מהריבית על ירושה שקיבלה והחלה בבקריירה חדשה: זמרת. היא קצרה גם בזה הצלחה ואפילו שודרה ברדיו.

בערב חג המולד 1937, בזמן ארוחת ערב עם חברים והשכנים הופיע חייל לשעבר מובטל שתוי והתחיל להציק להן. מוריס הצליחה בנחישות להרגיע אותומ ולסלק אותו. הוא שוב הופיע למחרת כשהוא שיכור לגמרי, והפעם הייתה לו סכין ביד. ויולט מוריס הדפה אותו מספר פעמים אך הוא סירב לוותר. לבסוף, כשלא הייתה לה ברירה, הוא שלפה אקדח וירתה בו.

באותו ערב היא נעצרה. החייל שנפצע מת מפצעיו ואחרי מעצר של ארבעה ימים הוחלט לשפוט אותה בעוון הריגה. המשפט התקיים כעבור 3 חודשים, ומהר מאד הסתיים. מוריס זוכתה לחלוטין ונקבע שהיא פעלה לשם הגנה עצמית לה ולחבריה.

וכאן מתחיל הפרק האפל בחייה: חוסר שביעות הרצון שלה מהממשל הצרפתי לא נעלם מעיניהם של סוכני מודיעין גרמניים. הם האמינו שהם יכולים להפוך את ויולט מוריס למרגלת לטובת גרמניה הנאצית – והם צדקו.

אבל היא הייתה חברה (יש אומרים שמאהבת) של גרטה פאסבינדר, חסידה נלהבת של האידיאולוגיה הנאצית,ולמרות הנאומים האנטישמים שגרטה נאמה, ויולט לא יכלה לעמוד בפני הספורטאית הגרמנית המפתה.

ב1936, היטלר בעצמו הזמין אותה להיות אורחת הכבוד באולימפיאדת ברלין. היא הגיעה לשם והתקבלה בכבוד מלכים.

היו לה הרבה דברים שהגרמנים חיפשו: היא ניהלה עסק לחלפים לרכב, אז הייתה לה גישה לרכב ולדלק ובנוסף היא עדיין הכירה אנשים ברחבי צרפת מהקריירה הספורטיבית שלה. וימיה של מוריס בנהיגה באמבולנסים ליד הקווים הקדמיים לימדו אותה לא מעט.

“היא יכלה לדווח על מה שהצרפתים עושים”, אומרת ההיסטוריונית אן סבה. “היא שירתה במלחמת העולם הראשונה בחזית ולכן הבינה את תצורות הטנקים. וידעה מה שהגרמנים צריכים לדעת”.

ויולט מוריס חזרה לצרפת אחרי המשחקים האולימפיים והמשיכה להתכתב עם הנאצים. היא נסעה ברחבי המדינה ואספה מידע על מיקומי הכוחות הצרפתיים וקו מז’ינו – מערך הביצורים בגבול הצפון-מזרחי של צרפת.

כשצרפת נכבשה על ידי הנאצים היא עברה בגלוי לשתף פעולה עם הגסטפו והכינוי שלה היה “הצבוע של הגסטפו”. באחד הספרים כתוב גם שהיא עינתה משתפי פעולה שנתפסו, איך אין לכך אישור משום מקור אחר.

העובדה שמוריס היתה משתפת פעולה לא הייתה סוד גדול. אבל המלחמה התחילה להתהפך נגד הנאצים והם התחילו להפסיד, ויולט מוריס הייתה בבעיה והבינה שהיא תאלץ לשלם מחיר על תמיכתה באויבי עמה.

כהכנה לפלישה, בנות הברית החליטו להרוג מאות סוכני גסטפו שיכלו להפריע לפעולה. ביצוע ההתנקשיות הונח בידי המחתרת הצרפתית – הרזיסטאנס.

ב-26 באפריל 1944, בזמן שנסעה בסיטרואן בנורמנדי עם משפחה שהייתה ידועה כמשתפת פעולה עם המשטר הנאצי בצרפת, המכונית נעצרה לפתע וסירבה לנסוע. הסיבה לכך הייתה שמוקדם יותר באותו היום המנוע טופל על ידי קבוצת ההתנגדות הצרפתית Maquis Surcouf. לאחר מכן יצאו אנשי התנגדות ממקום מסתור ופתחו באש לעבר המכונית. שלושת המבוגרים ושני הילדים שהיו ברכב נהרגו. גופתה הנקובה בכדורים של ויולא מוריס נלקחה לחדר מתים, שם נשארה במשך חודשים ללא דרישה. לבסוף היא נקברה בקבר אחים משותף לא מסומן.

ויולט מוריס לא זכורה היום כספורטאית על כמו שבאמת הייתה או כפמיניסטית שהקדימה את זמנה או כלסבית שחיה מחוץ לארון כבר לפני 90 שנה. החיים דחפו אותה לקבל החלטות לא טובות, והיא סיימה את חייה כבוגדת שלמרבה הצער זו המורשת שהשאירה מאחוריה.