בעיירה קולוויל סו מר (Colleville-sur-Mer) אשר בנורמנדי, צרפת, גרים 174 תושבים. יש בה בתי אבן בני מאות שנים, דרכים צרות ששתי מכוניות לא תצלחנה לעבור בהן במקביל, כמות פרות העולה באוכלוסייתה על אוכלוסיית בני האדם במקום, ויותר מ-700,000 מבקרים החוצים את העיירה בכל שנה, ובכך הופכים אותה לאחד המקומות המתויירים ביותר במדינה חוץ מפריס.
בפאתי העיירה, על צוק נישא המשקיף על תעלת לה-מאנש, נמצא בית הקברות האמריקאי לחללי מלחמת העולם השנייה. המיקום אינו מקרי: פלח החוף שמתחת לבית הקברות ידוע בשם “חוף אומהה”, שם שניתן לו בעת תיכנון הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה – פלישת בנות הברית לאירופה ביוני 1944.
כמעט 10,000 חיילים מכוחות הברית נפגעו ביממה הראשונה לפלישה. 2400 חיילים אמריקאים נהרגו בחוף אומהה בנסיון עיקש, אומלל וקורע לב לצלוח את רצועת החוף הרחבה ולטפס אל הצוקים הישרים והתלולים שבראשיהם מחופרים היטב בבונקרים ששרדו הפצצות אימתניות של תותחים ימיים בקוטר של 15″ במשך כל הבוקר, המתינו חיילים גרמנים שצלפו בהם כמו בברווזים במטווח. עשרות סרטים תיארו את הקרב העז שהתחולל באותו חוף, החל ב”יום הארוך ביותר” משנת 1962 בכיכובו של ג’ון ווין, וכלה ב”להציל את טוראי ריאן” שסצינת הפתיחה שלו מתוארת ע”י רבים כסצינת הקרב הריאליסטית ביותר שאי פעם צולמה בקולנוע.
זרם המבקרים המגיעים לבית הקברות בקולוויל מתעצם במידה ניכרת ומגיע לשיאו בשישה ביוני, יום השנה לפלישה – D-Day. ביום זה מתקיים טקס זיכרון בהשתתפות ותיקי המלחמה שמספרם מדרך הטבע הולך ופוחת ככל שנוקפות השנים. ותיקי מלחמה מגיעים כולם במדים ובאותות רבים מספור, מלווים בבני משפחותיהם. גם מקומם של הפוליטיקאים לא נפקד ובאחת השנים בהן הייתי בטקס ייצג את ארה”ב שר ההגנה הנכנס רוברט גייטס שנאם את הנאום המתבקש והלא-כך-כך מקורי על העולם החופשי ומלחמתי בנאצים.
(בשנה אחרת לא הורשיתי להכנס בכלל לאזור משום שבטקס נכח הנשיא אובמה)
9,387 חיילים הקבורים בבית הקברות הזה, הם אותם חיילים שבני משפחותיהם בחרו שלא להחזירם לארה”ב, אלא להשאירם למנוחת עולמים במקום שבו לחמו ומתו. כל המצבות אחידות ומיושרות בדייקנות מעוררת יראה. כל מצבה מורכבת מצלב שיש פשוט שעליו חרוטים שם החייל, יחידתו ותאריך מותו. 149 מצבות בצורת מגן דוד מציינות את קברם של חיילים יהודיים שהשתתפו ונהרגו במערכה על נורמנדי. חלקם לא נפקד גם מהטקס עצמו: בחלקו הדתי של הטקס, בעת שנאמרו תפילות לעילוי נשמתם של החיילים שנהרגו, השתתף גם הרב הראשי של קאן(Caen) ששר את תפילת “אל מלא רחמים” במקביל לכומר הצבאי האמריקאי שנשא את תפילת Hail Mary .
33 זוגות אחים קבורים בבית הקברות , וזוג האחים המפורסם ביותר הוא ללא ספק האחים נילנד. סיפורם של האחים שימש כבסיס לסרט “להציל את טוראי ריאן “ולמרות שכדרכה של הוליווד הסרט לא נצמד לעובדות ההיסטוריות הרי שהרעיון הכללי מאד דומה.
ארבעת האחים לבית נילנד גדלו בצפון מדינת ניו יורק בעיירה טונוונדה ליד בפאלו. כשארה”ב הצטרפה למלחמה ארבעתם ונשלחו כולם לחזית: פרדריק (פריץ) בן ה-24 גויס לחטיבת הצנחנים 101, אחיו רוברט בן ה-25, צנחן אף הוא, שירת בחטיבת הצנחנים הנוספת שהוקמה – חטיבה 82. פרסטון נילנד בן ה-29 גוייס לחטיבת החי”ר מס’ 4. שלושתם נשלחו לאנגליה והתעתדו להשתתף כלוחמים במערכה על שחרור אירופה. האח הרביעי, אדוארד (אדי) נילנד בן ה-32, הוסמך כאיש צוות אוויר ונשלח למזרח הרחוק לזירת הקרב מול היפנים.
בבוקרו של ה-16 במאי 1944 הופל מטוסו של אדוארד נילנד מעל לבורמה. הוא הוכרז כנעדר ונחשב למת. הדרך הנפוצה להודיע על מותו של חייל למשפחתו הייתה באמצעות מברק סתמי, שבמקרה הטוב נמסר על ידי השריף המקומי באותה העיירה, או על ידי קצין במשמר האזרחי ביישוב גדול יותר. המברק הראשון אודות מותו של אדוארד הגיע לאמו, אוגוסטה נילנד, בבוקרו של השמונה ביוני, יומיים לאחר תחילת המערכה באירופה. הגב’ נילנד לא הייתה מודעת לכך, אך באותה שעה שני בנים נוספים שלה כבר לא היו בין החיים: במהלך היום הראשון לפלישה רוברט נילנד נהרג בנוביל, ויום לאחר מכן נהרג אחיו, פרסטון, באזור הקרבות בחוף יוטה.
כשהגיעה הבשורה על מותו של פרסטון, שליח הדואר בעיירה שכבר רכב על אופניו פעמיים עם מברקים מבשרי רע, ראה את המברק השלישי והתמוטט. “אני מתחנן! אל תשלח אותי לשם בפעם השלישית” הוא בכה בפני מנהל סניף הדואר, אך נאלץ לשאת גם את בשורת האיוב השלישית לבית משפחת נילנד.
פריץ נילנד היה היחיד מבין ארבעת אחיו שנותר בחיים. בניגוד לעלילת “להציל את טוראי ריאן”, פריץ לא נדד ברחבי נורמנדי, ולא היה צורך במשלחת חיפוש להצילו. לאחר שמטוסו פיספס את נקודת ההצנחה המתוכננת הוא צנח באזור העיר קרנטאן ולחם במשך כשישה ימים כשהוא מנותק מיחידתו. במהלך התקופה הנ”ל השתתף בכיבוש מוצב גרמני משוריין באזור, פעולה שלאחר מכן עוטר בעטייה.
בעת שחבר לגדודו, גדוד 501 המפורסם, כומר הגדוד ומפקדיו של פריץ נילנד כבר קיבלו את המידע אודות מותו של רוברט נילנד, ואישרו לפריץ לחפש את קברו באחד מבתי הקברות הזמניים הרבים שהוקמו באזור. באחד מבתי הקברות שהגיעו אליו, נאמר לכומר שאין שם חייל בשם רוברט נילנד, אלא פרסטון נילנד. הכומר פרנסיס סמפסון שהיה בטוח שחל שיבוש בשם סיפר לפריץ על ממצאיו, וכך נודע לו ולכומר היחידה שליווה אותו שלא אח אחד אלא שני אחיו נהרגו בפלישה. מפקדיו שבאותה עת חשבו שהוא השורד היחיד ממשפחתו בת ארבעת האחים, החלו באופן מיידי בהכנות להטיסו בחזרה לארה”ב. עבודת הניירת הלא יעילה וריכוז המאמצים הלוגיסטים בלוחמה עצמה גרמו לכך שהוא נאלץ להשאר בחזית חודשיים נוספים, עד תום הקיץ.
לצערו שתי פעולות קרקע שתוכננו ליחידתו בוטלו, ועד להגעת הפקודה שהחזירה אותו לעורף, הוא לא נקם (כדבריו) את מות אחיו. בקשתו להשאר באירופה ולהמשיך בתפקידו כלוחם נענתה בשלילה. בתו של פריץ נילנד, קייט, מספרת שאביה טען שאימו תבין את סירובו להתפנות חזרה לעורף באומרו שעתה משאיבד את אחיו הביולוגים הוא רוצה להשאר עם אחיו הצנחנים – האחים היחידים שעדיין נותרו לו. המשפט שבה את דמיונו של סטיבן ספילברג ששיבץ אותו גם בסרט. למרות שעשרות צנחנים לשעבר מוכנים להשבע שהיו שם בפועל, אין עדויות לכך שהמשפט הנ”ל אכן נאמר, וכדרכן של אגדות – זה כבר לא משנה. המיתולוגיה סביב משפחת נילנד כבר נבנתה ושום עובדות לא יכולות לשנות את ההילה שכבר קיימת.
שני האחים לבית נילנד קבורים בבית הקברות בנורמנדי זה ליד זה, ומעידים על הקרבן הגדול של עשרות משפחות כמו שלהם במלחמה.
את המשך המלחמה נאלץ פריץ נילנד לעשות כשוטר צבאי בתחנת הרכבת בבפאלו, ניו יורק – מדינת הולדתו. שנים לאחר מכן הוא סיפר בראיון על תחושותיו: לדבריו הצבא הפר עימו את החוזה הלא כתוב ביניהם מכיוון שהוא גוייס להיות צנחן, ובמקום זאת נאלץ לספוג את ההשפלה של שירות בתפקיד שוטר צבאי המשרת קל”ב. השיא היה כשבאמצע ארוחה במסעדה עם חברים ניגשה אליו אישה והוכיחה אותו על שהוא מבלה במסעדות כשבני גילו נלחמים ותורמים את חלקם למאמץ המלחמתי בחו”ל.
המשפחה שכנראה לא סבלה דיה נדהמה לגלות בוקר אחד בחצרה שלטי גנאי שנתלו בידי מקומי שטעה לחשוב שבגלל מוצאם ושמם הגרמני מדובר במשפחה שאוהדת את הרעיון הנאצי. מבצעו של מעשה הנבלה לא נתגלה לעולם, אך המעשה גרם לזעזוע כבד בעיירה הקטנה.
סוף דבר: לשחרר את סמל נילנד.
בסוף המלחמה התברר שאדוארד נילנד, האח השלישי שנעדר לאחר התרסקות מטוסו במזרח הרחוק ונחשב למת, נשאר בחיים לאחר יירוט מטוסו, צנח בג’ונגלים של בורמה ולאחר מנוסה של מס’ ימים נשבה ע”י היפנים. הוא הוחזק בשבי במחנה שבויים במשך קרוב לשנה, ובסיום המלחמה שוחרר ע”י כוחות בריטים שהגיעו למחנה. בעת ששוחרר שקל אדוארד כשלושים וארבעה קילו בלבד, והיה קרוב למוות. בתום המלחמה שני האחים שחזרו לארה”ב הקימו משפחות, למדו באוניברסיטה והמשיכו בחייהם. פריץ נילנד היה לרופא שיניים, ומת בתחילת שנות השמונים. אדוארד נילנד מת כשנתיים אחריו. אף אחד מהם לא שיער שמס’ שנים לאחר מכן הטרגדיה המשפחתית שלהם תהפוך לסרט, וסיפורה של משפחתם יהפוך לסמל להקרבה ולקרבן הגדול שמשפחות כה רבות הקריבו.
אגב, בנוסף ל33 זוגות האחים שקבורים שם וצוינו בתחילת הפוסט, בבית הקברות בקולוויל קבורים זה ליד זה אב ובנו, שני קציני חי”ר: לוטננט אולי ריד ג’וניור שנהרג ביום הראשון לפלישה, ואביו – קולונל אולי ריד שנהרג שלושה שבועות אחריו.
