ארבעה חודשים מאז שהייתי בתערוכה שלה בלונדון, ואני עדיין חושב עליה, ובמיוחד על התמונה ההיא באמבטיה , זו עם הפנים המהורהרים.

לי מילר נולדה לפני מאה ואחת שנים, בשנת 1907. בגיל העשרה שלה כבשה בסערה את אירופה ובמשך 20 שנה הייתה לאישיות ידועה בכל סלון באירופה ובארה”ב, ולאחר מכן נעלמה מעיני הציבור למשך עשרות שנים.
בתקופות חיים שונות היא הייתה דוגמנית מצליחה, צלמת בעלת שם ועיתונאית מוערכת ,ובכל אחד מעיסוקיה השונים קצרה הצלחה פנומנלית.

לא הרבה נכתב על התקופה המוקדמת בחייה של לי מילר. היא נולדה בצפון מדינת ניו יורק בשנת 1907, וגרה שם בנעוריה. עובדה מחרידה אחת ידועה: היא נאנסה בגיל 7 ע”י ידיד המשפחה (איזה אבסורד להגדיר כזו מפלצת בתור “ידיד”) , וכדי להוסיף על סבלה הנורא, האנס הדביק אותה בעגבת שהצריכה שנים של טיפולים קשים.

בגיל 19 היא הופיעה לראשונה בשער של ווג, ובשנתיים שלאחר מכן דיגמנה עבור כמעט כל צלם אופנה נחשב בארה”ב. אדוארד שטייכן, הצלם ששנה לפני כן צילם את גרטה גרבו בצילום המפורסם ביותר שלה, צילם את מילר מספר פעמים. ביוני 1929 הוא צילם אותה לכרזת פרסומת שחוללה שערוריה בארה”ב בהיותה כרזת הפרסומת הראשונה בהסטוריה לתחבושות הגייניות. “לא יתכן”, ציקצקו בלשונם האזרחים הצדקנים של ארה”ב השמרנית, “לא יתכן שאשה מהוגנת תקשור עצמה בפומבי לדבר מזוהם כמו וסת”.

מילר, ששמחה להתאוורר מהאווירה הפוריטנית המזוייפת בארה”ב ניצלה את ההמולה סביבה לנסיעה לפריז – נסיעה שתשנה את חייה לעד, ותציג לעולם את אחת האמניות המקוריות ביותר בתקופה ההיא.

בפריז מילר הכירה את מאן ריי שהתאהב בו נואשות והפכה להיות המודל, מקור ההשראה והמאהבת שלו למשך מס’ שנים. בערך בתקופה הזו מילר החליטה לעבור לצד השני של המצלמה ולעסוק בצילום. ביחד עם אהובה הם פיתחו טכניקות צילום חדשות המבוססות על סולריזציה.

מכיוון שאני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לפוסט ביוגרפי, אפשר לציין רק שבשנים הבאות לי מילר צילמה עבור שבועונים נודעים, עמדה מול פאבלו פיקסו שצייר אותה, השתתפה בסרט של ז’אק קוקטו, ובנוסף – התחתנה (והתגרשה) עם איש עסקים מצרי.

בשנת 1944 לי מילר הייתה לאחת מצלמות הקרב הבודדות שפעלו במלחמה, וצילומיה שתיעדו את הקרבות באירופה מילאו את דפיו של שבועון הבית שלה – ווג (זו לא טעות: ווג של שנות הארבעים היה אחד השבועונים המובילים – גם ברמת מאמרי האקטואליה שלו). אחד ההשיגים הידועים שלה בתחום צילומי המלחמה הוא שמילר היתה הראשונה שתיעדה את ההרס העצום שנגרם בעת הפצצת נאפל”ם – טכנולוגיית הרס חדשה שבעלות הברית התחילו לבחון.

סדרות צילומים מפורסמות אחרות שלה כוללות תיעוד של שחרור בוכנוואלד, סדרת צילומים מתמשכת של נשים במלחמה וסדרה שהוקדשה למראות השמחה לאחר שחרור פריז.

התמונה הכי מפורסמת שלה, זו שלא יוצאת לי מהראש, צולמה ע”י דייויד שרמן, צלם הקרבות של מגזין לייף שהתלווה אליה באירופה. בתמונה הזו ניראית מילר רוחצת באמבטיה הפרטית של היטלר, בדירתו שבמינכן. היא לא דומה בתמונה הזו לאף תמונה אחרת שלה. לא בתווי הפנים, לא במבט שלפתע איבד את חיוניותו ואת עצמתו הבוחנת, ולא בפגיעות שכל כך לא אופיינית לה.

אין לי ספק: התצלום הזה בויים היטב ע”י מילר ושרמן. התמונה של היטלר בפינת האמבטיה והמגפיים הצבאיות הכבדות שלה שצעדו בבוכנוולד ודכאו לא משאירים מקום לספק, אבל למרות זאת – זו התמונה שלקחתי איתי מהתערוכה, וזו התמונה שמלווה אותי בחודשים האחרונים.