לפני 26 שנים סטניסלב פטרוב הציל לבדו את העולם. האיש הצנום הזה, שאין כלום בינו ובין המראה הטיפוסי של גיבורי העל מתוך חוברות הקומיקס, החזיק למשך מספר שעות את גורל העולם כולו בידיו, ולא תהיה זו הגזמה לומר שבזכות קור רוחו, בהירות מחשבתו והאומץ שלו, אנחנו עדיין כאן היום.
ב-1983 העולם עדיין היה מחולק לשני גושים ברורים: ברה”מ שמספר שנים קודם לכן פלשה לאפגניסטן ועוררה עליה את רוגזו של העולם כולו כבר בוססה בבוץ האפגני מבלי יכולת לצאת. יורי אנדרופוב, ראש הק.ג.ב לשעבר, היה מנהיג הגוש הקומוניסטי כולו והוביל קו נוקשה ובלתי מתפשר מול המערב. בצד השני, בארה”ב, רונלד רייגן – לאומן לא פחות ושונא זרים וקומוניסטים בנשמתו סירב לכל הצעה לפירוק החימוש הגרעיני וחצי שנה לפני כן החל בהקמת פרוייקט ההגנה הגרנדיוזי ביותר שהעולם ידע – תוכנית מלחמת הכוכבים שרק העמיקה את החשדנות והאיבה בין הגושים.
ב-1 בספטמבר 83, טיסה 007 של Korean Air המריאה מניו יורק בדרכה לסיאול שבקוריאה. על הטיסה היו 269 נוסעים ואנשי צוות, ובתוכם אמריקאים רבים שאחד מהם היה אף חבר קונגרס. מסיבה כלשהי שלא הובררה, סטה הטייס מנתיבו והחל לטוס מעל אדמת ברה”מ. הרוסים, בראותם מטוס זר שחדר לשטח הטריטוריאלי שלהם, הזניקו מטוסי קרב ולאחר שהטייסים נואשו מליצור קשר עם הטייס הקוריאני, הם קיבלו הוראה ליירט את המטוס ולהפילו. כל מאתיים שישים ותשעת נוסעי הטיסה הזו נהרגו.
מהומת אלוהים פרצה בארה”ב כשהגיעו הבשורות הקשות. “ברברים”, “אמפריית רשע”, “פשע נגד האנושות שלעולם לא ישכח”, היו רק חלק מתוך הביטויים שהשמיע הנשיא רייגן בנאום יום למחרת האסון. כל ההסברים של הרוסים לפיהם עשו את כל שביכולתם למנוע את היירוט בטרם נאלצו לפעול, נפלו על אזניים ערלות.
במשרדי הק.ג.ב היה ברור שתגובה אמריקאית תגיע. שבועיים לאחר מכן ארה”ב אסרה על מטוסים מברה”מ להכנס לשטחה, והמתח עלה לשיאים חדשים.
ב-26 בספטמבר 1983, בעומקו של בונקר ענק וסודי ביותר בפאתי מוסקבה, אלוף משנה סטניסלב פטרוב, מפקד תורן ביחידת טילים בין יבשתיים, היה בעיצומה של משמרת שגרתית. לפי השיבוץ המקורי היה עליו להיות בחופשה, אבל הוא התנדב להחליף עמית שנבצר ממנו להגיע באותו לילה. פטרוב וצוותו עסקו במשימתם הרגילה – ניטור והשגחה על המרחב האווירי של ברה”מ. במקביל לעבודתם, לוויני תקשורת רוסים סרקו את אדמת ארה”ב בחפשם אחר סימנים מוקדמים לשיגור טילים לכיוון ברה”מ, ובמעקב אחר פעילות התקפית אמריקאית אחרת.
מספר דקות לאחר חצות אל”מ פטרוב קיבל לידיו תשדורת מחשב ובה המסר שממנו חשש כל חייו. בהודעה נאמר שדקות קודם לכן אותר שיגור טילים בין יבשתיים מארה”ב לכיוון מוסקבה. בחששו שמדובר בטעות, הוא דרש אימות נוסף וביקש לקבל את התשדורת מחדש. משלא קיבל אישור, הוא פטר את העניין כ’טעות’, מה גם שמערכת המחשב הייתה ידועה כבעייתית משהו. דקות לאחר מכן, המצב הפך למסוכן באמת: שיגור נוסף לכיוון ברה”מ הופיע על מסך המחשב שלו. שניות לאחר מכן הופיע טיל נוסף על המסך, ומיד בעקבותיו הופיעו עוד שני טילים נוספים. לפי המחשב, ארבעה טילים גרעינייים היו בדרכם להשמיד ערים בברה”מ. הפעם כבר היה ברור שאין מדובר בטעות.
במקרה של איתור טילים לכיוון ברית המועצות היה פרוטוקול ברור. ההוראות היו מדוייקות ובלתי ניתנות לשיקול דעת ולפרשנות: בכל מקרה של התקפה, על מפקד הבונקר לדווח מיידית לרמטכ”ל ולשרשרת הפיקוד הצבאי, ובמקביל היה עליו להתחיל בתהליך של הכנה לשיגור כל ארסנל הטילים הגרעיניים שברשותו. במקרה של כשלים בתקשורת (תופעה אשר יכולה כנראה להעיד על נפילות טילים שכבר הרסו את התשתיות והרגו את מנהיגי ברה”מ), על מפקד המתקן לשגר עצמאית את הטילים, ורק אח”כ לנסות לדווח לפיקוד העליון. פטרוב ידע שלרשותו 15 דקות בלבד עד להגעת הטילים ששוגרו מארה”ב לברה”מ. במידה ואכן היה מדובר בהתקפה אמיתית, וללא תגובת נגד רוסית הולמת, היה ברור לו שמדינתו תושמד כולה.
אימות נוסף ממקור אחר – המכ”מ, היה בעייתי: המכ”מ הרוסי, נחות בהרבה מזה של האמריקאים, היה מסוגל לבדוק רק את האופק הנראה, ולא מעבר לעיקול כדור הארץ. משמעות הדבר הייתה שלו היה מצפה לאימות נוסף מהמכ”מ, הוא היה מגלה את הטילים רק בהגיעם קרוב מאד לברה”מ, מותיר לצבאה רק מספר דקות לפעולה לפני שהמדינה הייתה מושמדת. הסצינות שרואים בסרטים, שבהם עוקבים אחר טילים גרעיניים לכל אורך מעופם, היו עדיין בדיוניות עבור ברה”מ. הם יכלו לעקוב אחר הטילים רק משעה שאלו הופיעו בקו האופק.
אזעקה כללית נשמעה במתקן, ואנשיו ידעו שהם בדרך למלחמה גרעינית כוללת. 120 קצינים ומהנדסים עמדו מאחוריו, מצפים בדריכות להחלטתו. טכנאי המתקן עמדו הכן, מוכנים להתחיל בתהליך שיגורם של עשרות טילים גרעיניים לכיוון ארה”ב. במידה והיה מדווח על השיגורים שראה, כל מתקני השיגור בברה”מ היו מתחילים אף הם בתהליך של הכנות לשיגור.
הספק כירסם בפטרוב. משום מה, הוא לא האמין שלפניו נתוני אמת. למרות שלא היו שום סימוכין לתחושתו, הוא החליט להתייחס גם לנתונים הנוספים שהתקבלו כאזעקת שוא. “אם ארה”ב החליטה להתקיף אותנו”, הוא אמר לעצמו, “מאות טילים גרעיניים היו אמורים להופיע עתה על מסכי המחשב שלי. לא ייתכן שהם יתחילו במתקפה, וישלחו רק חמישה טילים לכיווננו, ביודעם שלמרות כל הנזק הכבד שיגרמו הטילים, הם לא ישתקו אותנו כליל, ויאפשרו לנו להגיב במכת נגד כואבת”.
אמר – ועשה. הוא הורה לבטל את האזעקה, להתעלם מהשיגורים שהופיעו על מסכי המחשב, ולחזור לשגרה, בלי להפעיל נוהל דיווח הפיקוד העליון של הצבא והתחיל בהכנות לשיגור. עתה, הוא ואנשיו חיכו את 15 הדקות המתוחות ביותר בחייהם. במידה וטעה פטרוב בהחלטתו – חמש ערים בברה”מ תושמדנה, בהרגן את הכל הנהגת המדינה שאף לא קיבלה התראה להכנס למקלטים הגרעיניים. אחד האנשים שהיה שם, תאר את רגעי הציפיה באמרו שאף אחד אפילו לא העז לנשום מרוב לחץ.
כחלוף 10 דקות, בעת שהטילים היו אמורים להגיע לקו האופק, המסכים נראה שקטים ונקיים. שום גוף זר לא נראה עליהם, והמתח נשבר. קולות צהלה נשמעו מכל כיוון, ועשרות אנשים נגשו לברך את אל”מ פטרוב על אומץ ליבו, קור הרוח שהפגין ועל בהירות מחשבתו ושיקוליו.
בימים שלאחר מכן פטרוב נחקר עשרות פעמים על ידי שלטונות הצבא. בחששם שהוא מושתל אמריקאי ותגובתו נבעה מהוראות מן המערב, ולא מתוך שיקול דעת בריא, היה עליהם לבדוק את סיפורו ולאמת אותו. לאחר חקירה אינטנסיבית פסק הדין היה שאל”מ פטרוב נהג כראוי, הפגין שיקול דעת מצויין, ולא היה פגם בהתנהלותו. עשרים שנה קודם לכן, בשיא האיבה בתקופת המלחמה הקרה, אין לי ספק שלא הייתה בכלל חקירה. אל”מ פטרוב היה מודח מתפקידו, נשפט על חבלה, ונכנס לכלא לשארית חייו.
חקירה טכנית העלתה שההתראות שמערכת קיבלה היו כתוצאה של זווית ההארה של השמש על עננים שבמקרה החזירו או בזווית כזו שהוא נקלט בלוויני ההתראה שטעו לחשוב שמדובר בשיגורים גרעיניים
למרות זאת, פטרוב לא קודם יותר בצבא ברה”מ. הוא הועבר לתפקיד רגיש פחות, שבו לא הייתה לו אחריות כה גדולה, ולאחר כמה שנים פרש לגמלאות (לטענתו מרצונו החופשי ולא עקב לחצים). זמן מועט לאחר הפרישה הוא חווה התמוטטות עצבים. במשך מספר שנים הוא חי חיי צנעה של פנסיונר, עד שב-1990, גנרל רוסי בשם יורי יוטינצב, שהיה אחראי על כל ארסנל הנשק הגרעיני של ברה”מ פרסם את זיכרונותיו, ובהם גם הסיפור הזה.
מאז שנות התשעים אל”מ סטניסלב פטרוב מרצה על קורותיו ביום ההוא, הוא קיבל בארה”ב את פרס “אזרח העולם”, הוזמן לארה”ב מספר פעמים שבאחת מהן קיבל בטקס באו”ם לכבודו פרס הוקרה נוסף, והוא התראיין בטלוויזיה פעמים רבות. באחת הפעמים הוא סיפר את הסיפור המדהים בתוכניתו של השדרן האגדי וולטר קרונקייט.
ברה”מ פרסמה לפני מספר שנים הודעה רשמית וטענה שלא יתכן שאדם אחד בלבד יחליט על שיגור טילים גרעיניים, ושבכל מקרה, גם במקרה של התראת שוא, לא הייתה פורצת מלחמה גרעינית. מומחים צבאיים מן המערב, בהכירם את נהלי העבודה של ברה”מ באותה תקופה, מפקפקים בטענה הזו ומציינים שהתסריט בהחלט אפשרי.
בראיון לסרט התיעודי, פטרוב אומר בצניעות שהוא לחלוטין לא מרגיש כמו גיבור. “עשיתי את חובתי, ואת המוטל עלי. לא הרגשתי כמו גיבור, ולא חשבתי שהצלתי את העולם. כשהגעתי הביתה ורעייתי שאלה אותי איך היה בעבודה, אמרתי לה שלא היה שום דבר מיוחד, והלכתי לישון”. הוא סיפר.
בשנת 2014 הורקן בארה”ב סרט תיעודי בשם “האיש שהציל את העולם” על המקרה. הסרט זכה בפטיבל הסרטים של וודסטוק על העלילה והעריכה.
פטרוב נפטר בשנת 2017 בגיל 77. המעשה שלו מפורסם היום בכל העולם. לא יודע אם הוא הציל את האנושות, אבל לבטח יש לו הרבה נקודות זכות על האומץ שלו.
