אלמה מאהלר הייתה כנראה אישה מדהימה. גברים התאהבו בה ברמה שגבלה בשגעון, ונמשכו אליה בהמוניהם. היא הייתה נשואה לשלושה אמנים מהבולטים ביותר בדורם, ובמקביל ניהלה עשרות פרשיות אהבים עם אנשים נוספים, לא פחות נודעים ומוכשרים. היא אספה יוצרים, גרמה להם להתאהב בה, החזירה אהבה לחלק קטן מהם, ובעיקר – השאירה את חותמה על עשרות שנים של אמנות אירופית.
לפני יומיים היינו בהצגה “אלמה”. לקרוא לאירוע המדהים הזה “הצגה”, זו הפחתה בערכו של המופע הזה, שיהושוע סובול כמחזאי ופאולוס מנקר הבימאי רקחו. מדובר בטירוף של ממש. חוויה תיאטרונית חד פעמית שאני מרגיש בר מזל שזכיתי לחוות. ההצגה מיועדת ל-120 אנשים בכל פעם, ותרוץ 20 פעמים בלבד. אם עדיין יש כרטיסים, רוצו לשם בלי להסס לשניה.
אי אפשר לכתוב פוסט אחד על החיים של האשה המדהימה הזו. ספרים שלמים לא הצליחו לסכם את הכל, ופוסט אחד יוכל במקרה הטוב (והיומרני) לתפוס שביב קטן מחייה, פלח זעיר שיכיל מספר אנקדוטות מתוך הרפתקת אהבים שהובילה אדם אל מעבר לסף השגעון.
רוב הגברים שהקיפו את מאהלר היו אמנים, אולי כפיצוי על כך שכאמנית מוכשרת מאד, ציירת מצויינת ומלחינה מחוננת, היא נאלצה לוותר על הכל לפי דרישתו של בעלה הראשון גוסטאב מאהלר, שהתנה את נישואיהם בהפסקה מוחלטת של חיי היצירה שלה. כמי שאהבה אמנים, היא נישאה לשלושה מהם: גוסטאב מאהלר המלחין הידוע, ואלטר גרופיוס הארכיטקט, מראשוני סגנון הבאוהאוס ומייסד בית הספר לעיצוב ‘באוהאוס’, ולסופר פראנץ ורפל, מחבר ‘ארבעים הימים של מוסה דאג’ ועוד. בין שלל מאהביה ניתן למנות את קלימט הצייר, בורהארד (מנהל התיאטרון הלאומי של וינה), פון זמלינסקי (המלחין) ואת הצייר אוסקר קוקושקה.
אלמה מאהלר ואוסקר קוקושקה
קוקושקה הכיר את אלמה ב-1912, זמן קצר לאחר שהתאלמנה ממאהלר, ובעודה מנהלת רומן עם גרופיוס, רומן שהחל עוד כשהייתה נשואה למאהלר. הוא היה עדיין צעיר, אך כבר עשה לעצמו שם כצייר מוכשר וכאיש אלים, חסר רסן ומטורף למחצה, ותואר בעיתונות של אותה תקופה כפרוע שבאמני וינה. הרומן ניצת בעצמה כזו, שבמשך מספר חודשים קוקושקה לא הסכים להפרד ולו לשנייה מאלמה. לימים הוא צוטט באמרו שבכל רגע נתון הם קיימו יחסי מין, ומדי פעם הוא עצר לצייר אותה למשך כמה שעות, ואז הם חזרו למיטה. הקשר ביניהם נמשך כשלוש שנים, וקוקושקה, אובססיבי לגביה כפי שהיה לגבי כל אספקט בחייו, הלך וקמל. הוא הפסיק להתעניין בעולם הסובב אותו, ולמרות שהמשיך לצייר, הדבר היחיד שהחזיק אותו היה אהבתו לאלמה, אהבה שהוא ידע לבטא בין השאר בסצינות קנאה מטורפות. 400 מכתבי אהבה הוא כתב לה בשלוש השנים שלהם ביחד, ממוצע של מכתב כל יומיים וחצי.
מצבו לא נשמר בסוד, ואימו מצאה אותו שבוי לחלוטין באהבתו לאלמה, רופס, אובססיבי וכנוע. בזעזועה הרב היא כתבה לאלמה, ואיימה עליה ולבל תפגש עימו שנית. “אם שוב תתראו, אירה בך למוות” היא כתבה לה. קוקושקה המשיך לצייר בכל התקופה הזו, ובאחד מציוריו המפורסמים ביותר, “כלתו של הרוח”, הוא מתאר את אלמה ואותו, חבוקים בתוך מה שנראה כסערה מסביבם. משורר וינאי שראה את התמונה בטרם סויימה, כתב עליה:
מעל לצוקים השחורים
צוללת שיכורה כמוות
כלתו הזוהרת של הרוח
השורה האחרונה של השיר מצאה חן בעיני קוקושקה שהפך אותה לשם התמונה שלו. אי אפשר לטעות בהבנת המצב, ולו רק מהתבוננות בפנים השלוות והרגועות של אלמה מאהלר, ובניגוד לה – בפנים המיוסרות והזקנות של קוקושקה עצמו (שהיה צעיר ממנה בשבע שנים).
לאחר שאלמה מאהלר נכנסה להריון, היא החליטה לא לשמור את הילד ועשתה הפלה, עובדה שלא הוסיפה לבריאותו הנפשית של קוקושקה. המום וחבוט, הוא החליט להתרחק מאלמה, ובחר להתגייס לצבא האוסטרי שבאותה תקופה היה עמוק בתוך הלחימה במלחמת העולם הראשונה. הוא גויס, לחם בחזית הרוסית, ולאחר מספר חודשים נפצע קשה בראשו מדקירת כידון והוחזר לאוסטריה שם שכב בבית חולים והחלים, לפחות גופנית.
אבל יום אחד הוא גילה שבעת העדרו אלמה התחתנה עם מאהבה מכשכבר הימים, האדריכל ואלטר גרופיוס. זה היה המסמר האחרון שדירדר אותו לפעולה מטורפת.
הבובה
ביוני 1918 האמנית הרמינה מוס הציגה דמויות סרוגות קטנות בתערוכה בברלין וזמן קצר לאחר מכן ניתן היה לראות כמה מפסליה בגלריה בדרזדן. קוקושקה ראה את העבודות שלה, דרך חברים משותפים יצר איתה קשר, ובהיותו קרוע מגעגעועים לאהובתו שנטשה אותו הוא ביקש ממנה ליצור עבורו בובה בגודל טבעי בדמותה של אלמה מאהלר. הוא תכנן לפרטי פרטים את הבובה וכתב לה מכתב עם תיאור מדוייק:
‘אתמול שלחתי ציור בגודל טבעי של אהובתי ואני מבקש ממך להעתיק את זה בזהירות רבה ולהפוך אותו למציאות’, כתב קוקושקה. ‘שימי לב במיוחד לממדים של הראש והצוואר, לכלוב הצלעות, החזה והגפיים. והתייחסי לקווי המתאר של הגוף, למשל, קו הצוואר לגב, עיקול הבטן.’
אנא הרשי לחוש המישוש שלי להנות באותם מקומות שבהם שכבות שומן או שרירים מפנים לפתע את מקומן לעור. עבור השכבה הראשונה (בפנים) אנא השתמש בשיער סוס עדין ומתולתל; את חייבת לקנות ספה ישנה או משהו דומה; יש לחטא את שיער הסוס. ואז, מעל זה, שכבה של שקיות ממולאות בפוך, צמר גפן לישבן ולשדיים’.
מיס מוס היקרה! האם ניתן לפתוח את הפה? והאם יש בפנים גם שיניים ולשון? אני אשמח אם אפשר! תוכלי לסגנן את העיניים? עשי עפעף, אישון, גלגל העין, טפלי בזווית העין, בעובי וכו’. אפשר לזגוג את הקרנית עם לק? זה יהיה נחמד אם תוכלי לסגור גם את העפעפיים מעל העיניים.
ואל תאפשרי תפרים בשום מקום שבו אתה חושבת שזה יפגע בי ויזכיר לי שהפטיש הוא בובת סמרטוטים עלובה!’ העיקר בכל זה עבורי זה ליצור חוויה עם בובה שאני חייב להיות מסוגל לחבק!’
“אם תוכלי לבצע את המשימה בדרך שבה אני רוצה, לרמות אותי בקסם כה עז עד שכשאראה אותה ואגע בה אוכל לדמיין שאשת חלומותי נמצאת מולי, לנצח היה אסיר תודה ליכולת ההמצאה שלך ולרגישות הנשית שכבר ראיתי שקיימת בך בעת הדיונים שלנו” הוא כתב לה. חצי שנה נוספת ארכה חליפת המכתבים ביניהם עד שהבובה הייתה מוכנה. כה גדולה הייתה האובססיה שלו, עד כדי כך שהוא אף הזמין עבודה בגדים ולבוש תחתון מהתופרת הקבועה של אלמה מאהלר.
אכזבה עצומה ציפתה לו בעת שפתח את החבילה. במקום אלמה מאהלר היפה, אהובת נפשו ומושא האובססיה שלו, הוא מצא בובת סמרטוטים גדולה, עשויה ברשלנות מצמר ועץ. במקום דמות בשר ודם של אהובתו, כזו שתוכל למלא את מקומה ולמלא את צרכיו המיניים, הוא מצא עצמו עומד מול בובה גרוטסקית וחסרת חיים.הוא ניסה לצבוע אותה ולהפיח בה חיים, אך ללא הצלחה.
קוקושקה כתב למוס “‘מיס מוס היקרה, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו? אני באמת מזועזע מהבובה שלך! שלמרות שכבר מזמן הייתי מוכנה להסיק שהפנטזיות שלי לא קרובות למציאות, היא סותרת במובנים רבים מדי את מה שדרשתי ממנה וקיוויתי ממך. הכיסוי החיצוני הוא עור של דוב קוטב, שיתאים לחיקוי דוב מדובלל שליד המיטה, אך לעולם לא לגמישות ורכות עור האישה.”
ולמרות זאת – הוא הפך אותה לבת זוגו. חבריו היו מזועזעים לראות אותו ערב אחד בתאו הפרטי שבאופרה, יושב בחברת הבובה שלו בעודו מקשיב למוסיקה. לאחר מכן הוא כבר כונה על ידי העיתונים בוינה בשם “der tolle Kokoschka” – קוקושקה המשוגע.
הוא גם צייר את עצמו עם הבובה ואת הבובה לבד:
קוקושקה שכר לעיתים כרכרה שתוביל את הבובה ברחבי העיר כדי שתוכל להתאוורר, ובכל יום הוא העמיד אותה מולו שתדגמן עבורו, וצייר אותה בתנוחות שונות. השיא היה במסיבה שערך לכבודה – מסיבה שבה חבריו הוזמנו לראות את הבובה מדגמנת בגדים חדשים שרכש עבורה. אחת האורחות, זונה מונציה, שאלה אותו מול חבריו אם הוא כבר שכב עם הבובה, שאלה שלא נענתה על ידו, אך המשיכה להציק לו כל אותו ערב. ככל שהמסיבה התקדמה, חבריו השתכרו עוד ועוד, והם החלו לתקוף את הבובה ולהתעלל בה. הוא שפך עליה יין אדום, ובהתקף של זעם ערף את ראשה והשליך אותה החוצה מהחלון.
למחרת בבוקר, סיור משטרתי ראה משהו שנראה כמו קרבן רצח, והתפרץ לחצר, רק כדי לגלות שמדובר בבובה. לימים, קוקושקה סיפר שהאירוע הזה ריפא אותו לחלוטין ובבת אחת מהאובססיה שלו לאלמה מאהלר.
אחרית דבר
קוקושקה התגבר על אלמה מאהלר והמשיך בחייו. הוא המשיך לצייר, נמלט מהנאצים ללונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה, הקים את אגודת אוסקר קוקושקה לאמנות, התחתן בלונדון, ובשנות החמישים קבע את מושבו בשוויץ. הוא מת בן 94 ב-1980, וציוריו נמכרים היום בהרבה מליוני דולרים.
אלמה מאהלר התגרשה, התחתנה עם פראנץ ורפל היהודי, וברחה עימו לארה”ב לאחר עליית הנאצים לשלטון. הוא מת ממחלת לב לאחר 6 שנים, והיא חיה שם עד למותה ב-1964, בגיל 85. עשרות ספרים נכתבו עליה, לפחות שני סרטים שאני מכיר ניסו לסכם את חייה המדהימים, וככל שאני קורא עליה יותר, אני נדהם מההספק שלה.
