האחים סאליבן נולדו וחיו ווטרלו, איווה. הם היו חמישה בנים ושלוש בנות.
הבכור ג’ורג’ תומאס סאליבן (נולד ב-14 בדצמבר 1914), היה ידוע ביכולות המנהיגות הטבעיות שלו ובטבעו המגן כלפי אחיו הצעירים. פרנסיס “פרנק” הנרי סאליבן (נולד ב-18 בפברואר 1916) היה זהמצחיקן של המשפחה, תמיד עונה במהירות בשנינות ועם צחוק מדבק. ג’וזף “ג’ו” יוג’ין סאליבן (נולד ב-28 באוגוסט 1918) היה השקט והמתחשב ששימש לעתים קרובות כמשכין השלום בין בני המשפחה. מדיסון “מאט” אבל סאליבן (נולד ב-8 בנובמבר 1919) היה ידוע בכישרון המכני שלו ועזר לאביו בעבודתו כנהג ברכבת. בן הזקונים אלברט “אל” ליאו סאליבן (נולד ב-8 ביולי 1922) היה החביב על המשפחה, מלא קסם ואנרגיה.
האחים למדו בבית הספר הקתולי של סנט מרי ולאחר מכן בתיכון ווטרלו איסט. כמו משפחות רבות במהלך השפל הגדול, משפחת סאליבן התמודדה עם קשיים כלכליים, אך הקשרים המשפחתיים החזקים שלהם עזרו להם לצלוח את הקשיים. הבנים היו בלתי נפרדים, בין אם שיחקו בייסבול במגרשים פנויים, שחו בנהר סידר או עבדו בעבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
השכונה שלהם, קהילה מלוכדת של עובדי רכבת ועובדי מפעל, עיצבה את תפיסת עולמם. האחים היו ידועים ברחבי ווטרלו בנאמנותם זה לזה – אם אחד נקלע לצרה או למכות, כל אחיו מיד הופיעו ועזרו. קשר זה יתבטא מאוחר יותר בהתעקשותם המפורסמת לשרת יחד בחיל הים.
גם כמבוגרים הם היו קרובים בתחילת שנות הארבעים:
ג’ורג’ עבד בחברת אריזה והתחתן עם קתרין מרי רוף ב-1940. נולד להם בן, ג’ימי
פרנק עבד כמכונאי והיה מאורס
ג’ו נהג במשאית בחברת בירה
מאט עבד בבית מרקחת מקומי
אל, הצעיר, עדיין היה בבית הספר
האחים היו כולם חברים בכנסייה הקתולית המקומית והיו פעילים בליגות ספורט קהילתיות. הם אהבו במיוחד אגרוף והשתתפו לעתים קרובות בתחרויות חובבים בימק”א המקומית.
בדצמבר 1941 היפנים תקפו את צי ארה”ב שחנה בפרל הארבור, בתקיפת הפתע זו איבדה ארצות הברית 12 אניות, 188 מטוסים ו־2,459 חיילים ואזרחים קיפחו את חייהם. יום אלרח מכן ארה”ב הכריזה מלחמה על יפן ונכנסה למערכה באוקיינוס השקט (וגם באירופה). גל של פטריוטיות שטף את ארה”ב, וכמעט כל מי שהיה בגיל גיוס התגייס., וגם האחים סאליבן רצו לתרום את חלקם. המוטיבציה שלהם לא הייתה רק פטריוטיות – הם איבדו חבר, ביל בול, בפרל הארבור. ביל שירת על אוניית המערכה אריזונה ונהרג במהלך המתקפה היפנית. כאשר החדשות הגיעו לאחים, הם החליטו להצטרף יחד לחיל הים ולנקום את מות חברם.
ב-3 בינואר 1942 הם הגיעו ללשכת הגיוס הימי בדה מוין. בקשתם לשרת יחד הייתה חריגה אפילו אז, אבל הם לא ויתרו ואמרו “אנחנו נשארים ביחד. או שתקחו את כולנו או שאף אחד מאיתנו לא יתגייס לצי”
כל חמשת האחים שובצו ל-USS Juneau, סיירת קלה שרק נבנתה חודשים קודם בשנת 1942. ג’ורג’ היה בן 27, פרנסיס בן 26, ג’וזף בן 24, מדיסון בן 23 ואלברט בן 20. עבדו זה לצד זה והסיירת נכנסה במלוא המרץ לקרבות.
בשעות הערב המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות של 12-13 בנובמבר 1942, ארצות הברית ויפן ניהלו את אחד הקרבות הימיים האכזריים ביותר של מלחמת העולם השנייה. דקות לאחר תחילת הקרב צפונית לגואדלקנל, טורפדו מהמשחתת היפנית Amatsukaze פגע בצד של הסיירת הקלה האמריקאית ג’ונו, הרס את ההגה ואת התותחים והרג 19 מלחים בחדר המכונות הקדמי.
השידרית התעוותה והמדחפים נתקעו. ברבע השעה שבה שהצוות היה מעורב בקרב מלחים הקיאו ובכו. חלק מהמלחים רצו לתוך בטן הפלדה של כלי השיט שלהם כדי להסתתר. הספינה ניסתה לשוט לנמל הבית שלה כשהחרטום שלה נמוך במים, וריח הדלק הקשה על הנשימה מתחת לסיפון.
דקות ספורות לאחר השעה 11:00, הצוללת היפנית I-26 איתרה את האנייה האיטית והפצועה והיפנים שיגרו שני טילי טורפדו. אחד מהם פגע ישירות בה ישירות. היה פיצוץ גדול, האניה התבקעה לשניים ותוך 20 שניות נעלמה במים.
מחשש להתקפות נוספות מהצוללת ובהנחה שגויה שלא היו ניצולים מהפיצוץ האדיר, שתי אוניות הליווי שלה (הלנה וסן פרנסיסקו) עזבו מבלי לנסות לחלץ אף ניצול. למעשה, יותר מ-100 מלחים שרדו את טביעתו של ג’ונו. הם הושארו להסתדר בעצמם באוקיינוס הפתוח במשך שמונה ימים לפני שמטוסי חילוץ הגיעו באיחור.
שמונה ימים לאחר הטביעה, רק עשרה ניצולים נותרו בחיים. הם נמצאו על ידי מטוס חיפוש והוצאו מהמים. הניצולים דיווחו שפרנק, ג’ו ומאט סאליבן נהרגו מיד, אל טבע למחרת, וג’ורג’ שרד ארבעה או חמישה ימים. הוא סבל מהזיות, טיפס על דופן הרפסודה ונפל למים. הוא לא נראה שוב.
כל חמשת האחים סאליבן נהרגו.
באותו בוקר שבו הגיעו מהצבא לבשר את בשורת האיוב, אביהם של הבנים, טום, התכונן לעבודה כאשר שלושה גברים במדים – הקצין הראשי, סגן מפקד ורופא – התקרבו לדלתו. “יש לי חדשות בשבילך על הבנים שלך,” אמר קצין חיל הים. “איזה מהם?” שאל טום. “אני מצטער,” ענה הקצין. “כל החמישה”.
הידיעה על מותם של חמשת האחים בטביעת האוניה-USS ג’ונו הרסה את הוריהם, תומס ואלטה סאליבן. עבור בני הזוג סאליבן הכאב היה בלתי נתפס. כפי שאמר אלטה מאוחר יותר, ‘אני מרגיש כאילו אני בחלום ולא יכול להתעורר. הלב שלי פשוט צנח, ומאז לא הרגשתי אותו דבר’. אמרו כי תומס סאליבן, פעם עובד חסון ברכבת, הזדקן 20 שנים בימים שלאחר המברק שהודיע להם על גורל בניהם. הוא נסוג לתוף האבל ולא יצא ממנו.
‘האחים סאליבן הלוחמים’ הפכו לגיבורים לאומיים. הנשיא רוזוולט שלח מכתב תנחומים להוריהם. האפיפיור פיוס ה-12 שלח מדליית כסף ומחרוזת תפילה. הסנאט והבית של איווה אימצו החלטה רשמית של הוקרה לאחים סאליבן.
הוריהם המשיכו להשתתף בערבי גיוס כסף לצבא לאחר מותם והיו נכונים לכל קריאה. כאן אפשר לראות את אלטה סאליבן אמם של חמשת האחים סאליבן עובדת לצד השחקנית מרלן דיטריך כשהן מגישות קפה בקנטינה צבאית בקליפורניה, בפברואר 1944.
אלמנתו של ג’ורג’ התגייסה לחיל הנשים של הצי כדי להמשיך את המורשת של בעלה. ארוסתו של פרנק מעולם לא נישאה מחדש, והשאירה את זכרו בחיים.
ביתה של משפחת סאליבן ברחוב אדמס הפך לאתר עלייה לרגל, כאשר זרים משאירים פרחים והודעות תנחומים. העיירה ווטרלו התגייסה סביב משפחת סאליבן, הקימה אנדרטאות והקדישה פארק לזכר האחים.
ב-1952 ניטעה לכבודם חורשת עצים ליד הקפיטול בוושינגטון הבירה.
ב-1944 ארה”ב השיקה ספינה חדשה בשם The Sullivans לזכרם. האניה הזו השתתפה בקרבות במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה ובתחילת מלחמת ויאטנם לפני שהוצאה משירות בשנת 1965.
32 שנים לאחר שהאוניה הראשונה בשם “הסאליבנים” הצאה משירות בשנת 1965, הצי האמריקאי השיק בשנת 1997 אניה נוספת בעלת אותו שם. בהשקה השתתפה קתרין סאליבן, נכדתו של ג’ורג’
לאחר שחמשת האחים סאליבן נהרגו, הצבא האמריקני ביצע שינויי מדיניות מרכזיים שנודעו באופן לא רשמי כ’חוק סאליבן’: הוכרזה בצי “מדיניות הניצולים היחידים”. מדיניות זאת אוסרת על בנים לאותה משפחה לשרת באותה יחידה צבאית, ואוסרת על המדינה לגייס לשירות קרבי אדם שבן משפחתו מקרבה ראשונה נהרג בקרב.
ב- 2018 התגלו שברי ה-USS Juneau מול חופי איי שלמה על ידי צוות של משלחת חיפוש צוללות טבועות שהגיע במיוחד לאזור. את הצוות מימן מייסד מיקרוסופט, פול אלן.
