ריצ’רד פרנסיס ברטון היה אחד ההרפתקנים הגדולים ביותר של המאה ה-19. בעידן שבו מרבית האנשים עדיין לא חשבו על מסעות בעולם כעל “טיול”, ונדדו בין מדינות רק בעת מלחמות ובשעת משבר כמו רעב ומגיפות, הוא הספיק לטייל בכל העולם, לכתוב על בתי בושת בהודו, עלייה לרגל למכה ועל מסעות מופלאים באפריקה. הוא היה נועז, מתוחכם, איש שיחה מרתק, חוקר בעל שם, ובטוח בעצמו כפי שרק איש שחווה כבר הכל יכול להיות. במהלך חייו הוא ידבר ארבעים שפות, יהפוך למומחה למין אקזוטי, יתרגם את הקאמה סוטרה, ויגלה מקומות נידחים.
אביו, קצין בצבא הבריטי, הוצב מדי כמה שנים בארץ אחרת, ולכן עוד בטרם הגיעו לגיל 18 ברטון שלט כבר בשש שפות: אנגלית, איטלקית, צרפתית, לטינית, נפוליטנית (שהייתה שונה מאיטלקית) ועוד ניב צועני אירופאי, שלימדה אותו משרתת צועניה שעימה היה לו רומן כנער. לאחר מספר שנים בקולג’, שבמהלכן הוסיף לקורות חייו הסתבכויות עם מורים ותלמידים אחרים ועוד מספר שפות לרבות ערבית, התגייס לצבא והוצב בהודו. תוך שנתיים הוא שלט כבר בחמש שפות הודיות שונות, ובמקביל למד גם פרסית. עד הגיעו לזיקנה הוא ישלוט בכארבעים שפות וניבים שונים. הוא היה אמן בהיטמעות בכל חברה שהיא, ותכופות נהג להתחפש למקומי ולשוטט ברחבי הודו ופקיסטאן.
ריצ’רד פרנסיס ברטון
שלטונות הצבא ניצלו את יכולותיו והוא החל לשרת בעיקר בתפקידי סיור באזורים שהיו בשליטת האימפריה הבריטית, שם למד להשתמש בציוד מיפוי ומדידה. משימתו המפורסמת ביותר באותה תקופה הייתה ביצוע חקירה סודית ובזהות בדויה, על מנת לבדוק את הטענות לפיהן חיילים וקצינים רבים בצבא הוד מלכותה בילו את רוב זמנם בבתי בושת הומוסקסואלים בלווית נערים מקומיים.
ברטון חקר כל חייו אספקטים שונים של מין ומיניות, ואחד מחיבוריו הנודעים ביותר נוגע לטכניקות מין שונות ברחבי העולם. בסיומה של אותה חקירה הוא הגיש דו”ח מפורט, ויריביו האשימו אותו שרובו נכתב בהשפעת נסיונו האישי באותם בתי זונות.
במהלך שיטוטיו ברטון החליט לעזוב את השירות הצבאי, מצא את יעודו, והחליט להיות חוקר ומגלה ארצות. עם קבלתו לחברה הגיאוגרפית הבריטית הוא השתחרר מהצבא, והחל לטייל בשליחותם ברחבי העולם. נסיעתו הראשונה הייתה למכה, על מנת להיות החאג’ הלא-מוסלמי הראשון. ההכנות לנסיעה ארכו כשנתיים, ובמהלכן הוא אף עבר ברית מילה, כדי להפחית מן הסיכוי שיתגלה שהוא אינו מוסלמי. צליין לא מוסלמי שהיה מתגלה בקרב ההמון העולה לרגל מכה היה נדון למוות ככופר מיידי ומוצא להורג בידי ההמון הזועם. לילה אחד הוא כמעט נתפס, לאחר שיצא מהאוהל והשתין בעמידה, במקום לכרוע כמנהג גברי המקום.
ריצ’רד פרנסיס ברטון מחופש לערבי
בשנים הבאות ברטון המשיך במסעותיו בעולם. הוא חקר את אתיופיה שם החליט לבקר דווקא בהראר, העיר הרביעית בקדושתה לאיסלאם. אף נוצרי לא הורשה באותה תקופה לבוא בשעריה, מה שגרם לברטון להתחפש ולבקר בה, ואף להפגש עם האמיר של הראר. הוא נתפס, נכלא, אך הצליח לשכנע את השלטונות לשחרר אותו. לאחר מכן המשיך במסעותיו למצרים וסומליה, השתתף במלחמה בקרים, ובעת מסע חקר בתימן פגש את ג’ון הנינג ספיק, האיש שילווה אותו במשלחת שתהפוך אותו למפורסם עד היום.
המסע לגילוי מקורות הנילוס
ב-1856 ברטון וספיק יצאו בראשות משלחת לאפריקה, בחפשם אחר המקורות העלומים של הנילוס, הנהר העצום שנתן חיים לעשרות מליונים מתושבי אפריקה. על ידי שליטה במקורות הנילוס, כך חשבו שליטי האימפריה הבריטית, יהיה לשלוט באפריקה כולה ולהגביל את עצמאותן של המדינות בכל מזרח אפריקה. על מנת להשיג זאת, היו הבריטים נכונים לממן כל גורם אפשרי שיעזור להם במשימתם. תחנתם הראשונה של ברטון וספיק הייתה בזנזיבר (היום חלק מטנזניה), שם עגנו, הצטיידו ושכרו צוות סבלים ומדריכים לקראת המסע במעבה היבשת, היישר לתוך טנזניה. למרות ההכנות המדוקדקות, המסע החל ברגל שמאל, לאחר שחלק מן הסבלים שנשכרו נעלמו עם ציוד רב. חצי שנה ארך המסע המפרך לתוך אפריקה, באזור שהיום הוא בטנזניה. חצי שנה של התקדמות בארץ לא נודעת, מלאה בסכנות ובבעיות. במהלך המסע ברטון נפצע ברגליו, והסבלים נאלצו לסחוב אותו באלונקה במשך חודשים רבים. גם שותפו למסע, ספיק, סבל מבעיות רבות: הוא איבד את שמיעתו באוזן אחת בגלל חרק שחדר לתוכה, ומחלה זיהומית אחרת גרמה לו להתעוור למשך מספר חודשים. למרות זאת – הם המשיכו במשימתם, וכעבור חצי שנה הגיעו לאגם טנגנייקה העצום.
ריצ’רד פרנסיס ברטון
אהבה גדולה מעולם לא הייתה בין שני הבריטים במסע הזה. ברטון, איש שהתערה בכל מקום שבו היה, למד לעומק את המנהגים המקומיים ואת השפה, בז לספיק היהיר, הבריטי שהתייחס בבוז לאפריקאים, צד ללא אבחנה רק לשם ספורט ולא טרח ללמוד את מנהגי המקום. ספיק מבחינתו, בז לברטון שאכל ובילה עם עובדיו, שכב עם נשים מקומיות, ולא הפגין עליונות בריטית צוננת כפי שהיה אמור לעשות. ההבדל בין ברטון האימפולסיבי שפעל לפי אינטואיציה לבין ספיק השקול גרם לחיכוכים רבים ביניהם, ובשלבים מסויימים הם אף לא דיברו זה עם זה, ותיקשרו באמצעות המשרתים.
עם הגיעם לאגם טנגנייקה הגדול, אגם באורך של יותר מ-600 ק”מ ורוחב של 72 ק”מ, מימדים העולים על גודלה של מדינת ישראל, היו השניים בטוחים שענו על השאלה הגדולה שנשאלה במשך מאות שנים, מהיכן מגיעים מימיו של הנילוס. כך תיאר ברטון את המחזה שנגלה אליהם באותו הרגע:
“שום דבר לא יכול להיות ציורי יותר מהפעם הראשונה בה נגלה לעינינו אגם טנגנייקה, מונח בחיק הרים ונוצץ בשמש הטרופית… שכחתי מהצרות, הסכנות והספק אם נחזור, הרגשתי כי הייתי מוכן להכפיל את מה שעברתי עד לכאן…”
אבל אליה וקוץ בה: למרבה חרדתם, הם צפו במקורות האגם כשהמים נכנסים לתוכו במקום לצאת ממנו, עובדה שמנעה ממנו להפוך למקור המים של הנילוס כולו. ברטון, אימפולסיבי ומהיר להחליט, הודיע שמבחינתו החיפוש תם, והשאלה פתורה. ספיק, הרבה יותר שקול החליט להמשיך לחפש את מקור הנילוס האמיתי.
הוא השאיר את ברטון הפצוע על חופי אגם טנגנייקה, והמשיך עם חלק מן המשלחת לאזור אחר, שעליו שמע שגם בו קיים אגם גדול. בהגיעו לשם, הוא אכן מצא את האגם שעליו דובר,וקרא לו בשם “אגם ויקטוריה” על שם המלכה. האגם הזה, בניגוד לאגם השני, אכן הוציא מתוכו מים לכיוון הנילוס, וספיק היה משוכנע למרות העדרם של מכשירי מדידה, שהוא אכן הגיע למקור הנילוס.
ג’ון ספיק
החזרה לאנגליה
שלוש שנים ארך המסע המפרך הזה, ובסיומו חזרו השניים לאנגליה. ספיק, להוט להקדים את ברטון, הגיע לפניו, ולמרות שסיכמו שישאו נאום משותף שבו יציגו את ממצאיהם, ספיק הרצה לבדו טרם הגעתו של ברטון, וסיפר על תגליותיהם. ברטון, שהגיע שלושה שבועות אחריו, אף נפגע עוד יותר כשהאגודה הגיאוגרפית החליטה לממן מסע נוסף לאישוש טענותיו של ספיק, והפעם ללא ברטון.
שלוש שנים נוספות ארך המסע השני של ספיק ועוזרו, גרנט. במהלך המסע ספיק הגיע שוב לאגם ויקטוריה, גילה את מפלי ויקטוריה העצומים, והתחקה אחר כיוון זרימת המים. כל הממצאים הראו שאכן התעלומה הגדולה נפתרה. הוא המשיך במעלה הנהר לאוגנדה, ולבסוף, בהגיעו לחרטום שבסודן שלח ספיק מברק לאנגליה באמרו “שאלת הנילוס נפתרה”.
מסעות ברטון וספיק
שנה שלמה ארכה חזרתו לאנגליה, שם ציפה לו ברטון הזועם והפגוע שטען שספיק טועה, משום שלמרות שראה את המים זורמים מאגם ויקטוריה, הוא לא התחקה אחר הזרימה לכל אורכה, ולכן אין שום ודאות שמדובר במקורות הנילוס. עימות פומבי נקבע ביניהם בנוכחות כל אנשי החברה הגיאוגרפית הבריטית. בהגיע הבוקר הגורלי, חיכו כולם לספיק שבושש לבוא. שעה לאחר מכן הגיע נציג של משפחתו, וסיפר שגופתו של ספיק נמצאה ירויה בשטחי הציד של המשפחה. אף אחד לא היה עימו בעת שנהרג. החקירה הרשמית קבעה שספיק ירה בעצמו בטעות, עובדה שלא נתמכה בשום ממצא בשטח.
אחרית דבר
ברטון התחתן והמשיך לטייל בעולם, כהרפתקן וכשגריר. הוא היה שגריר בריטניה במדינות שונות באפריקה, ובברזיל שם גם חקר אזורים שרגל אדם לא דרכה בהם. בעת שרותו בדמשק הוא הספיק להסתכסך עם ראשי הקהילה היהודית סביב ענייני כספים, לברוח ממתקפת פרשים ערביים שביקשו להורגו ועוד. במהלך השהות בדמשק הזוג ברטון התחבר עם מטיילת נועזת אחרת, הליידי דיגבי, שעל בת נכדתה, פאמלה הארימן, כתבתי בעבר.
העניין של ברטון במין הוביל אותו לתרגם לאנגלית את הקאמה סוטרה, את “אלף לילה ולילה” במהדורה הערבית המקורית, ועוד. הוא כתב יותר משלושים ספרים וחיבורים, וארבע שנים לפני מותו בגיל 70, קיבל תואר אצולה. עשרות ספרים נכתבו על הנושא, ולפני כעשר שנים אף הופק סרט בשם “המסע אל הרי הירח“, המתאר את הפרשה.
ריצ’רד ברטון
ג’ון ספיק נשכח מלב, ולמרות שההר הגבוה באוגנדה, הר ספיק, קרוי על שמו, פרסומו נופל בהרבה מזה של ברטון. הוא לא הותיר אחריו צאצאים, ועד הפקת הסרט, שמו נשכח מלב.
מצבת הזכרון לג’ון ספיק בגני קנסיגנטון, לונדון
.
.
בשבועיים האחרונים טיילתי עם בנותי בספארי בטנזניה. כהכנה לטיול קראתי על ההסטוריה של טנזניה, ועל ברטון, ספיק, ומגלי ארצות נוספים כמו ליוויגסון, סטנלי ועוד. את קורותינו בטיול בטנזניה אפשר לקרוא כאן. בימים הקרובים אעלה לאתר את מאות התמונות שצילמתי בטיול.
.
