כשחושבים על הקריירה המפוארת של אלה פיצג’רלד ועל האנשים שתרמו לקריירה הזו, עולים תמיד כמה שמות קבועים של מוסיקאים נודעים: בני קרטר שאחרי ההופעה הראשונה שלה התרשם והתחיל להכיר לה אנשים מתעשיית הג’ז, צ’יק ווב, הראשון שהחתים אותה על חוזה הופעות כזמרת, דיזי גילספי שבזכותו שינתה את הסגנון שלה ועוד. אבל יש שם אחד נוסף, מפתיע במיוחד ולא פחות משפיע וחשוב. זוהי מרילין מונרו. הפוסט הזה מוקדש לאנקדוטה מהחיים הסוערים של מרילין מונרו ולהשפעתה על חייהם של אחרים.
ב-1955 אלה פיצג’רלד הייתה כבר בת 38 והיה לה רקורד של 19 שנות הופעה על הבמות, אבל הפריצה הגדולה שלה עדיין לא התרחשה. היא הופיעה אמנם בכל ארה”ב, הקליטה כבר כמה סטנדרטים שזכו להתפעלות כולל הקלטה של Flying Home מ-1945 שתוארה על ידי הניו יורק טיימס כ”אחת מהקלטות הג’אז המשפיעות של העשור…זמרים אחרים, ובהם לואי ארמסטרונג, אלתרו על הקטע, אבל אף אחד, לפני מיס פיצג’רלד, לא הכניס כזו חדשנות מטלטלת לטכניקה שלו”.
ועדיין – הייתה זו אווירת הגזענות וההפרדה הגזענית של אותה תקופה שמנעו ממנה להתקדם. בחלק ניכר ממדינות הדרום שבהן הפרדה גזענית הייתה מגובה על ידי החוק, היא לא הורשתה להופיע כלל, ובחלק מהמקומות שבהם ניסתה להופיע המשטרה התפרצה ואסרה את הנגנים שלה בהאשמות מפוברקות ולאחר מכן פוצצה את ההופעה.
מנהלה של פיצג’רלד והמפיק המוסיקלי שלה היה נורמן גראנץ, המוסיקאי רב ההשפעה שהקים את חברת התקליטים “Verve”. הוא היה יהודי ממוצא אוקראיני, פעיל למען זכויות אדם ולוחם נחרץ בגזענות. בכל מקום שבו אלה והלהקה הופיעו הוא התעקש על תנאים שווים לכולם: חדרי מלון זהים (במקום מלונות נפרדים לשחורים בלבד), חדרי הלבשה הולמים, יחס שווה וכו’. מקומות שלא הסכימו לתנאים הללו לא זכו לראות את אלה מופיעה. הוא גם נהג לתלוש את השלטים “ללבנים בלבד” בכל מקום שבו עבר וראה שלט כזה.
אחד המגזינים תיאר פעם את אחת התקריות הללו: “פעם, בעת שהלהקה הייתה במסע הופעות עם הפילהרמונית של דאלאס, התפרצו לחרד שוטרים שלא אהבו את העקרונות של גלאנץ, והחלו להציק ללהקה. הם התפרצו לחדר ההלבשה של אלה, מצאו את דיזי גילספי וחבר להקה נוסף משחקים בקוביות, ואסרו את כולם באשמת הימורים לא חוקיים. אלה סיפרה שבעת שהורידו את כולם למטה למכונית, עוד הייתה להם את החוצפה לבקש ממנה חתימה למזכרת”
אבל אז מרילין מונרו עשתה את הצעד שלה, אותה פעולה שנכנסה להיסטוריה של הג’ז: היא העריצה את אלה פיצג’רלד במשך מספר שנים ועקבה אחר הקריירה שלה. חוסר הצדק שבהפרדה הגזענית הרתיח אותה והיא החליטה לעשות מעשה. היא כבר הייתה כוכבת ענקית, והעיתונות כולה עקבה אחר האלילה הבלונדינית הידועה ותיעדה כל צעד שעשתה.
מונרו התקשרה לבעליו של מועדון המוקמבו המפורסם בהוליווד, אחד ממועדוני הלילה הידועים והחמים ביותר של אותה תקופה שבכל לילה אפשר היה למצוא בו את בכירי תעשיית הקולנוע, והציעה לו הצעה שאי אפשר לסרב לה:
“אם תיתן לאלה פיצג’רלד להופיע אצלך” היא אמרה לו “בכל לילה שבו היא תופיע, אגיע גם אני ואשב בשורה הראשונה מול הבמה”.
הבעלים הסכים מיד להצעה.
בליל ה-15 למרץ 1955 ההופעה הפותחת הייתה של אלה פיצג’רלד, ההופעה הראשונה אי פעם שבה הופיע על במת המועדון אמן שחור, והמועדון היה מפוצץ בעיתונאים וצלמים.
לימים, באחד הראיונות שלה, אלה פיצג’רלד תיארה את מה שקרה שם: “”אני חייבת למונרו חוב גדול, רק בזכותה הופעתי במוקמבו. היא התקשרה אישית למנהל המקום, ואמרה לו שהיא רוצה שהוא יזמין אותי מיד, ואם הוא יעשה זאת, היא תשב בשולחן הקדמי כל ערב. היא אמרה לו – וזה היה נכון, בגלל מעמדה של מרילין, – שהעיתונים ישתגעו. הוא הסכים, והיא באמת באה לשם כל לילה. העיתונים יצאו מגדרם… אחרי זה לא הייתי צריכה להופיע יותר במועדוני ג’אז קטנים. מרילין הייתה אישה יוצאת דופ – היא הקדימה את זמנה אבל היא לא ידעה את זה”.
אלה פיצג’רלד כפי שכולנו יודעים, הפכה לאגדת ג’ז, אולי זמרת הג’ז הגדולה בהיסטוריה.
