אלברט קשייר (Albert Cashier), היה טוראי אפור למדי בצבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית. הוא הפגין גבורה בלוחמה, אך יש סיפורי גבורה והקרבה מפוארים משלו. הוא לחם בארבעים קרבות ונותר בחיים, אך אין בכך מעשה יוצא דופן עד כדי אזכור בספרי ההסטוריה. הוא צעד אלפי מיילים במשך שלוש שנות שירותו בצבא, אך כך עשו גם חבריו ועימם עוד עשרות אלפי חיילים נוספים.
למרות זאת, הוא יזכר בתולדות המלחמה הזו, עקב סיפורו המדהים.
אלברט קשייר מעולם לא היה קיים. הוא היה למעשה ג’ני הודג’רס, נערה אירית בת 19 שהחליטה להתחפש לגבר ולהתגייס למלחמה.
ג’ני הודג’רס נולדה (כנראה) בבלפסט. בגלל שכל חייה היו רצופים בהטעיות מכוונות ונסיונות להסתיר את זהותה, קשה לדעת את הפרטים הנכונים, אך מס’ חוקרים מאוחדים היום בדעה שהיא נולדה ב-1844 כילדה לא חוקית לפי מנהגי אותה תקופה, ולכן לא נשקף לה כל עתיד בחברה המעמדית והנוקשה שנולדה לתוכה.
את שנותיה הראשונות עשתה כרועת צאן אצל דודה, ומס’ שנים לאחר מכן אמה התחתנה עם גבר ששם משפחתו היה קשייר. הרעב הנורא באירלנד של אותה תקופה שהפיל עשרות אלפי חללים גרם למשפחתה להגר לארה”ב, ושם, על מנת שיוכלו להתפרנס, ג’ני לבשה בגדי נער, קראה לעצמה אלברט קשייר וכך השיגה עבודה.
לאחר מות אמה, עזבה את הבית והמשיכה להתחזות לגבר. כך השיגה עבודה בחווה באזור אילינוי, ובשנים הבאות היא עבדה עבודת פרך בחוות שונות באזור.
בעת שהייתה בת 17 פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ושנתיים לאחר מכן ג’ני החליטה לעשות מעשה שישנה את כל חייה: היא החליטה להתגייס לצבא הצפון. 600,000 איש מתו במהלך המלחמה העקובה מדם שפילגה את ארה”ב, וכחלוף שנתיים של קרבות, כל מתגייס פוטנציאלי התקבל בברכה לצבא, מבלי שנבדקה כשירותו ללוחמה. חיילי החי”ר של המאה התשע-עשרה, לוחמים שנדרש מהם היה כושר צעידה ואומץ עיוור לצעוד לעבר שורות האויב בידיעה ברורה שיהוו בשר תותחים היו תמיד מצרך מבוקש, וג’ני התקבלה מיד לשורות אחת היחידות שהוקמו באזור אילינוי, גדוד הרובאים מס’ 95.
אלברט השתלב בקלות ביחידתו, רכש חברים רבים והיה ידוע כחייל זריז וקל רגליים. כאחד החיילים הנמוכים (והחלשים) ביותר בצבא של אותה תקופה, היה עליו להתמודד עם הרמת משאות כבדים, משימה שבה קיבל עזרה מחבריו, וכאות להכרת התודה שלו, הוא תמיד התנדב לכבס, להטליא ולתפור את בגדיהם. בכל שאר המשימות שדרשו הליכה מרובה ותפעול רובה, קשייר היה כאחד החיילים ומעולם לא סבל מנחיתות לעומת האחרים.
9 חודשים לאחר גיוסו, כשבאמתחתו של קשייר יותר מעשרה קרבות, גדודו היה חלק מכוח נרחב בפיקודו של גנרל (והנשיא לעתיד) יוליסס גרנט, שהתכונן לכבוש את וויקסנבורג לאחר מערכה ארוכה. קשייר, שהוטל עליו לבצע סיור מקדים באזור נשבה ע”י חיילי הדרום, אך ברגע של היסח הדעת הצליח להלום בשומרו, לפרוק ממנו את נשקו ולהמלט. מרדף קצר שנערך אחריו לא הניב תוצאות, ועוד באותו לילה הוא כבר חזר ליחידתו.
כמעט 5000 מחיילי צבא הצפון מתו באותו קרב, אך קשייר, בר מזל כתמיד, לא נפגע.
קשה לשער כיצד סודו של קשייר מעולם לא נחשף ע”י חבריו. לעיתים הם התבדחו על העובדה שהוא חלק לחלוטין ועל היעדרם של השפם והזקן שבלעדיהם חייל אינו שלם, אך ההקשר הנכון מעולם לא עלה על דעתם, והוא תואר על ידם כ”נמוך, אך בנוי היטב”. כיצד אף אחד לא ראה אותו לא לבוש בתת התנאים שחיילי אותה תקופה חיו בהם? כנראה היה עליו להתחמק מכל אפשרות כזו במשך כל אותה תקופה.
באפריל 1864, יותר משנה וחצי לאחר גיוסו, אלברט קשייר נאלץ לפנות לבית חולים עקב מחלת מעיים קשה שלקה בה. למרות שנבדק ע”י רופא, סודו לא התגלה ולאחר שהחלים הוא שוחרר וחזר ליחידתו.
שמועות (שלא אומתו) מספרות על רומן מכתבים שאלברט ניהל עם נערה מאילינוי, במשך כל תקופת המלחמה, ובמהלכה קשייר אף רכש עבורה שמלות ושלח אותן הביתה, לאילינוי. המכתבים מעולם לא נמצאו, והסיפור הנ”ל לא אומת מעולם.
הגדוד שלה נלחם בלמעלה מ-40 קרבות, כולל המצור בויקסבורג וקרב גונטאון, מיסיסיפי, שם ספגו אבדות קשות. בלהט הקרב, ג’ני תמיד הוכיחה את יכולתה. בזמן משימת סיור בויקסבורג, היא נתפסה על ידי חייל מהקונפדרציה. ג’ני הצליחה לתפוס את הרובה שלו להפיל אותו איתו לפני שברחה. ארבעים קרבות – וקשייר שרד את כולם, וב-15 לאוגוסט 1866, שלוש שנים ושבועיים לאחר גיוסו, הגדוד חזר לאילינוי על מנת להתפרק, ובעת שצעד בסך ברחובות העיר בלוודיר זכה לתשואות רבות.
אלברט קשייר נשאר בעיר לתקופה קצרה, אך במהרה החליט לארוז שוב ולעבור לדרום המדינה, שם קבע את ביתו. הוא חי שם עשרות שנים, והתפרנס מעבודות רבות כגנן בבית קברות, מדליק פנסים, שמש בכנסייה ואיש תחזוקה. משכורתו והפנסיה הצבאית הצנועה שקיבל איפשרו לו לחיות בצנעה בבית שרכש, תוך שהוא מתבודד ומשתדל לא ליצור קשר עם שכניו. לעיתים, בעת שילדי השכונה ניסו להתגרות בו ולכנות אותו “חייל מתופף”, הוא כעס וקרא לעומתם “הייתי חייל חי”ר לוחם, לא מתופף”, בקול גבוה.
עשרות שנים חלפו כך, כשאלברט מצליח אפילו להצביע בבחירות (כגבר, כמובן), זכות שנשות אותה תקופה לא זכו לקבל עד תחילת המאה העשרים. ג’ני הודג’רס רשומה עד היום כאשה הראשונה שהצביעה אי פעם באילינוי.
במהלך 1911, בהיותו כבר בן 67, קשייר עבד כמכונאי במוסך פרטי שהיה שייך לסנטור עשיר וחובב מכוניות נלהב. בעת שחצה את המוסך, נהגה של מכונית אחרת איבד את השליטה על רכבו והתנגש בקשייר ששבר את רגלו. הרופא שהובהל לשם התעקש לבדוק אותו למרות מחאותיו, ומה רבה הייתה תדהמתו לגלות שהמכונאי המסור והחייל הותיק שהכיר הם למעשה – אישה!
הרופא, נאמן למחויבותו לסודיות, הסכים לתחינותיו של קשייר לשמור על סודו, וטיפל בו מבלי לספר למעבידו את האמת המפתיעה. מס’ חודשים מאוחר יותר, מהשהחריפו בעיותיו הרפואיות, החליט מעבידו הסנטור בעצה אחת עם רופאו האישי, להעביר את קשייר לבית אבות צבאי לותיקי המלחמה. גם שם הוא נאלץ לעבור בדיקה רפואית, והסוד שנשמר בקפדנות כמעט 50 שנה התגלה שוב. ג’ני נאלצה לחשוף את מינה, ובטופס הקבלה לבית החולים היא נרשמה כג’ני הודג’רס, ואישרה בטביעת אצבע (מכיוון שלא ידעה לקרוא ולכתוב) את פרטיה כילידת 1844. בעת ששכבה בבית החולים הגיע אליה מבקר מן העבר – מפקד הפלוגה שלה לשעבר, ומשך יום שלם הם העלו זכרונות משנים של שירות. אחד המאמרים שקראתי טוען שביקורו של מפקד הפלוגה תואם מראש על מנת לאשר את זהותה, ולאשש את אמינות הסיפור הפנטסטי שלה.
“מלחמת אזרחים שנייה” הגדירו אנשי בית החולים את הנסיון לאלץ את ג’ני הודג’רס ללבוש שמלות. הודג’רס נלחמה בגבורה, אך בהיותה מבוגרת, חולה ונתונה לחסדי הצוות, לא היה בידה להתנגד, והיא נאלצה להתרגל ללבוש שמעולם לא לבשה.
ג’ני הודג’רס הספיקה לחיות כאשה ארבע שנים נוספות לפני שנפטרה. כאות הוקרה על שירותה, הוחלט למלא את בקשתה והיא נקברה בבית קברות צבאי בטקס צבאי מלא. על קברה כתוב “אלברט קשייר, גדוד 95, אילינוי”. 60 שנה מאוחר יותר, הוחלט להוסיף גם את שמה המקורי, אבן נוספת הוצמדה למצבה, ועליה נחרט השם “ג’ני הודג’רס”.
המצבה המקורית של אלברט קשייר, 1915
אגב, ג’ני הודג’רס אינה האשה היחידה שלחמה במלחמת האזרחים מחופשת לגבר. לפחות ארבעה מקרים כאלה מתועדים, הכשמפורסם שבהם הוא של פרנסס קלייטון, (בתמונה), אולם באף אחד מן המקרים העניין לא התפתח לכלל הסוואה מוחלטת לשארית החיים. בכך ג’ני הודג’רס כבשה את מקומה בהיסטוריה.
