מיקי כהן רצה להיות מפורסם. זה מה שהניע אותו בכל שלב בחיים. הוא לא היה הכי מוכשר, הכי יפה או הכי חכם, אבל זה לא הפריע לו לנסות. בעולם של מאפיונרים המנסים להצניע את פעילותם ככל האפשר, הוא השתדל להתבלט כמיטב יכולתו עד כדי כך שהוא הפך לסלבריטי-גנגסטר, וכוכבי קולנוע שמחו להראות בחברתו. אבל למרות כל מאמציו – הוא לא הצליח. בעוד שחבריו לפעילות מאיר לנסקי ובאגסי סיגל ידועים עד היום, שמו של מיקי כהן נעלם לאורך הזמן. מבלי לשפוט לחיוב או לשלילה – זהו סיפורו של מיקי כהן שהיה מאפיונר קשוח ואכזרי, שודד ורוצח, ובמקביל – יהודי גאה שתרם כסף וכוח זרוע ליהודים במצוקה.
למיקי כהן, בנה של המהגרת האלמנה מאוקראינה שנולד ב-1913, לא היו הרבה אפשרויות לרכוש חינוך טוב: אמו הטרודה בפרנסת המשפחה לא יכלה להשגיח עליו מקרוב, וכהן הצליח להסתבך עם המשטרה ולהאסר כבר בגיל 9 באשמת העברת אלכוהול לאחת המסבאות בתקופת היובש. הוא השלים הכנסה במכירת עיתונים בקרן הרחוב, אבל היה ברור לו שמשם לא תצמח הישועה.
באותם ימים של תחילת המאה העשרים, מתאגרפים יהודים רבים היו אלופי עולם, ומיקי החליט להתחיל להתאמן גם הוא. הוא היה נמוך מאד, אבל קשוח יותר מרוב הנערים בסביבה. הוא ניצח בכמה קרבות, ובגיל 16 החליט להפוך למקצוען, אבל למרבה הצער לא זכה להצלחה מרשימה. סימן ההיכר שלו באותם ימים היה הלבוש שבו עלה לזירה: מכנסי אגרוף עם מגן דוד שבתוכו מופיעים ראשי התיבות של שמו, MC.
במשך כל התקופה הזו, כהן התפרנס כשודד קטן של סוכני הימורים ובתי זונות, ומפעם לפעם עבד כגובה חובות אלים עבור מאפיונר יהודי בשם לו רותקופף. בגיל 18, אחרי עשרה הפסדים רצופים (חלקם בנוקאאוט), הוא הבין שקריירת האיגרוף שלו לא מתרוממת בלשון המעטה, ושינה כיוון לעיסוק המשני שלו: שוד, אלימות ושאר עברות. כדי לפתח את הקריירה החדשה, הוא היגר לשיקאגו שם הכיר את אל קפונה ואחיו. לא ברור בדיוק מה קרה שם, אבל לאחר לילה עקוב מדם שבו נהרגו כמה מהמרים, כהן נאסר, נכלא לתקופה קצרה, ועזב את שיקאגו. הפטרון שלו, הגנגסטר היהודי לו רותקופף שוב עזר לו, וסידר לו הצעת עבודה בלוס אנג’לס כנציגם של מאיר לנסקי ובאגסי סיגל, שני מאפיונרים יהודים אגדים.
בלוס אנג’לס של אותה תקופה לא היה פשע מאורגן כמו בניו יורק, שיקאגו, סט. לואיס או ניו אורלינס, ובאגסי סיגל מצא שם קרקע בתולה לפעילות שתכנן – השתלטות על שוק ההימורים הבלתי חוקיים בעיר. מיקי כהן היה סגנו והאיש שסגר את כל הדברים כשהיה צורך להפעיל כוח. הם השתלטו במהרה על עסקיו של מאפיונר איטלקי אנטישמי בשם ג’ק דראנגה, והחלו בפעילות נמרצת. כשהמאפיונר ניסה להתנגד כהן הגיע אליו למשרד, היכה את כל העובדים שלו ופירק את המשרד לחתיכות.
הוא היה נמוך מאד (גובהו היה 1.63 עם נעלי עם עקבים מיוחדים), אבל בכל ערב ניתן היה לראות אותו בחברתן של חשפניות בלונדיניות גבוהות. הוא היה לבוש בהידור בחליפות של 1000$, ותמיד שמח לשוחח עם עיתונאים. כשלא היה לו מה לספר להם, הוא בדה מדמיונו פרטים, והעיתונאים קנו את הסיפורים ופרסמו אותם תמיד.
ב-1945, באגסי סיגל הציע למאפיה הצעה: הם ישקיעו כסף, והוא יבנה עבורם את המלון המפואר ביותר בעיר המתפתחת – לאס וגאס. החלום היה גדול, ועימו גם החריגה בבלוח הזמנים ובתקציב – חריגה של 5 מליון דולר. התוצאה הייתה מהירה וכואבת: מיקי כהן התבקש לטפל בבעיה, טס ללאס וגאס לשוחח עם חברו הטוב, אבל זה לא עזר והוא לא הצליח להציל אותו: מספר ימים לאחר מכן באגסי סיגל נורה בראשו על ידי מתנקש מסתורי. מיקי כהן כמובן קיבל אחריות על כל עיסקי ההימורים בלוס אנג’לס.
ביוני 1948, האניה אלטלנה הגיעה אל מול חופי תל אביב, ובאחת ההחלטות מעוררות המחלוקת ביותר בתולדות המדינה, בן גוריון הורה להטביעה אותה על כל ציודה, והנשק שנשאה ו-930 העולים ולוחמי האצ”ל שהיו בה. שנים לאחר מכן סיפר אחד ממפקדי האניה שרוב הכסף למימונה הגיע כתרומה ממיקי כהן, שגייס את חבריו המאפיונרים היהודיים לתרום לאצ”ל. גובה התרומה שלהם היה כמחיר של שתי אוניות מלאות נשק. גם בעתיד מיקי כהן יפגין את נחת זרועו בהקשר של דתו.
מיקי כהן המשיך לחיות כאילו הוא מעל לחוק: הוא פיזר כספים כמו משוגע, הסתובב בחברת סלבריטיז בכל המועדונים בעיר וקנה מכונית מפוארת במיוחד. עושרו וההתרברבות שלו בעסקיו לא נעלמו מה-FBI. בפעולה מהירה הם לכדו אותו והעמידו אותו לדין על אותו סעיף שהפיל את רוב הגנגסטרים – העלמת מיסים. נסיונותיו לטעון שהוא בסך הכל איש עסקים כושל שחי בזכות הלוואות מחבריו טובים נתקלו בגיחוך. כהן השחצן והפטפטן הורשע בהעלמת מס, ונדון לחמש שנים בכלא.
גם בכלא מיקי כהן המשיך ללבוש את החליפות היקרות שלו, עבד בעבודה קלה במיוחד והמשיך לשלוט מבחוץ על האירגון שהקים עבור המאפיה. נושא יהדותו גרם לחיכוכים רבים עם אסירים, ותקרית אנטישמית עם אסיר שונא יהודים התפתחה לכלל עימות אלים. אורי קציר תיאר את זה פעם:
הושיבו בתא הסמוך לו אוהד נאצים קולני בשם רוברט נובל. כהן, שקרא בעיתונים את גיבובי המלים של נובל, שיחד את השומרים כדי שיכניסו אותו לתא אחד עם נובל וחבורתו הנאצית. ”פתאום נפתחת הדלת בקצה השני, ונובל נכנס, ואיתו עוד בחור אחד, שני נאצים ששונאים את גנראל מקארתור”, כתב כהן באוטוביוגרפיה שלו ”במלים שלי”. “הם היו שני נבלים ערמומיים. תפסתי את שניהם והתחלתי לדפוק את הראשים שלהם זה בזה. היה אפשר לצפות שהם ינסו להילחם, הם היו שניים ואני רק אחד, אבל הם לא עשו כלום. אז נתתי להם טיפול רציני. בסוף הם התחילו לטפס על הסורגים ואני ניסיתי למשוך אותם למטה כשהם מייללים וצורחים בקולי קולות עד שכולם חשבו שהתחילה התפרעות. אחרי שהשמועה נפוצה התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני גופים, כמו אגודת הסופרים למשל, שביקשו ממני עזרה בבעיות שהיו להם עם הנאצים הנבלים. פעם אפילו היה שופט שהתקשר אלי בקשר לאסיפה של אגודת הנאצים. אמרתי לו יהיה בסדר, אל תדאג. אז ניגשנו לשם וכיסחנו כל מה שהיה שם – כל השלטים החנטרישים שלהם – וכיסחנו להם את הצורה במכות הכי חזק שיכולנו. אף אחד לא שילם על העבודה הזאת, שום כסף שבעולם לא יכול לקנות דברים מהסוג הזה”.
מקץ ארבע שנים הוא השתחרר וחזר במלוא עוצמתו לעסקים. יריבו הותיק והאנטישמי, ג’ק דראנגה, ניסה להחזיר לעצמו את העסק, ופעמיים ניסה להתנקש במיקי כהן ללא הצלחה. בפעם השנייה אנשיו הטמינו 12 מקלות דינמיט מתחת לביתו של כהן, הבית התפוצץ, אך כהן היה בצד שני ולא נפגע. למרות זאת הפיצוף פגע אצלו בנקודה רגישה: הוא התאבל קשות על אבדן מלתחתו המפוארת שאבדה בפיצוץ.
מיקי כהן המשיך לשלוט בשוק ההימורים עוד עשר שנים שבמהלכן אף התראיין בתוכנית טלוויזיה ארצית וסיפר על רציחות שביצע בעבר. כוכבי קולנוע ביקרו באופן סדיר במועדונים שלו, פרנק סינטרה הגיע בכל ערב להמר בקזינו של כהן, והוא שוב נראה כל ערב בחברתן של נשים גבוהות ויפות. הוא היה מעין סלבריטי של פשע, ומשך תשומת לב בכל מקום שביקר בו. בכל קרב איגרוף ראוי לשמו בלאס וגאס או בלוס אנג’לס היה אפשר לראות אותו בשורה הראשונה, והחיים היו טובים.
הוא שוב חשב שאי אפשר לתפוס אותו והתנהג כאילו העיר כולה שלו, אבל הגאווה ניצחה אותו שנית: שוב הוא נאסר והואשם בעבירות מס, והפעם, בזכות המוניטין המפוקפק שלו, השופט כבר היה קשוח הרבה יותר. הוא הפסיד במשפט ונדון ל-15 שנים בכלא הקשה מכל – אלקטרז. כאן כבר לא ניתן לו ללבוש את חליפות המשי היקרות שלו ולהתבטל. הוא נאלץ לחיות חיי אסיר רגיל ונטול זכויות יתר באחד המקומות הקשים והמפחידים ביותר בארה”ב
תקופת המאסר הזו סימנה גם את תחילת הסוף עבורו: ב-1963, בעת שסעד בחדר האוכל בכלא, ניגש אליו אסיר שחיפש מטרה אקראית, וחבט בראשו בכל הכוח בעזרת מוט ברזל גדול. הוא לא ידע מי זה מיקי כהן, וגם לא היה אכפת לו. כהן נפגע קשה, ובניתוח מסובך חייו ניצלו אך הוא שותק חלקית ונאלץ ללכת עם קביים כל חייו. מקץ 10 שנות ישיבה בכלא הוא שוחרר, רק כדי לגלות שהוא נשכח בלוס אנג’לס וכל עסקיו נעלמו. עתה – כל מה שנותר לו היה לנסות להתרפק על תהילת העבר. הוא המציא סיפורים עבור העיתונאים, טען שהוא יודע מי הטרוריסטים שחטפו את ביתו של איל העיתונות הרסט והתנדב לתווך (מבלי שיהיה לו מושג מי הם, כמובן), ולבסוף – הוא אף פרסם אוטוביוגרפיה. הכל כדי להתפרסם, אך זמנו עבר כבר. הוא מת בשנתו ארבע שנים לאחר שיחרורו, בודד וערירי.
מותו סימן גם את סופה של תקופת המאפיונרים היהודים ששלטו בארה”ב למשך דור אחד בלבד. בספר על המאפיונרים היהודים בארה”ב, “יהודים קשוחים” של ריץ’ כהן, הוא מסביר מדוע: בעוד שהאיטלקים ניסו להכניס את הילדים לעסק המשפחתי, אצל היהודים גם המאפיונרים עצמם התביישו בעיסוקם, ודחפו כמיטב יכולתם את הדור הבא אחריהם ללימודים ולמקצועות הגונים. אין כמעט דוגמאות לדור שני למאפיונרים יהודיים, ולא במקרה. מיקי כהן חי את כל חייו מתוך רצון להתפרסם. לא הכסף או הכוח הניעו אותו, אלא התאווה לכבוד ולתהילה. נראה היה שלתקופה קצרה הוא מצא אותם, אבל לטווח ארוך – שמו נשכח והוא לא זכה בתהילה שחיפש. דמותו הופיעה כדמות משנית בכמה סרטי מאפיה, אבל אי אפשר להשוות אותו לקליברים הגדולים.
