צ’ארלס ואנס מילר היה איש מוכשר מאד. הוא היה סטודנט מצטיין, עורך דין מצליח, איש עסקים שהפך למליונר, ובנוסף הוא היה פילנטרופ נדיב. אבל לא זו הסיבה שבזכותה הוא הפך למפורסם. בשנת 1926 שמו נישא בפי כל בקנדה, מולדתו, בזכות תחרות אבסורדית שהכריז עליה לפני מותו, תחרות שגרמה למדינה שלמה לעקוב אחר תוצאותיה עד לתוצאות המפתיעות. הפוסט הזה מוקדש לפרשייה הזויה ומדהימה, ולטירוף שאנשים מסוגלים להגיע אליו כשהכסף מסנוור את עיניהם.
צ’ארלס ואנס מילר נולד לפני כ-150 שנה, בראשית המחצית השנייה של המאה ה-19. לאחר סיום התיכון הוא החליט ללמוד משפטים באוניברסיטת טורונטו, ומיד התבלט כסטודנט מבריק בעל מחשבה מקורית. הוא סיים את התואר עם ממוצע מדהים של 98, עבר בקלילות את בחינות הלישכה ופתח משרד עצמאי. הוא עשה חייל בעסקיו, והפך לאיל נדל”ן מקומי ולבעל חברת תובלה שמאוחר יותר התפתחה לחברת רכבות. במקביל לעיסוקיו הרציניים, הוא תמיד אהב לבדוק את רדיפת הבצע של ההמון, ואחד מתחביביו המוזרים היה לשבת במשרדו, לזרוק החוצה מהחלון שטרות של דולר, ולבחון את ההבעות של העוברים והשבים בעודם מנסים להרים את הכסף מהרצפה כבדרך אגב.
כשהיה סטודנט מערכת היחסים שלו עם אישה שאהב הסתיימה אחרי שהיא עזבה אותו, והוא מעולם לא נישא או הביא ילדים לעולם. מספרים שהוא היה טיפוס קשה שלא ריחם עך אף אחד, כולל על עצמו. כמעט תמיד הוא ישן בחוץ על המרפסת (גם במזג אוויר קפוא (קנדה!) כדי להישאר קשוח.
בעת מותו ב-1926 הוא השאיר הון, בלווית צוואה מדוייקת כיצד יש לחלקו. הצוואה הזו נכנסה להסטוריה בזכות המוזרות שלה, ובזכות העובדה ששנים לאחר מכן – אנשים עדיין עשו מעשים משונים כדי לזכות בכסף שהותיר.
הזכות להתארח ולשהות בבית הנופש שלו בג’מאייקה חולקה בין 3 עורכי דין שלא סבלו זה את זה ורבו ביניהם תמיד, והוא כתב שהיה שמח לראות כיצד הם מסתדרים עתה עם הרכוש המשותף שלהם. הצוואה הורתה שלאחר מותו של האחרון שבהם, יש למכור את הבית ולחלק את כל הכסף בין עניי אותה עיר בג’מאייקה.
הוא השאיר את חלקו במבשלת הבירה העירונית לאגודה פרוטסטנטית שנלחמה בצריכת האלכוהול באזור, ורשם בצוואתו שמעניין אם הם יסכימו עתה לקבל כסף שלא רק שהוא מגיע מעסקי האלכוהול, אלא מאלכוהול שמקורו בבעלות קתולית – האוייבת הגדולה של הפרוטסטנטים.
כבעל המניות העיקרי במסלול המירוצים של אונטריו, הוא הותיר את המניות שלו בנאמנות של שלושה אנשים: שניים מהם היו בעלי מוסריות ללא דופי, ונודעו כמתנגדים חריפים למירוצי סוסים ולהימורים, ואילו השלישי היה מהמר ורודף נשים, שלא התקבל כחבר במועדון המירוצים עקב שמו המפוקפק. בצוואתו רשם מילר שהוא תוהה אם רדיפת הבצע והרווחים מהמירוצים יגברו על העמדות המוסריות של אותם חברים מהוגנים שעתה יכלו להתפרנס ממה שמנוגד לעקרונותיהם.
הסעיפים הללו, מוזרים ככל שהיו, שיעשעו את תושבי העיר במשך כמה שבועות, אבל השיא שבזכותו מילר ניכנס להסטוריה טמון בסעיף 10 של הצוואה:
מילר הורה לנאמניו לקחת את יתרת הכסף, סכום גדול באותם זמנים, ולהשקיעו למשך 10 שנים כראות עיניהם. לאחר עשר שנים כל הכסף שנצבר יינתן לאם שהביאה את מספר הילדים הרב ביותר באותה תקופה, החל מתאריך מותו ועד 10 שנים קדימה. במקרה של שוויון בין שתי אימהות, הכסף יחולק ביניהן. הסכום העצום, 750,000$ (כמעט 10 מיליון דולר במונחים של היום), עורר מהומה רבה והפך לשיחת היום ברחבי העולם.
קרוביו ההמומים של מילר עתרו מיד לבית המשפט בנסיון שלבטל את הצוואה המוזרה, אבל מילר, שמאחוריו היו כמעט חמישים שנה של נסיון משפטי, ניסח את הצוואה בצורה מהודקת ומדוייקת, ומנע כל אפשרות לפרשנות חוקית או לחורים לא מכוסים. במשך כל עשר השנים שלאחר מכן נכשלו כל העתירות, ופעם אחר פעם בית המשפט פסק שהצוואה, על אף מוזרותה, תקפה וחוקית.
שלוש שנים לאחר מותו, פרץ השפל הכלכלי הגדול, ובכל העולם משפחות הגיעו לפת לחם, וגרוע מכך. אנשים איבדו את ביתם, מקום עבודתם, רכושם וכספם, ותכופות היה מצב שבו אדם בר מזל שמצא עבודה תמך ב3-4 משפחות שלמות של קרוביו, וכולם חיו על שכר הרעב שקיבל. אותם בני מזל שזכו למצוא עבודה קיבלו משכורת של כ-50$ לחודש, וניתן לשער את האפקט שגרמה להם האפשרות להרוויח סכום הדמיוני לחלוטין של 750,000$.
בנוסף לקרוביו, גם הציבור והתקשורת עסקו באספקטים שונים של הצוואה. האם היא חוקית? האין היא מעודדת אי מוסריות? האם תינוקות שנולדו מתים צריכים להחשב במנין? ומה בדבר ילדים שלא ניתן לרשום אותם כחוק משום שהוריהם אינם נשואים (ילדים לא חוקיים, לפי הגדרות אותה תקופה). כל השאלות הללו הרחיקו והגיעו עד לבית המשפט הגבוה של קנדה, עד שהובררו סופית מבחינה משפטית. הית המשפט העליון קבע שהצוואה תקפה וחוקית, והוציא מהתחרות ילדים שנולדו מחוץ לנישואין.העיתונות כמובן גילתה אף היא עניין רב בסיפור ועקבה במשך כל אותה תקופה אחר הנשים שדומה היה שסיכוייהן לזכות בפרס הם הטובים ביותר. לפרשה אף ניתן שם: The great stork derby – מירוץ החסידות הגדול.
מקץ 10 שנים התכנסו עורכי הדין שטיפלו בעיזבון, וחיכו לטוענות לכתר.
אחת עשרה משפחות הופיעו וטענו שניצחו. 7 משפחות נפסלו, וארבע נשים הופיעו כשבידיהן הוכחות ברורות לפיהן כל אחת ילדה במהלך 10 השנים האחרונות 9 ילדים. הפרס התחלק ביניהן וכל אחת קיבלה .$110,000 . שלוש מתוך ארבע המשפחות הללו אולצו על ידי המדינה להחזיק את כספי הרווחה שקיבלו באותן שנים.
שתי נשים נוספות שטענו לחלק בפרס הגדול, נפסלו: לרוע מזלה של האחת, שניים מילדיה נולדו מתים, מה שגרם לה לא לעמוד בקריטריונים לזכייה. במקרה של השנייה, למרות שהייתה נשואה ובאותה תקופה של עשר שנים ילדה עשרה ילדים, מה שהיה הופך אותה למנצחת הגדולה בתחרות, חלק מילדיה נולדו לגבר אחר, עובדה שפסלה אותם מלהרשם במרשם האוכלוסין. כל אחת מהן קיבלה פרס ניחומים של 12,500$ על מנת למנוע התדיינות בבית המשפט.
ארבע המשפחות הזוכות קיבלו את חלקן, ורכשו בתים, מכוניות ורכוש נוסף. חלקן השקיעו רבות בחינוך (שהיה יקר באותה תקופה), ומשפחה אחת אף הצליחה להעלם לחלוטין מתחת לאפה של התקשורת, ולצלול לתוך האלמוניות המבורכת.
חלק מהמשפחות הזוכות:
אין הסבר רציונלי לצוואה המוזרה של מילר. אחת הסברות טוענת שזה היה אופיו, והוא רצה לחולל מהומות גם לאחר מותו. אני נוטה להתחבר יותר להסבר אחר: הוא פשוט היה אדם מרושע בלי חמלה.
