טופס 630

פוסטים אחרונים
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit eiusmod tempor ncididunt ut labore et dolore magna

הניתוח בקוטב הדרומי

ליאוניד רוזוגוב היה רופא, חוקר והרפתקן, וכנראה איש מוצלח באופן כללי.  לפני 62 שנים, באחד במאי 1961, הוא נכנס להיסטוריה בגלל אקט נואש שנועד להציל חיים, מעשה יחיד במינו, שקול וקר (תרתי משמע) ואמיץ ברמות שרוב האנשים לא היו מסוגלים לעשות או לדמיין . הפוסט הזה מספר את סיפורו של רוזוגוב שהציל את חייו של במו ידיו, בדרך שהפעימה את העולם.

ליאוניד רוזוגוב נולד בסיביר ב-1934, ובהיותו בגיל 9 התייתם מאביו שנהרג בחזית הגרמנית במלחמת העולם השנייה. הוא התבלט בלימודיו, ולאחר שסיים תיכון בהצטיינות, נשלח ללנינגרד ללמוד רפואה. שש שנים לאחר מכן הוא החל להתמחות כמנתח, אך בטרם סיים את ההתמחות, הוא החליט לקחת פסק זמן ולהצטרף למשלחת המחקר הרוסית לקוטב הדרומי כרופא המשלחת. השנה הייתה 1961, והוא היה בן 26 באותה עת.

36 ימים ארכה ההפלגה מרוסיה עד לקוטב הדרומי, ובהגיעם ציפתה לאנשי המשלחת משימה מפרכת וקצובה בזמן: היה עליהם לבנות מאפס בסיס מחקר חדש, שבו יהא עליהם לשהות במשך כל החורף. תשעה שבועות רצופי מאמץ ומלאים בעבודה חלפו, ובסיומם עמד בסיס חדש מוכן למגורים. החורף האנטרקטי הקשה עמד בפתח, האניה שהביאה אותם לשם כבר חזרה לרוסיה, הים קפא כולו והפך לקרח, ושניים עשר אנשי המשלחת נותרו לבד לנפשם בבסיס,  ועמדו בפני שנה שלמה של בדידות, קור קיצוני, חושך תמידי וקשיים מרובים. אחד מתוך אותם 12 חברים היה ליאוניד רוגוזוב, ששירת בשלושה תפקידים שונים. הוא כמובן היה רופא המשלחת, כמו כן הוטל עליו להיות החזאי השני של המחנה, ובנוסף הוא שובץ למשימות כנהג רכב השלג של הבסיס.

כך נראו החיים בקוטב:

 

גם פסלו של לנין לא נפקד מהציוד למשלחת כמובן.

בוקר אחד, כחודשיים לאחר מכן, ב-29 באפריל 1961, רוזוגוב קם משנתו והרגיש שמשהו לא בסדר: הוא חש חולשה, בחילה, כאבים חזקים בבטן, והחום שלו עלה.

“האבחנה שלי היא שאני סובל כנראה מדלקת בתוספתן אבל בינתיים אני שותק ולא מספר לחברי. למה להדאיג אותם? במה הם יוכלו לעזור? הרי אין לאף אחד מהם מושג ברפואה”, כתב ביומנו. האבחנה הייתה קלה מאד ופשוטה, אבל לרוע מזלו הוא ידע שיש רק פתרון אחד למצב. דלקת בתוספתן (אפנדיציט) מחייבת ניתוח והסרה שלו, אחרת החולה ימות מזיהום. תחנת המחקר הסובייטית הקרובה ביותר, הייתה במרחק יותר מ -1,600 ק”מ משם וכמובן לא היה ניתן לקחת אותו ברכב השלג, והסופות העזות מנעו אפשרות טיסה במטוס הקל שהיה ברשותם.

במהלך היום רוזוגוב ניסה לטפל בדלקת באמצעות קירור של הבטן ומתן מנות גדולות של אנטיביוטיקה, אך לשוא: מצבו הלך והתדרדר, חומו עלה, והוא סבל מכאבים עזים.

“לא עצמתי עין לשנייה הלילה. כאבי תופת תוקפים אותי, וסערת שלג קרה מקפיאה את נשמתי ומייללת בקול של מאה תנים. עדיין אין סימנים שהתוספתן התפוצץ, אך תחושה מבשרת רעות אופפת אותי. יש רק פתרון אחד למצב – שאנתח את עצמי, פתרון בלתי אפשרי כמעט, אך איני יכול סתם להרים ידיים ולהכנע” הוא כתב בבוקר שלמחרת.

“18:30. מעולם לא הרגשתי כה רע. הסופה האיומה מרעידה את הצריף כמו צעצוע. סיפרתי כבר לאנשים והם מתרוצצים סביבי ומנסים להקל עלי. אני עצוב שהרסתי את יום חגם. מחר היינו אמורים לחגוג את האחד במאי, ובמקום לחגוג כולם עוסקים בהכנת חדר הניתוח, מעקרים את הציוד והמצעים”.

“20:30. אמרתי להם שהמצב מתדרדר וההכנות לניתוח בעיצומן”

כל הציוד הלא חיוני הוצא מהחדר. נותרה בו מיטה שהסדינים שלה חוטאו, שני שולחנות, כלי ניתוח ומנורת שולחן חזקה. רוגוזוב תכנן תוכנית מפורטת כיצד יש לפעול בכל שלב והקצה לעמיתיו תפקידים ומשימות ספציפיות. בנוסף לחולה עצמו, שלושה אנשים נוספים נבחרו לעזור לו וחיטאו את עצמם היטב: החזאי הראשי שהוטלה עליו המשימה להגיש לרוזוגוב את הכלים במהלך הניתוח, המכונאי של המשלחת שהוטל עליו להחזיק עבור רוזוגוב מראה ולכוון עבורו את המנורה במהלך הניתוח, ומנהל התחנה, שהיה בכוננות להחליף את אחד מאנשי הצוות במידה ויחושו בחילה במהלך הניתוח. במידה ויאבד את הכרתו, כך ציווה רוזוגוב, עליהם להזריק לו סמי הרגעה חזקים, ולנסות להנשימו עד למותו.

רדמה כללית לא באה גמובן בחשבון. הוא תכנן להזריק לעצמו חומרים להרדמה מקומית בדופן הבטן שלו, אבל לאחר החתךהסרת התוספתן תצטרך להיעשות ללא הקלה נוספת בכאב, על מנת לשמור על ראשו נקי ככל האפשר.

“העוזרים המסכנים שלי! ברגע האחרון הסתכלתי עליהם. הם עמדו שם בבגדי הניתוח הלבנים שלהם, לבנים יותר מהבגדים עצמם”, כתב רוגוזוב מאוחר יותר. “גם אני פחדתי. אבל כשהרמתי את המחט עם הנובוקאין ונתתי לעצמי את הזריקה הראשונה, איכשהו עברתי אוטומטית למצב פעולה, ומאותו שלב לא שמתי לב לשום דבר אחר”

ב-02:00 בלילה החל הניתוח עצמו. ראשית, הוא הזריק לעצמו חומרי הרדמה מקומיים, ולאחר שהרגיש את השפעתם ביצע חתך והחל לעבוד. רוגוזוב התכוון להשתמש במראה כדי לעזור לו לפעול, אבל תמונת הראי בלבלה אותו, והוא החליט להסיר את הכפפות ולעבוד בעיקר במישוש, כשהוא מסתמך על נסיונו כמנתח.

כשהגיע לחלק האחרון והקשה ביותר של הניתוח, הוא כמעט איבד את הכרתו. הוא החל לחשוש שהוא ייכשל דווקא בשלב האחרון.

“הדימום די כבד, אבל אני לוקח את הזמן… בפתיחת הצפק, פצעתי את המעי העיוור והייתי צריך לתפור אותו”, כתב רוגוזוב. “אני נחלש יותר ויותר, הראש שלי מתחיל להסתחרר. כל ארבע עד חמש דקות אני נח 20 – 25 שניות.

הניתוח ארך כשעתיים.לבסוף הוא הצליח להסיר את התוספתן ולתפור לעצמו בחזרה את הבטן.

לאוניד רוגוזוב מנתח את עצמו ,אנטרקטיקה 1961

באותו לילה כתב מנהל התחנה ביומנו: “המראה של רוזוגוב חותך את עצמו גרם לנו לבחילה ורצון לברוח, אך לא זזנו ממנו. שני אנשי הצוות סיפרו לי לאחר מכן שחשו סחרחורת ועמדו להתעלף, אך החזיקו מעמד. רוזוגוב עצמו היה רגוע, אך הזיע כל הזמן וביקש מהמכונאי שימחה את הזיעה ממצחו. בסוף הניתוח הוא היה חלש מאד, חיוור ואיטי, אך הוא סיים הכל בהצלחה”.

בסיום הניתוח, לאחר שהסיר לעצמו את התוספתן ולאחר מכן תפר חזרה את ביטנו, רוזוגוב נטל סמי שינה והורה להם לבדוק את חומו במהלך הבוקר שלמחרת. הוא היה חלש במשך כל היום, אבל ידע שהניתוח הצליח. ארבעה ימים לאחר מכן חומו חזר לתחום הנורמלי, שבוע לאחר מכן הוא כבר הסיר את תפריו.

רוגוזוב, עדיין חבוש במיטה מספר ימים לאחר הניתוח

 

שבועיים לאחר הניתוח הוא כבר חזר למלוא יכולתו ולכל תפקידיו במחנה. רוזוגוב המשיך בתפקידו כרופא המשלחת עוד כשנה.

לאוניד רוזוגוב (מימין) באנטרקטיקה לאחר ההחלמה, עם חבר למשלחת ופינגווין

רוגוזוב חזר הביתה כגיבור לאומי. סיפור ההישרדות המדהים שלו היה כלי רב עוצמה עבור מכונת התעמולה הסובייטית. רק 18 ימים לפני שביצע את הניתוח שלו, עמיתו הרוסי יורי גגרין היה לאדם הראשון בחלל, והתקשורת ערכה השוואות בין שני הגיבורים.

“זו הייתה הקבלה חזקה כי שניהם היו בני אותו גיל, 27, שניהם באו מרקע של מעמד הפועלים, ושניהם השיגו משהו שלא הושג בהיסטוריה האנושית קודם לכן. הם היו אבות טיפוס של גיבור העל הלאומי האידיאלי”. אומר בנו, ולדיסלב רוגוזוב.

רוגוזוב קיבל את אות המסדר הדגל האדום של העבודה אשר כיבד מעשים ושירותים גדולים למדינה ולחברה הסובייטית. אומץ ליבו ניתן כדוגמה כסמל לשאר העולם: “תראו את הדור הזה של צעירים שהמערכת שלנו ייצרה – בחורים צעירים, חתיכים, חייכנים, נחמדים, אבל כאלה שעשוים מפלדה וברזל ונחישות”.

כשהמהומה נרגעה הוא המשיך לעבוד בבית החולים שבו התמחה בלנינגרד, סיים את ההתמחות ועבד כמנתח וכמנהל מחלקה כירורגית באותו בית חולים. הסיפור שלו הפך ברוסיה למופת לעוז ולרוח האנושית המסרבת להכנע, ליכולת האילתור ולקור רוח. הוא עבד שם כמעט ארבעים שנה, עד שבשנת 2000 הוא נפטר מסרטן הקיבה בגיל 66. במוזיאון הקוטב בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) ניתן לחזות בכלי הניתוח המקוריים שבהם השתמש רוזוגוב.

ליאוניד רוגוזוב בלנינגרד (כיום סנקט פטרסבורג) מספר שנים לאחר שובו לרוסיה.

 

מאז הניתוח המפורסם של רוזוגוב היו מצבים נוספים של אנשים שנאלצו לנתח את עצמם, כולל עוד מקרה בקוטב הדרומי: ג’רי נילסן, רופאה אמריקאית במשלחת לאנטרקטיקה שגילתה גוש בשד וביצעה בעצמה ביופסיה כדי לבדוק האם הגוש ממאיר או לא.

ובארץ, העיתון “דבר” דיווח על הפרשה באיחור קל של שנה וחצי, ב-13.01.1964 (התמונה כנראה היא סתם תמונת אילוסטרציה של רופא)

.

.

:לשתף את הפוסט