שיקגו וויט סוקס (הגרביים הלבנות) של 1917 הייתה אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של מועדון הבייסבול המפואר הזה, שהוקם בתחילת המאה, ב-1901. הם השיגו 100 ניצחונות בעונה, שיא מועדון שעדיין לא נשבר עד היום, הפיצ’ר אדי סיקוט, בעונתו ה-12 בליגה, הצליח להשיג הישג שכמוהו רואים לעתים נדירות ובמשחק אחד הצליח למנוע משחקני קבוצה שלמה להכות בכדור (No Hitter, עבור שני קוראי שמבלים בלילות מול ESPN). האליפות הייתה עניין של זמן, וכשהסתיימה סדרת הגמר מול הניו יורק ג’יינטס, לא הייתה זו הפתעה גדולה ששיקגו ניצחה. אף אחד לא שיער שקללה עומדת ליפול על הקבוצה, קללה שתגרום ל-3 דורות של אוהדים לחכות 88 שנים על לאליפות הבאה.
1919 סימנה הבטחה לתקופה חדשה בארה”ב ובעולם כולו: חודשיים קודם לכן, בנובמבר 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, “המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות”, וארה”ב הפצועה והמדממת ייחלה לשינוי בכל תחומי החיים, רמת החיים עולה, אנשים מתחילים לבלות ולהוציא כסף רב כאילו אין מחר, והשינוי לא אחר להגיע גם לבייסבול: כמות הצופים בליגה הוכפלה תוך שנה מ-3 מליון צופים בשנת 1918, ליותר מ-6.5 מליון ב-1919, שיאים ישנים נשברו, והליגה חזרה לפרוח. שיקגו שוב נותנת עונה טובה, ומעפילה לסדרת גמר של 9 משחקים מול סינסנטי .
אבל, כמו תמיד, חייב להיות מישהו שישבש את השמחה. צ’יק גנדיל, שחקן שדה בשיקגו מתחיל לגשש ולבדוק אפשרויות אחרות: ראשית, הוא פונה לעמיתו לקבוצה, אדי סיקוט, ומגשש בדבר האפשרות שהוא לא יתאמץ במשחק. סיקוט, ספורטאי למופת, לא מתבלבל ומיד קובע תג מחיר של 10,000$ עבור הסדרה כולה. בנוסף, סיקוט, קטן אמונה ביכולתו של חברו גנדיל לארגן עסקה גדולה כזו, חושש לכספו ודורש את הסכום כולו מראש.
גנדיל, שמתחיל להבין שיש כאן פוטנציאל לכסף גדול, ממשיך במסע הגיוסים. הוא נפגש בנפרד עם עוד מס’ שחקנים, ולאחר שהשיג הסכמה עקרונית מכולם, הוא מפגיש את כל השחקנים המושחתים בחדר מלון, והם מחליטים להתאגד בדרישותיהם ונותנים אור ירוק לגנדיל לפעול בשמם. שמונה שחקנים התאגדו בעסקת המכירה. אחד מהם, ג’ו “חסר הנעליים” ג’קסון הוא אחד החובטים הגדולים בהסטוריה. עד היום אין רשימת הישגים ששמו נעדר ממנה. בייב רות’, אולי גדול שחקני הבייסבול ששיחקו אי פעם, אמר שסיגנן ושיפר את החבטה שלו ע”י צפייה בג’ו ג’קסון.
אלו הם שמונת השחקנים: אדי סיקוט, צ’יק גנדיל, ג’ו ג’קסון, קלוד וויליאמס, פרד מק’מאלין, אוסקר פלץ’, צ’ארלס רייסברג וג’ורג’ וויבר.
עתה, לאחר שיש מוכרים, גנדיל ממשיך לשלב ב’: צריך לחפש את הקונים בעלי הכסף הגדול.
גנדיל מסכם את דרישות חבריו, מוסיף סכום נאה לעצמו ואז הוא פונה למהמר בשם ג’וזף סאליבן בניסיון לעניין אותו בעסקה נאה של מכירת הסדרה כולה תמורת 80,000$. סאליבן מביע כמובן הסכמה עקרונית, אבל בידעו שאין ביכולתו להשיג סכומים כאלה, הוא ינסה לגלגל את הכדור הלאה ולגזור קופון בדרך.
סיקוט, שלא קיבל תשובה חד משמעית, ממשיך לחפש קונים אחרים. הוא נפגש עם שני שחקני בייסבול (בערך) בדימוס מדטרויט, שעושים עתה קריירה שנייה בעסקי ההימורים, וויליאם “סליפי ביל” ברנס, וויליאם מאהרג.
מאהרג, ששם משפחתו המקורי היה גראהם, היה שחקן ששיחק 2 משחקים בלבד בכל הקריירה שלו בליגה: הראשון בשנת 1912, והשני 4 שנים לאחר מכן בקבוצה אחרת. משהבין שלא מצפה לו קריירה מבריקה בבייסבול, פנה כמו חברו ברנס לעסקי ההימורים, (כמהמר, לא כסוכן הימורים). בשלב מסוים בקריירה הפורחת שלו הוא נאלץ להחליף את שם משפחתו מפחד החוק, ו-Graham הפך (תרתי משמע) לMaharag.
גם שני המהמרים הנועזים הללו נותנים כמובן תשובה חיובית להצעה המפתה. עם זאת שניהם, כדרכם של מהמרים, לא סובלים מעודף כסף והם מחפשים משקיע.
בשיקגו של אותה תקופה, ארנולד רוטשטין היה האיש הנכון לתעלולי הימורים מעין אלו. רוטשטיין, “משה של הפשע המאורגן”, כפי שכונה על ידי ריץ’ כהן בספרו “יהודים קשוחים“, היה מורם ורבם של רבים וטובים (?) מהשמות המפורסמים ביותר במאפיה העתידה לקום. בין תלמידיו וממשיכי דרכו אפשר למנות את באגסי סיגל, מאיר לאנסקי ולאקי לוצ’יאנו שאמר שרוטשטיין לימד אותו להתלבש בהידור. “סליפי ביל” ברנס, וויליאם מאהרג פונים לרוטשטיין ושותפו אייב אטל, אלוף העולם לשעבר באגרוף, ומציעים להם לרכוש את הסדרה תמורת 100,000$. רוטשטיין, בעליו הגאה של קזינו בניו יורק דוחה את הצעתם של שני המהמרים שלדעתו אינם מסוגלים לארגן פעולה כה מסובכת, ומשיב את פניהם ריקם. יום אחד בלבד חולף, ורוטשטיין משנה את דעתו. הוא שולח את אייב אטל בחזרה לשני המהמרים עם מסר שרוטשטיין מעוניין להכנס לעסקה ויעביר את ה-100,000$, אך ורק בתנאי ששמו לא יוזכר והוא יהיה משקיע שקט.
מימין לשמאל: ארנולד רוטשטיין, אייב אטל, “סליפי ביל” ברנס, וויליאם מאהרג
בינתיים, ג’וזף סאליבן, הראשון שאליו פנו שחקני הקבוצה בהצעה למכור את המשחק, מגיע גם הוא לרוטשטיין עם אותה הצעה. רוטשטיין, שבוטח בסאליבן יותר מאשר בשני המהמרים שפנו אליו לראשונה, מחליט ללכת עם סאליבן בעסקה המתהווה. הוא מעביר לו דמי קדימה של 40,000$ המיועדים לשחקנים. סאליבן, שרוצה למקסם את הרווח שלו, מעביר דמי קדימה של 10,000$ בלבד לשחקנים, ואת היתרה בסך של 30,000$ הוא משקיע בהימור על הסדרה. יתרת הכסף של רוטשטיין מופקדת במלון בשיקגו, לתשלום בגמר הסדרה, לאחר ששיקגו תפסיד. רוטשטיין, שיודע שמדובר ברווח בטוח, שם 270,000$ על סינסנטי.
משחק מס’ 1 מתרחש ב-1/10/1919. 30,511 אוהדים נלהבים שילמו סכומי עתק של עד 50 דולר לכרטיס כדי לראות את שיקגו מובסת 9-1 ע”י סינסנטי. באותו ערב מגיעות שמועות ראשונות לבעלים צ’ארלס קומיסקי ולמנכ”ל הקבוצה, קיד גלייסון, שהמשחק היה מכור. אין עדיין אף הוכחה, אך השניים מתחילים לפקוח עין על השחקנים.
התוצאה היא 1:0 לסינסנטי בסדרה.
משחק מס’ 2 מתרחש יום לאחר מכן, ב-2/10/1919. שיקגו שוב מפסידה לסינסנטי 4-2. חשדם של הנ”ל הולך וגובר.
התוצאה היא 2:0 לסינסנטי בסדרה.
משחק מס’ 3 מתרחש יום לאחר מכן, ב-3/10/1919. דיקי קר, שחקן של שיקגו שאינו מצוי בסוד העניינים מככב במשחק, והשחקנים האחרים שלא רוצים למשוך תשומת לב רבה מדי ולהפריע לו, מחליטים תוך כדי משחק לנצח את סינסנטי. תוצאת הסיום היא 3-0 לשיקגו.
התוצאה היא 2:1 לסינסנטי בסדרה.
“סליפי ביל” ברנס, המהמר שכזכור נמצא מחוץ לעסקה, אך יודע שהסדרה נמכרה לרוטשטיין, הימר במשחק הזה כמו במשחקים הקודמים על נצחון של סינסנטי. ההימור הלא מוצלח עולה לו בהפסד של כל כספו. שנים לאחר מכן עדיין לעגו לו על שהחליט להמר על משחקים בודדים במקום על הסדרה כולה, ובכך היה למהמר היחיד שהיה מצוי בסוד העניינים ובכל זאת הפסיד את כל כספו.
השחקנים, ביודעם איזו קבוצה הולכת לנצח בסדרה לא מסתפקים כמובן בכסף שקיבלו כדי למכור את המשחקים. הם משקיעים את הכסף שקיבלו עד עתה כדמי קדימה בהימור נגד קבוצתם, כלומר הם מהמרים שסינסנטי תנצח את הסדרה כולה.
משחק מס’ 4 מתרחש יום לאחר מכן, ב-4/10/1919. שיקגו שוב מפסידה לסינסנטי 2-0.
התוצאה היא 3:1 לסינסנטי בסדרה.
בשלב הזה סאליבן מעביר עוד 20,000$ לשחקנים.
משחק מס’ 5 נדחה ביום בגלל הגשם, מתרחש יומיים לאחר מכן, ב-6/10/1919. גם הפעם אין הפתעות, ושיקגו מפסידה לסינסנטי 5-0.
התוצאה היא 4:1 לסינסנטי בסדרה, והעסק מתחיל להיראות כעסק סגור.
משחק מס’ 6 מתרחש יום לאחר מכן, ב-7/10/1919.שחקני שיקגו שוב מנסים להטעות את כל אותם החוששים למשחק מכור, ומנצחים 5-4.
התוצאה היא 4:2 לסינסנטי בסדרה.
משחק מס’ 7 מתרחש יום לאחר מכן, ב-8/10/1919. קיד גלייסון, מאמן שיקגו מאמין בשחקניו למרות השמועות, ומעלה את ההרכב החזק ביותר שלו כבר בהתחלה. שחקני סינסנטי מבצעים מס’ טעויות קריטיות, ולא מותירים בידי שיקגו ברירה אלא לנצח 4-1.
התוצאה היא 4:3 לסינסנטי בסדרה, ולפתע נראה שהכל פתוח.
רוטשטיין וסאליבן שחששו לכספם החליטו להזכיר לשחקנים מי הבוס. הם שולחים שני אנשי זרוע אל קלוד “לפטי” וויליאמס, אחד משחקני השמינייה הסודית שהצטיין לדעתם יתר על המידה במשחקים האחרונים, ומבהירים לו שיבולע לו ולאשתו אם יפגין יכולת גבוהה מדי. וויליאמס מבין את המסר.
משחק מס’ 8 מתרחש יום לאחר מכן, ב-9/10/1919. וויליאמס, שאין לו שום סיבה להתאמץ או להוכיח משהו, מאפשר כבר באינינג (חלק) הראשון לשחקני סינסנטי לחבוט ארבע חבטות מוצלחות, לרוץ 3 פעמים לאחר החבטות, ובכך הוא מסיים את חלקו במשחק.המחליף שלו היה נקי, אך גם הוא לא הצטיין, ובסופו של דבר סינסנטי ניצחה 10-5
התוצאה היא 5:3 לסינסנטי שניצחה את הסדרה כולה.
כרטיסים לסדרת הגמר, משחקים 1-2
השמועות לא הפסיקו לחלחל למערכת, ופחות משבוע לאחר גמר הסדרה, צ’ארלס קומיסקי, הבעלים, מציע פרס בסך של 20,000$ לכל מי שיוכיח שסדרת הגמר נמכרה. חודשיים לאחר מכן, כתב הניו יורק וורלד, יו פולרטון יוצא בכתבה בה הוא מטיל ספק בתוצאות סדרת הגמר, ורומז שהיה שם עסק לא כשר.
תשעה חודשים חולפים, ועדיין אין שום הוכחות. הליגה, מסתבר, מסריחה מהיסוד, והאירוע לא היה אירוע בדיד של מכירת משחקים. פריצת הדרך אירעה במהלך חקירת מכירה של שתי קבוצות אחרות. במהלך עדותו של אחד משחקניה של ניו יורק ג’איינטס, רובי בנטון, הוא מספר שידוע לו בוודאות על מכירת סדרת הגמר של 1919. הוא נוקב בשמם של ארבעה שחקנים, ביניהם סיקוט, כשחקנים שמכרו את הסדרה. החדשות עושות להן כנפיים,ולמחרת היום כל עיתון חשוב בארה”ב עסק רק בפרשה הזו.
מכאן ואילך, העסקה אפופת הסודיות קורסת, והשחקנים נשברים אחד אחד. כמו אבני דומינו שנופלות, כל וידוי של אחד השחקנים גורר תגובת שרשרת הסוחפת בעקבותיה את השאר.
אדי סיקוט, שמבין שיש הוכחות חד משמעיות על המכירה, מודה מיד ומסגיר את שאר השותפים. הבעלים של שיקגו, צ’ארלס קומיסקי, פועל בנחרצות: הוא מודיע לשמונה שפשעו שהם מושעים לצמיתות מהקבוצה, והוריד את נס האליפות הקודמת שהיה תלוי במשרדיו.
יום לאחר מכן, ג’ו ג’קסון מתוודה על חלקו בפרשה. עוד יום חולף וקלוד “לפטי” וויליאמס מספר על חלקו.
יומיים לאחר מכן, ארנולד רוטשטיין מעיד בפני חבר מושבעים בשימוע מקדמי, וטוען שלא ידע כלום על הפרשה. הוא מטיל את כל האשמה על אייב אטל, באומרו שהוא-הוא זה שארגן את הקנוניה. חבר המושבעים מזכה אותו מכל חשד, והוא לא מועמד למשפט.
ב-18/7/1921, כמעט שנתיים לאחר המקרה, מתחיל משפטם של שמונת הנאשמים וחמישה מהמרים שהיו מעורבים בפרשה.
התביעה דורשת עונש של 5 שנות מאסר וקנס של 2000$ לכל אחד מהמעורבים שאשמתם ניראית ברורה לעין. 10 ימים מפתיחת המשפט, מגיע שלב ההכרעה. למרות הודאותיהם של הנאשמים והעדויות החד משמעיות נגדם , חבר המושבעים זקוק לפחות מ-3 שעות כדי לקבוע נחרצות שכל הנאשמים חפים מפשע.
השם הנפוץ בעיתונות לתיאור הפרשה היה “Black Sox” (הגרביים השחורות), בניגוד לשם הקבוצה (White Sox). מעתה ועד עולם, יהיה זה שמה של הפרשייה הזו.
מחייכים לאחר הזיכוי, החל מהיושב השני משמאל: ג’ו ג’קסון, ג’ורג’ (באק) וויבר, אדי סיקוט, צ’ארלס רייסברג, לפטי וויליאמס, צ’יק גנדיל
נציב הליגה, השופט לנדיס, לא התרשם מזיכויים של השחקנים, ופסק על השעייתם לכל החיים מבייסבול. אף אחד מהם לא שיחק יותר משחק מקצועני בחייו.
“Say it ain’t so, Joe”, התחנן ילד קטן בעת תחילת המשפט בפני ג’ו ג’קסון, הכוכב הבלתי מעורער של הליגה. המשפט הזה, שהפך מזמן לאגדה אורבנית, ובעת חיפוש מחזיר יותר מ-80,000 תוצאות בגוגל, הפך למשפט המייצג את כל הפרשייה. הגיבורים האמריקאים של שנות ה-20 היו כמעט כולם כוכבי בייסבול, גם כוכבי ראינוע לא התקרבו לדרגת התהילה של שחקני הליגה. משבר האמון בעקבות פרשיית המכירה סימן את סוף עידן התמימות שהספורט הוא חובבני בלבד, מאותה נקודה ואילך היה ברור שאינטרסים כספיים כבדים הם אלה המניעים את התעשייה.
אפילוג
ג’ו ג’קסון, האיש שטיי קוב, גדול השחקנים בהסטוריה כינה “החובט הטוב היותר שראיתי אי פעם”, מעולם לא התקבל להיכל התהילה של הבייסבול, הגם שחלק מהשיאים שקבע לא נשברו עד היום. הוא נפטר ב-1951, בגיל 62 בצפון קרוליינה, בחנות המשקאות שפתח לאחר שנזרק מהליגה.
פרד מק’מאלין נפטר ב-1952 בגיל 61 בקליפורניה.
ג’ורג’ וויבר נפטר ב-1956 בגיל 66 מהתקף לב בשיקגו. לאחר השעייתו הוא פתח דרגסטור ועבד בו 35 שנים.
קלוד וויליאמס, השחקן שבמהלך הסדרה המכורה הצטיין יתר על המידה ואויים ע”י המאפיה, הקים לאחר השעייתו משתלה בקליפורניה. הוא נפטר ב-1959 בגיל 66.
אוסקר פלץ’ נפטר ב-1964 בגיל 73 במילווקי. הוא עבר כברמן במשך עשרות שנים לאחר ההשעיה.
אדי סיקוט נפטר ב-1969 בגיל 85 בדטרויט. לאחר ההשעיה הוא עבר למרבה האירוניה לצד הנכון של החוק, ושימש במשך עשרות שנים כפקח פדרלי לענייני צייד ודייג .
צ’יק גנדיל, שחקן שהיה אף הוא בעל פוטנציאל להגיע להיכל התהילה, נפטר בשנת 1970 בגיל 82 בקליפורניה. האיש שארגן את מכירת המשחק, ויכול היה לגרוף סכומים גבוהים הרבה יותר במהלך הקריירה העתידית שלו כשחקן מצטיין, עבד לאחר השעייתו כשרברב.
בראיון שנתן גנדיל לספורט אילוסטרייטד בשנת 56, הוא טען שלאחר ההפסד המכוון במשחק הראשון, שמונת השחקנים נבהלו והחליטו לבגוד במהמרים ולשחק על אמת. לטענתו – ההפסד בסדרה היה למרות שהתאמצו לנצח, ולא בגלל שהתאמצו להפסיד. בנוסף, הוא טען שלמעט התשלום של דמי הקדימה, הוא מעולם לא קיבל עוד כסף מהמהמרים. סיפורו כמובן מעולם לא אומת.
אחרון שחקני השמיניה, צ’ארלס רייסברג, נפטר ב-1971 בגיל 81. לאחר ההשעיה הוא קנה חווה בקליפורניה, ובעשרות השנים הבאות הוא היה רפתן.
הגרביים השחורות בקולנוע
בסרט “הסנדק II”, קיים אזכור לפרשה: היימן רות’, הארכי פושע בדימוס מספר למייקל קורליאונה בעודו צופה במשחק בייסבול שהוא אוהב את המשחק מאז שארנולד רוטשטיין קנה את הסדרה ב-1919:
“I’ve loved baseball ever since Arnold Rothstein fixed the World Series in 1919.”
לאחר מותם של כל המעורבים, הוסרטו בשנות השמונים שני סרטים המתארים את הפרשה:
Eight Men Out , סרט משנת 88, תיאר את הפרשה בהעמידו את הבעלים בעמדת הרשע ששילם מעט מדי לשחקנים וגרם להם לפנות לרוטשטיין.
הסרט המפורסם יותר, שנגע בעקיפין בפרשה, הוא Field of Dreams עם קווין קוסטנר. בסרט, קווין קוסטנר הוא חוואי במערב התיכון השומע קולות המורים לו לבנות בשדה התירס שלו מגרש בייסבול ענק. לאחר שהוא מקים את המגרש, מגיעים השחקנים המקוללים של 1919 בהנהגת ג’ו “חסר הנעליים” ג’קסון (ריי ליוטה). אני אזהר מספויילרים למען מי שעוד לא ראה, אבל אפשר לציין שהסרט היה הצלחה קופתית לא מבוטלת, עם הכנסות בגובה של 61 מליון דולר.
קללת הגרביים השחורות
88 שנים חלפו מאז הפרשה. הליגה ידעה מאז תהפוכות רבות, קבוצות קמו והתפרקו, חלק מהן עזבו לערים אחרות, ושיקגו? שיקגו לא הצליחה לקחת אליפות. ב-59′ נראה היה שיש סיכוי שהקללה שהוטלה על שיקגו בוטלה, אך שחקני הקבוצה הגיעו לגמר והפסידו, בהשאירם את הג’ינקס על כנו.
88 שנים נדרשו להסיר את הקללה. בשנת 2005 הוויט סוקס לקחו אליפות, ולא היה אוהד בייסבול בעולם (אולי מלבד אוהדי הקאבס, היריבה העירונית), שלא נשם לרווחה עם סיומה המשמח של הפרשה.
אוף-טופיק
ב-1986 הייתי חייל בסדיר. הקבוצה שלי, ה New York Mets לקחו אליפות בסדרה מרהיבה ומותחת מול בוסטון. אמנון ומייק, שני החיילים האמריקאים של הפלוגה הביאו ציוד בייסבול למוצב, ובין מארב אחד למשנהו בלבנון, הם לימדו אותנו לשחק וכמובן הפכו את כל החיילים לאוהדי המטס, קבוצתם האהובה. מאז עברו 22 שנה של הליכה במדבר (במדבר של ניו יורק, כן? זה לא עד כדי כך נורא…), 22 שנים של תסכול, אכזבות והפסדים. כולי תקווה שלא נגיע ל-88 שנים של חוסר הצלחה, כי אם כן – כנראה שלא אגיע לזה.
______________________________
מקורות ברשת על סיפור ה-Black Sox:
לוח זמנים מפורט של כל שלב בפרשה:
http://www.law.umkc.edu/faculty/projects/ftrials/blacksox/chronology.html
אוסף מסמכים מפורט הנוגע לפרשה:
http://www.blacksoxfan.com/file_center/browse.php?cat=8
עוד על רוטשטיין ושאר הפושעים היהודים של אותה תקופה:
