באמצע המאה ה-19, שלטונות פנסילבניה בנו מערכת של סכרים ותעלות שנועדו לנקז את המים במדינה. אחד הסכרים היה סכר סאות’ פורק, שחסם את הנהר ויצר את האגם המלאכותי (אז) הכי גדול בארה”ב – אגם קונאמו. הוא היה באורך של יותר מ-50 ק”מ והיו בו 20 מיליון טון של מים. הסכר לא היה סכר מודרני אלא סכר שבנוי מעפר שהונח בכמות ובגובה שחסמו את הנהר. לאחר כמה עשרות שנים הסכר והנהר נמכרו לחברת הרכבות ועבר לידיים פרטיות.
האנשים הכי עשירים בארה”ב בסוף המאה ה-19 היו הטייקונים שעסקו בפלדה ומסילות ברזל. היה להם הון אגדי, שאי אפשר לתפוס אפילו היום. הכינוי שניתן להם היה “הברונים השודדים” – כינוי גנאי שניתן לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית ועשו בה כבשלהם על ידי חקיקת חוקים שהיטיבו רק איתם.
בסוף המאה ה-19, פיטסבורג הייתה מרכז התעשייה והיו בה הרבה יזמים ואנשי עסקים עשירים במיוחד. בשנת 1880, היזם בנג’מין פרנקלין ראף הציע לארגן מועדון להקמת מפלט הרים אקסקלוסיבי כמרכז בילוי קיץ לחברים. הוא ותעשיין עשיר מאד בשם הנרי קליי פריק הקימו את המועדון ב-1881 וקראו לו מועדון הדיג וציד של סאות’ פורק.
המועדון תוכנן לתת לגברים החזקים ביותר בארה”ב מפלט שקט -מקום ליהנות מהעושר האגדי שצברו בתעשיות הפלדה, מסילות הברזל ותעשיות אחרות. הוא היה מקום מפלט פרטי מפואר שדאג לתעשיינים והיזמים העשירים ביותר של פיטסבורג. רשימת החברים בה הייתה האליטה התעשייתית של אמריקה: אנדרו קרנגי, הנרי קליי פריק, אנדרו מלון, הנרי פיפס וכ-60 משפחות עשירות אחרות היו חברים. חברות שנתית עלתה כ-1,000 דולר (שווה ערך ל-30,000 דולר כיום), מה שהופך אותה לנגישה רק לעשירים במיוחד.
המועדון רכש את המאגר המערבי הנטוש (ששמו שונה מאוחר יותר לאגם קונמו) ואת הסכר שלו ממסילת הרכבת של פנסילבניה תמורת 2,500 דולר. הם הפכו את האזור לגן עדן לקיץ, עם מועדון ענק הכולל 47 חדרים, צי של סירות, קוטג’ים ואפילו יאכטת קיטור. החברים נמלטו בסופי שבוע מהערפיח התעשייתי של פיטסבורג כדי ליהנות מדיג, שייט ומפגשים חברתיים במפלט שבנו לעצמם.
הבעלים עשה שם מעשה שבהמשך יתברר כטעות קריטית: כדי שיהיה נוח לכרכרות להגיע לכל מקום באזור, הוא הנמיך את הסכר שעשוי מעפר, כך שבמקום גובה של שני מטר מעל האגם, הגובה של מחסומי העפר היה עכשיו כמה עשרות סמטימטרים בלבד בעל גובה המים ואפשר היה לנסוע עליו עם כרכרה ולחצות אותו מצד לצד.
כדי לעשות להם את החיים קלים בזמן הדיג, היזם קנה אלפי דגים ופיזר אותם באגם. הוא לא רצה שהדגים יברחו דרך תעלות הניקוז, אז הוא פיזר בנקודות היציאה רשתות שנועדו לחסום אותם. הבעייה הייתה שהרשתות הללו היו צפופות מאד, וחוץ מאשר לחסום את הדגים, הן גם אגרו המון זבל ולמעשה חסמו את תעלות הניקוז. מסיבה שלא הובררה הוא גם ביטל את מערכת האזעקה שמתריעה על גובה מים שיכול להציף את הסכר.
כאשר התושבים מקומיים הביעו דאגה לגבי בטיחות הסכר, חברי המועדון השתמשו בעושר ובהשפעתם כדי להסיט את אחריותם. הם טענו כי הסכר בטוח, למרות דליפות גלויות ובעיות מבניות שהיו בולטות במשך שנים. למרות אזהרות חוזרות ונשנות של מהנדסים על מצבו המידרדר של הסכר, המועדון ביצע תיקונים שטחיים בלבד. ג’ון פארק, מהנדס שבדק את הסכר, הזהיר את חברי המועדון מפני מצבו המסוכן, אך מסקנותיו נדחו. יתרה מכך, המועדון מעולם לא שכר מהנדס מוסמך לתחזק את הסכר אלא הביא עובדי בנייה חסרי נסיון בבניית סכרים לבצע שיפוצים קלים, והם עיבו את הסכר על ידי שפיכת עוד עפר על גדותיו וטענו שזה מספיק.
האביב בשנת 1889 היה רטוב במיוחד. גשמים עזים הירוו את הקרקע, והסכר כבר היה בלחץ מים משמעותי. עד ה-31 במאי, האגם היה מלא בצורה מסוכנת ומפלס המים שלו עלה בצורה מבשרת רעות. חברי המועדון ניסו כמה תיקוני חירום, אך עם לחץ המים וגובהם התיקונים לא עזרו.
ב-31 במאי 1889 ירד גשם שכמוהו לא נראה באזור עשרות שנים. מבול מטורף. גובה המים בסכר התחיל לעלות בקצב של 3 ס”מ כל 10 דקות. למטה במורד הנהר, במרחק מספר קילומטרים מהסכר הייתה עיירת הפועלים ג’ונסטאון. גרו שם 30 אלף פועלי פלדה ורכבת שרובם אפילו לא היו מודעים למועדון המיליארדרים מעליהם. הגשם המשיך לרדת. נחלים קטנים הפכו לזרמים גועשים, קורעים עצים ופסולת. קווי טלגרף נפלו וקווי רכבת נשטפו. לפני עלות השחר, נהר קונמו הקטן וסטוני קריק, המהווים את הערוץ הראשי של נהר קונמו במפגש שלהם בג’ונסטאון, איימו לעלות על גדותיהם.
בסביבות 3:10 אחר הצהריים, התרחש הבלתי נמנע. הסכר קרס ושחרר 20 מיליון טון מים תוך שעות ספורות. עדים דיווחו שלאגם לקח רק 35-45 דקות להתרוקן לחלוטין לאחר שהסכר נפרץ. חומת המים, שתוארה על ידי הניצולים כגל שחור עצום בגובה של 15 מטר, החלה את מסעה ההרסני במורד העמק הצר.
העיר הראשונה שנפגעה מהמבול הייתה סאות’ פורק, מיד במורד הזרם. העיירה הייתה על קרקע גבוהה, ורוב האנשים נמלטו בריצה במעלה הגבעות הסמוכות כשראו את הסכר קורס. בין עשרים לשלושים בתים נהרסו או נשטפו, וארבעה בני אדם נהרגו. הזרם המשיך במסעו ואסף את כל מה שנקרה בדרכו – עצים, בתים, קרונות רכבת וקטעים שלמים של עיירות. השיטפון עצר כשפגע בגשר אבן גדול בגובה 24 מטר, אבל תוך 7 דקות גם הגשר הזה קרס. העיכוב רק גרם לראש החץ של המים שנאספו להיות גדול וחזק יותר. העיירה הקטנה מינרל פוינט, מייל אחד מתחת לגשר, הייתה הבאה בתור. ברחוב היחיד של הכפר התגוררו כשלושים משפחות. לאחר השיטפון לא נותרו במינרל פוינט מבנים או תושבים איפלו כל הקרקע נסחפה ונותר רק הסלע מתחת לעיירה. עוד שתי עיירות קטנטת היו בדרכו, וגם אותן הגל השמיד לחלוטין וגרם להרוגים.
57 דקות לאחר קריסת הסכר, השיטפון פגע בג’ונסטאון. גל בגובה של 18 מטר ומהירות של 60 קמ”ש פגע בעיר ולא הותיר לה סיכוי. עשרות קטרים ששקלו 70 טון נסחפו כאילו היו עשויים מנייר. מאות בתים קרסו תוך דקות.
חלק מהאנשים, שהבינו את הסכנה, ניסו להימלט בריצה לעבר קרקע גבוהה, אך רובם נפגעו ממי השיטפונות הגואה בבתיהם ובמקומות עבודתם. אנשים רבים נמחצו על ידי פיסות פסולת, ואחרים נלכדו בתיל דוקרני ממפעל התיל במעלה הזרם. בסופו של דבר כמות הזבל צשנאגרה יצרה סכר שעצר את הגל, אבב אז מיל זחרו אחורה ועוד אנשים מתו. כמה אנשים שנשטפו במורד הזרם נלכדו בתופת כשהפסולת שנערמה על הגשר עלתה באש; לפחות שמונים אנשים מתו שם. האש בערה במשך שלושה ימים. לאחר נסיגת מי השיטפונות ערימת הפסולתה השתרעה על פני שטח של 120 דונם והגיעה לגובה של 21 מ’. לפועלים נדרשו שלושה חודשים לסלק את מסת הפסולת, העיכוב נבע בין השאר מכמות התיל העצומה ממפעל הברזל שהסתבך עם ההריסות. בסופו של דבר נעשה שימוש בדינמיט כדי לפנות את השטח.
2200 איש נהרגו באסון הזה, שהוא אסון ההצפות הגדול ביותר בארה”ב. 99 משפחות שלמות מתו בשיטפון, בהן 396 ילדים; 124 נשים ו-198 גברים התאלמנו; 98 ילדים התייתמו; ושליש מההרוגים, 777 בני אדם, מעולם לא זוהו;
קורוז קטן: המניין הרשמי היה 2209 הרוגים, אבל אחרי 11 שנים שסתבר שאחר הנעדרים חילץ את עצמו מהתיל והחליט שזה זמן טוב להתחיל חיים חדשים ועבר לחיות במסצ’וסטס. הוא חזר לכפר אחרי 11 שנים ואז הסתבר שהוא נותר בחיים.
חמישה ימים לאחר האסון, האגודה האמריקאית להנדסה אזרחית הקימה ועדת חקירה שבראשה עמד ראש האגודה שהיה מהנדס בעל עשרותשנות נסיון בסכרים והידראוליקה. החקירה הושלמה תוך חצי שנה אבל אז האגודה חששה מתביעות על דידי האנשים החזקים ביותר בארה”ב ולא פרסמה בציבור את הדו”ח. הוא הוצג רק לחברי האגודה בפגישה פנימית ופרטיתבדו”ח האגודה למסקנה שהסכר היה נכשל גם אם הוא היה מתוחזק במסגרת מפרטי התכנון המקוריים, כלומר עם פסגת סוללה גבוהה יותר ועם חמישה צינורות פריקה גדולים בבסיס הסכר. חקירות מאוחרות יותר על ידי מהנדסים מודרנים שוללות את המסקנות וטוענות שהסכר היה מחזיק מעמד אם היה מתוחזק כמו שצריך.
לאחר השיטפון, תגובת המועדון העידה על הדינמיקה המעמדית של התקופה: הם שכרו מיד את מיטב עורכי הדין והצליחו להתגונן מפני כל התביעות, בטענה שהאסון הוא ‘מעשה אלוהים’. אף חבר מועדון לא שילם אף אגורה כפיצוי לנפגעי הצפה. חברים בודדים במועדון סאות’ פורק תרמו להתאוששות בג’ונסטאון. המייסד השותף הנרי קליי פריק תרם אלפי דולרים למאמץ הסיוע. לאחר המבול, אנדרו קרנגי בנה בעיירה ספרייה חדשה.
המועדון התפרק זמן קצר לאחר האסון, וחברים רבים מיעטו לדבר עליו שוב.
מועדון הדיג והציד של סאות’ פורק הפך לסמל של הצד האפל יותר של העידן המוזהב – כיצד לרדיפה אחר פנאי על ידי המעטים העשירים עלולה להיות השלכות הרסניות על קהילות הפועלים. העובדה שרבים מחבריה היו אותם תעשיינים שעשו את הונם מעבודתם של תושבי ג’ונסטאון הוסיפה אירוניה מרה במיוחד לטרגדיה.
כיום, בית המועדון של המועדון עדיין עומד על תילו והוא חלק מהאנדרטה הלאומית של אסון ההצפה בג’ונסטאון . הוא משמש תזכורת רבת עוצמה לאי השוויון החברתי של עידן המוזהב וההשלכות הטרגיות של מתן עדיפות לפאר על פני ביטחון הציבור.
פרנק שומו, הניצול האחרון הידוע מהשיטפון של 1889, מת ב-20 במרץ 1997, בגיל 108
