בבוקר לח בשנת תש”ה (1945) עשה את דרכו מטוס הפצצה מדגם B-25 לשדה התעופה ניוארק, ניו ג’רזי. טייסו, סגן אלוף וויליאם פ. סמית, היה בדרכו למשימת תובלה שגרתית, והוטל עליו לאסוף קצינים בכירים ממסצ’וסטס ולהטיסם לניו ג’רזי. הוא היה מפקד טייסת לשעבר שהיה במשימות הפצצה רבות מעל גרמניה במלחמת העולם השנייה, ועתה שירת בתפקיד קליל בארה”ב. היה זה בוקר ערפילי למדי ועננים רבים כיסו את קו הרקיע של כל אזור החוף המזרחי. יחד עם סגן אלוף סמית, היו במטוס עוד שני אנשי צבא: טייס המשנה שלו, סמ”ר כריסטופר דימיטרוביץ’, וחייל בשם אלברט פרנה. פרנה היה טרמפיסט שאספו בדרכו הביתה לברוקלין, שם עמד להפגש עם הוריו שאיבדו ימים קודם לכן את בנם השני בלוחמה מול היפנים באוקיאנוס השקט. באותה תקופה לא היו קיימים אמצעי ניווט משוכללים, וסמית טס כשהוא מסתמך על מצפן, על כושר הניווט שלו ונסיונו הרב, ובעיקר על מראה העיניים. כשהעננים מתחתיו התפזרו קלות, הוא הופתע למצוא את עצמו טס מעל ניו יורק, כ-45 ק”מ מיעדו המקורי.
סמית יצר קשר מיידי עם שדה התעופה המוניציפלי של ניו יורק (הידוע כיום כשדה התעופה לה-גווארדיה), וביקש מהם תחזית מזג אוויר עדכנית. אנשי שדה התעופה, מודעים למזג האוויר הקשה ששרר באיזור, הודיעו לו שאין תנאי ראות לטיסה, ובקשו ממנו לנחות מיידית. סמית, טייס מעוטר וותיק שצלח את כל קרבות מלחמת העולם השנייה בהטיסו את מטוס ה-B-17 האגדי (הידוע כממפיס בל, המבצר המעופף), היה בטוח בעצמו כמו כל טייס, ובמיוחד טייס שראה את המוות במשך שנים ויכל לו. משום כך החליט כי הוא מסוגל להטיס את המטוס גם בתנאי הראות העלובים שהתפתחו, וביקש אישור להמשיך ליעדו המקורי בניוארק. מבוקשו ניתן לו.
דקות מועטות לאחר מכן הוא נשמע אומר בקשר בקול מבשר רעות: “מהמקום שאני נמצא בו כעת, אני לא מצליח לראות אפילו את קצהו של האמפייר סטייט בילדינג”. מבולבל מחוסר האוריינטציה שלו, החליט סמית להנמיך על מנת לטוס מתחת לעננים, ובכך לחזור לראות ולהתמצא במרחב. כשהמטוס הנמיך, הוא מצא את עצמו לפתע במרכז ניו יורק, מוקף מכל עבר בגורדי השחקים של מנהטן, מבהיל עשרות הולכי רגל שנחרדו מרעם מנועי המטוס שהיה בגובה של כמה עשרות מטרים בלבד מעליהם.
סמית הביט קדימה, וראה מולו עומד במלוא תפארתו ו-35 קומותיו את בניין מטה חברת הרכבות של ארה”ב (שידוע היום כ-Helmsley Building). בשנייה האחרונה הוא הצליח לשבור מערבה ולהתחמק ממנו, רק כדי לגלות שעתה הוא נמצא בנתיב התנגשות עם גורד שחקים נוסף. גם ממנו הוא הצליח להתחמק, ומכיוון שהיה טיס מיומן, הוא ביצע עוד מספר תמרונים והתחמק משני גורדי שחקים נוספים תוך כמה שניות. עתה הוא מצא את עצמו לפתע טס היישר לגורד השחקים הגבוה מכולם, האמפייר סטייט בילדינג. ניסיון נואש להגביה תוך כדי פניה ימינה לא צלח בידו, והמפציץ הקל, עשר טונות משקלו, התנגש בצידו הצפוני של הבניין במהירות של כ 300 קמ”ש, כשהוא גורם לבניין העצום להזדעזע ולהתנדנד קלות.
המטוס היה בתהליך הגבהה בעת ההתנגשות, כך שברגע הפגיעה הוא חדר לתוך הבנין באזור הקומה ה-79, ביוצרו חור בקוטר של שבעה מטרים. מיכל הדלק נפגע, ותוך שניות המטוס נדלק והתפוצץ. תעלות האוורור והמסדרונות בבנין הקלו על האש להתפשט. תוך כמה דקות האש ירדה למטה עד הקומה ה-75, וארבע קומות היו אפופות בלהבות. ההתרסקות אירעה ביום שבת, אך למרבה הצער היה זה יום עבודה רגיל עבור מרבית האנשים בבנין, שכן עקב המלחמה כמעט כולם עברו לשבוע עבודה של שישה ימים, והבניין היה מאוכלס ברובו הגדול, בנוסף כ-50 איש היו באותה שעה במרפסת התצפית בקומה ה-86.
במקום הפגיעה המדוייק של המטוס שכנו משרדי אירגון רווחה קתולי למען החיילים, ואחת העובדות בארגון, קתרין או’קונור, תיארה את אשר אירע:
“המטוס התפוצץ בתוך הבנין. התנודדתי על רגלי במשך חמש או שש שניות מעצמת ההדף, ואז, בהבזק של להבה, שלשה רבעים מן המשרד נעלמו באחת. אחד מעמיתי, ג’ו פאונטיין שמו, עמד במרכז החדר, מוקף בלהבות ענק. קראתי אליו בכל כוחותי שיצא החוצה, ולמרבה השמחה הוא הצליח להתחמק מהאש”. למרות שהצליח לצאת מתוך הלהבות, ג’ו פאונטיין נכווה קשות ומת ימים ספורים לאחר מכן. עימו נהרגו עוד 10 עובדים מן המשרד, 11 בסף הכל. חלקם מתו מיידית, בעודם רכונים על שולחן העבודה שלהם, וחלקם מתו בניסיון להמלט מהתופת שהתפרצה לתוך המשרד.
גם שלושת אנשי הצוות שהיו במטוס נהרגו: גופתה של הטרמפיסט פרנה נמצאה רק כעבור יומיים, כאשר צוותי החיפוש גילו כי היא נכנסה לפיר מעלית ונפלה לקרקעית. שני אנשי הצוות האחרים נשרפו ללא הכר.
אחד המנועים הוטח בחוזקה לקיר הנגדי, פרץ אותו ונפל נפילה ארוכה על גגו של בניין סמוך בגובה 12 קומות. הריסות מן הבניין החלו ליפול לרחוב, גורמות להולכי הרגל שמונים קומות מתחת לרוץ ולתפוס מחסה אך למרבה המזל אף אחד מהם לא נפגע קשה. אימה והמולה שררו בתוך הבניין. טראומת תקיפת הפתע היפנית בפרל הרבור שהתרחשה רק ארבע שנים לפני כן חזרה, ואנשים התרוצצו במדרגות החרום, בעודם זועקים שניו יורק מותקפת על ידי היפנים.
סיפור ההינצלות המפתיע ביותר אירע לבטי לו אוליבר, מפעילת מעלית בת 20: המטוס פגע בבניין בעודה פותחת את דלת המעלית בקומה ה-75, וההדף הטיח אותה לקצה השני של המסדרון למקום שבו הדלק הבוער החל לזרום. היא נכוותה, ושתי נשים נוספות שהיו במסדרון חילצו אותה, הגישו לה עזרה ראשונה, ואז פינו אותה למעלית השנייה על מנת לרדת למטה ולקבל עזרה רפואית. באותו רגע המנוע השני של המפציץ ניתק במקומו, התפוצץ ועף היישר לפיר המעלית שבטי לו ומפעילת המעלית השנייה היו בה. המנוע חתך את הכבלים וגרם למעלית לצנוח היישר למטה. למזלן הרב, למרות שמנגנון בלימת החרום לא עבד המעלית גלשה באיטיות יחסית לקרקע במקום לצנוח, עקב העובדה שאוויר רב נדחס בתחתית הפיר, מה שגרם למעלית להאט מאד את הנפילה הארוכה מטה. בעת שהמעלית עצרה, דולנד מולוני החובש הנועז (עוד מעט נדבר עליו) שהגיע ללובי שמע את שתיהן זועקות לעזרה, גייס לעזרתו כבאי עם גרזן, ובעת שהם פרצו את דלת המעלית דונלד זחל לתוך המעלית ההרוסה וגילה בה את שתיהן חבוטות ופצועות, אבל בחיים. בטי לו, כוויה בכל גופה ועם שתי רגליים מרוסקות, אגן וצוואר שבורים מעצמת הנפילה פקחה בקושי את עיניה, ובראותה את מולוני מלמלה “תודה לאל, הצי הגיע. אני אהיה בסדר”.
לפי הספר השיאים של גינס, בטי לו אוליבר עדיין מחזיקה בשיא העולמי להישארות בחיים אחרי צניחה חופשית של מעלית – 75 קומות.
גיבור האירוע
דולנד מולוני, היה בן 17 בלבד, ושירת חובש במשמר החופים אחרי שעבר קורס הכשרת נערים כחובשים אזרחיים . הוא ראה את ההתנגשות מן הרחוב, ובלי לחשוב פעמיים רץ לבית מרקחת, ביקש תחבושות מורפיום וחומרי עזרה ראשונה, אסף את מבוקשו ושעט לתוך הבנין להגיש עזרה לפצועים.
מולוני טיפל בשתי פצועות שראה למטה, ולאחר מכן טיפל בעוד פצוע קשה שהגיע ללובי, ואז החל לרוץ למעלה לטפל בשאר הפצועים. מכיוון שלא ידע היכן היתה ההתנגשות הוא רץ ברגל בחדר המדרגות, בודק בכל קומה האם יש שם פצועים. לאחר שהגיע (ברגל, כן?) לקומה ה-79, לא נותר לו אלא לגלות שהפצועים כבר פונו למטה, ושבקומה נותרו רק גופות מפוחמות.
על אומץ ליבו יוצא הדופן, קיבל דולנד מולוני ציון לשבח מראש העיר של ניו יורק, פיורלו לה-גוורדיה. הוא ציין משהודות לגבורתו של מולוני, לפחות 12 אנשים נותרו בחיים.
מאוחר יותר באותה שנה הוא כיכב (כנגד רצונו) בסיפור קומיקס על נערים גיבורים ומעשה הגבורה שלו תואר בסיפור מאוייר. החוברת המלאה נמצאת כאן והסיפור מתחיל בעמוד 28
מולוני המשיך להתמודד עם מצבים מסוכנים כדי לעזור לאחרים. הוא הצטרף לחיל הים ושירת כחובש קרבי במארינס במלחמת קוריאה, על פי הדיווחים נפצע בעצמו 8 פעמים. הוא נפטר ב-2002 בגיל 76. בהספד עליו נכתב “המסירות חסרת האנוכיות של החובש מולוני היא משהו שכל העונדים את תג משמר החופים צריכים לחקות. לא הרבה הכירו אותו, אבל למעט האנשים שכן שמעו עליו, הוא היה ונשאר מקור השראה”.
הודות לתכנון חירום בזמן מלחמה, התגובה לאסון הייתה מתואמת ויעילה. בניין האמפייר סטייט היה ועמיד במיוחד בפני אש, ו-40 דקות לאחר ההתרסקות, למכבי האש הייתה שליטה מלאה על האש. הקומות התחתונות נפתחו לעבודה כבר 48 שעות אחרי האירוע, והבניין עצמו שופץ לחלוטין תוך 3 חודשים.
