טדי (תיאודור) באכנהיימר לא ידע פחד. החייל האמריקאי-יהודי הסתובב בחופשיות באירופה הכבושה ע”י הנאצים,בעודו נכנס ויוצא משם מחופש לחייל גרמני. מעלליו הפכו אותו לאגדה חיה בקרב הצנחנים באותה תקופה, ועד היום שמו מוזכר בהקשר למבצעים מטורפים וחסרי סיכוי. בדרך מקרה מוזרה, הוא היה החייל היחיד במלחמה שבהיותו בעל דרגת טוראי, נשא במקביל באחריות ובתפקיד של גנרל.
הוא נולד בבראונשוויג (גרמניה) ב-1923 להורים מוסיקאים שעסקו בעיקר בנגינה בתיאטרון. אביו, וילהלם באכנהיימר, היה יהודי ואמו, קטרינה, הייתה גרמניה נוצרית. עם עליית הנאצים לשלטון אביו שהחל לסבול מהתעמרות והשפלה יום-יומית על רקע אנטישמי החליט לברוח עם כל משפחתו לפראג, ומשם לוינה. גם שם הם לא ליקקו דבש, ובהזדמנות הראשונה שהייתה להם הם הגרו לארה”ב.
הוריו מצאו במהרה עבודה בהוליווד כנגנים בתזמורת עבור פסי קול לסרטים ותיאודור באכנהיימר בן ה-18 התחיל ללמוד דרמה ומוסיקה בלוס אנג’לס סיטי קולג’ כשכוונתו הייתה להיות זמר אופרה. כשרון המשחק שלו וקור רוחו מול אנשים יצילו את חייו פעמים רבות בעתיד.
1941 הפכה לנקודת מפנה עבור אמריקאים רבים. מתקפת הפתע היפנית על פרל הרבור שגררה את ארה”ב לתוך המלחמה גרמה לצעירים רבים להתגייס, וטדי, עכשיו אמריקאי לכל דבר, התנדב ליחידת העילית החדשה בצבא – הצנחנים. באכנהיימר הוצב בחטיבה 82, אחת משתי חטיבות הצנחנים החדשות שזה אך הוקמו. במהלך שירותו הצבאי, כשהוא עדיין באימונים בארה”ב, בכנהיימר התחתן ב-1943 עם אתל לו מרפילד.
לאחר שנה של אימונים, יחידתו של באכנהיימר הפליגה לתוניס, ומשם התעתדה לצנוח בסיציליה, במה שהיה השלב הראשון בכיבוש אירופה מידם של כוחות הציר. זו הייתה הפעולה הראשונה של באכנהיימר, וכבר בטבילת האש הראשונה שלו הוא הפגין אומץ לב חריג וקור רוח מדהים.
לאחר טיסה בגובה נמוך שבמהלכה הופלו מס’ מטוסי דקוטה אמריקאים ע”י אש נ”מ כבדה, הם הגיעו לאזור ההצנחה. באכנהיימר וחבריו קפצו במהירות מהמטוס, מייחלים להגיע במהירות לקרקע, שם הרגישו הרבה יותר בטוחים מאשר במטוס – קופסת שימורים מעופפת דקה ואיטית. בהגיעו לקרקע סקר את הסביבה, טען מחסנית בתת המקלע שלו, והחל לצעוד לאורכה של גדר שתחמה את השדה שבו צנח. ברגע שבו יצא מהמסתור אל השדה הפתוח, התגלה ע”י חייל גרמני ובטרם הספיק להסתובב לכיוונו הוקף ע”י תריסר חיילים ונשבה.
הנאצים, שהתלבטו אם להתעלם מאמנת ז’נווה ולהרוג את השבויים שבידיהם מיד, החליטו לבסוף לרכז אותם ולהעבירם למטה היחידה. באכנהיימר שהבין כל מילה הודה לאלוהים על המזל שנפל בחלקו, ובהבינו שהגרמנים מבולבלים מהמתקפה, החליט לנצל את ההזדמנות ולברוח. ההזדמנות לא אחרה לבוא: תוך כדי צעידה הם פגשו בקבוצת גרמנים נוספת ששבתה מס’ חיילים. בעת ששתי הקבוצות אוחדו, באכנהיימר ניצל את המהומה, פסע הצידה בחסות החשיכה והחל ממטיר הוראות בגרמנית על הזקיפים ששמרו על השבויים. הטור המשיך ללכת כשבאכנהיימר לצידו, ובעת שעצרו למנוחה הוא אמר לזקיף הגרמני שלצידו “שמור על בני הבליעל האלה, הם ינצלו כל הזדמנות להמלט”. לאחר מנוחה קצרה, טור השבויים המשיך לצעוד, והפעם בלי באכנהיימר שנעלם לתוך מעבה היער. תוך שעתיים הוא חבר לכוח אמריקאי, וחזר להלחם.
ההזדמנות הבאה שלו להפגין את אומץ ליבו הייתה שלושה חודשים לאחר מכן: במהלכה של מתקפה אמריקאית כבדה באיטליה, באכנהיימר התנדב לסייר לבד בתוך שטח האויב, על מנת לאמוד את כוחותיו. בעת שהלך על שביל, הגיע לאזניו רשרוש. הוא תפס מחסה, ולעיניו נגלה כוח בן חמישה חיילים שנע על השביל. תוך מס’ שניות הוא חיסל בדקירות סכין את החייל האחרון בטור, ותפס את מקומו. בחצי השעה שלאחר מכן, עוד שני חיילים חוסלו באותו אופן. בעת ששני החיילים הנותרים ישבו לנוח, באכנהיימר זינק ממחבואו והודיע להם שהם שבויים. אחד החיילים שהחליט לנסות להלחם ומתח את שריריו להסתערות, נעצר ע”י באכנהיימר שאמר לו בגרמנית מצויינת ששלושת חבריו חוסלו, וכל תזוזה מיותרת תגרום לצירופם לחבריהם.הם נכנעו מיד.
בשלב הזה הוא כבר לאגדה בדיוויזיה המוטסת ה-82, וכולם הכירו אותו בכינויו ‘הצנחן האגדי’. מ-1942 עד 1944, היה באכנהיימר נושא לכתבות בעיתונים חשובים כמו הלוס אנג’לס טיימס, וחלק ממעלליו אף שודרו ברדיו.
בחודשים הבאים, באכנהיימר התמחה במה שמכונה “חטיפת לשונות”, כלומר חטיפת חיילי אויב במטרה לקבל מהם אינפורמציה.
הוא נכנס ויצא עשרות פעמים לתוך שטחי האויב, וסיפורים מופלאים על אומץ ליבו ועל עשרות החיילים הנאצים שחיסל התפשטו בקרב כוחות הברית. באחת הפעמים הוא חדר לבסיס גרמני, התנדב לשמור בעמדה מרוחקת עם עוד חייל, ובעת ששניהם היו לבד ושוחחו, שלף לפתע אקדח ושבה את החייל המופתע. בהזדמנות אחרת התגנב לעיר עם עוד חייל אמריקאי דובר גרמנית, ושניהם הוזמנו ע”י הגרמנים לסעודה דשנה של נקניקיות ותפוחי אדמה. כשנמאס לו מהמשחק, אמר למארחו הגרמני שיאכל היטב כיוון שזו סעודתו האחרונה. הגרמני שניסה להגיע לרובהו נורה באותה שנייה בצווארו, ובאכנהיימר וחברו חזרו ליחידתם.
אגב, אחד החוקרים שתיחקרו את השבויים הללו היה הנרי קיסינג’ר, אף הוא יליד גרמניה, ששירת במודיעין האמריקאי בתקופת המלחמה.
באכנהיימר הגיע במהלך 1944 לשיא כושרו והעזתו, בעת מבצע הנפל “גינת שוק” בהולנד – המבצע היחיד שבנות הברית ספגו בו תבוסה מרה:
בספטמבר 44, מפקדי בנות הברית החליטו לקצר את המלחמה ע”י הצנחה של כוח עצום של עשרות אלפי לוחמים בהולנד שנשלטה ע”י הגרמנים. הצלחה במבצע הייתה פותחת ציר הישר לגרמניה, ומקצרת משמעותית את המרחקים שהיה על כוחות בנות הברית לגמוע. הגרמנים, שציפו להתקפה הזו (יש אומרים שעקב הלשנה של בוגד הולנדי), חיכו לצנחנים ובצעו בהם טבח המוני. באכנהיימר, אמיץ כמו תמיד, נחלץ מהתופת: הוא מצא זוג אופניים, ופרץ דרך הכוחות הגרמנים שכיתרו אות יחידתו לעבר העיר ניימיכן. יחידה גרמנית דלקה בעקבותיו לתוך העיר וכיתרה אותו בתחנת הרכבת. הקריאות שהופנו אליו ברמקול להכנע לא הרשימו אותו, הוא התחמק מרודפיו בזחילה מתחת לקרונות, ונעלם בסמטאות העיר. “אני החייל האמריקאי הראשון שההולנדים ראו”, הסביר, “ולא רציתי להותיר עליהם רושם רע”. באכנהיימר הפך למנהיגם של 300 לוחמי מחתרת הולנדים בעיר, ובין השאר, גם של קציני מודיעין בריטים ששהו בה. הגרמנים שלטו באזור, אבל חייליו של באכנהיימר שמונה להיות מושל העיר ידעו על כל תנועה שלהם, והעבירו מידע לבעלות הברית. גם לאחר כיבושה של הולנד בידי האמריקאים הוא המשיך להיות מושל העיר, ואף גנרל לא פעל באזור מבלי להתייעץ עימו קודם. יום אחד, כשאחד המפקדים הבכירים הביע תמיהה כיצד טוראי פשוט בן 21 הוא מפקד העיר, הוחלט לזמנו לראיון ולהעניק לו דרגת קצונה קרבית (כלומר בלי קורס קצינים). באכנהיימר הופיע לפגישה במוקסינים, דגמ”ח קרוע וכובע גרב. הרעיון להפוך אותו לקצין נגנז באותה שנייה. אחרי ניסיון נוסף, הוא הסכים לקבל דרגת קצונה והיה לסג”מ.
באוקטובר 1944 הוא התנדב להיכנס לחלק בהולנד שהיה עדיין בשליטה גרמנית על מנת להציל קצינים בריטים שהתחבאו שם. ההוראות שקיבל היו לנוע רק בלילה ולהסתתר ביום בבתים של חברי המחתרת ההולנדית. באכנהיימר שם פס על ההוראות. הוא הסתובב מול החיילים הגרמנים ביום, ויצר קשר עם הקצינים.
תוך כדי ביצוע תפקידו כמושל ניימיכן, באכנהיימר המשיך בפשיטות המפורסמות שלו מעבר לקווי האויב.באחת הפשיטות הוא נלכד, והועלה לקרון בקר עמוס ומלא חיילים בריטים שבויים שהיה בדרכו לתוך גרמניה. באכנהיימר לא איבד את עשתונותיו, ובעזרת קסדה החל לפרק ברגים מרצפת העץ של הקרון. בעת שהרכבת הגיעה ליעדה, טדי באכנהיימר לא היה עליה. הוא הצליח לפרק את אחד מלוחות העץ, ותוך כדי נסיעה קפץ החוצה. היה עליו לנוע לבדו 50 קילומטרים בתוך שטח אויב על מנת להגיע בחזרה לכוחות בעלות הברית.
טדי באכנהיימר לא הגיע לשם מעולם. במהלך הדרך הארוכה הוא נתקל שוב בכוח גרמני של חיילי S.S, ונהרג בקרב. מס’ שנים לאחר מכן, הוקמה מצבה לזכרו במקום המשוער שבו כנראה מצא את מותו.
באפריל 1946 נמצאו שרידיו של באכנהיימר בבית הקברות הכללי של אולדברוק. הם הוצאו ונקברו מחדש בבית הקברות הצבאי של ארה’ב בנויוויל-אן-גונדרוז בבלגיה. באפריל 1949, לבקשת משפחתו, גופתו של באכנהיימר הוחזרה לארה’ב ונקברה מחדש בבית הקברות היהודי “בית עולם” הממוקם בהוליווד.
באכנהיימר קיבל צל”שים משתי מדינות שונות: ב-1944 (בעודו בחיים) הוא קיבל את כוכב הכסף האמריקאי, וב-1952 , בצו מלכותי החתום על ידי מלכת הולנד, הוענק לו לאחר מותו צל”ש צלב הארד ההולנדי, כאות הוקרה על מעשה הגבורה שלו בכיבוש ניימיכן.
כשנה לאחר מותו, באכנהיימר, שכבר הפך לאגדה הונצח בדרך נוספת: סדרה של חוברות קומיקס שמטבע הדברים עסקו במלחמה, תיארה גיבורי מלחמה אמריקאים מפורסמים. באחת החוברות תואר סיפורו, תחת הכותרת “החיל שהיה לגנרל”.
הגנרל ג’יימס גאווין, מפקד הדיוויזיה ה-82 (אחת משתי חטיבות הצנחנים שהיו קיימות במלחמת העולם השנייה) אמר על באכנהיימר שהיה החייל האמיץ ביותר שאי פעם פגש.
הפוסט מבוסס על סיפור קצר בשם “הפרא הקופץ” שתורגם מתוך כתבה בעיתון אמריקאי, ופורסם בקובץ סיפורים בשם “פרשיות נעלמות” שמצאתי בחנות ספרים ישנים שמשרד הבטחון הוציא לאור בשנת 64.
