פלורנס אוונס תומפסון כבר היתה עייפה ורעבה. היא הגיעה מאוקלהומה הרחוקה לקליפורניה שסימלה עבור ארה”ב את השמש, התקוה וההבטחות לעתיד, אלא שבמקרה שלה ההבטחות מעולם לא התממשו: במהלך הנסיעה ברכבה הרעוע באזור ניפומו שבדרום קליפורניה, משאבת המים ברכבה שבקה חיים, והיא מצאה את עצמה תקועה באמצע שום מקום עם רכב מושבת ועם שבעה ילדים קטנים, בהם תינוקת בת חצי שנה.
השנה היתה 1936, והשפל הכלכלי הגדול בארה”ב כבר היכה במדינה במלוא עוצמתו.
מיליוני אנשים נדדו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה יומית, בניסיון קורע לב להגשים את השאיפה הצנועה שלהם – להניח צלחת של אוכל חם להם ולמשפחתם, ולדחוק בעוד יום את הרעב היומיומי המכרסם. בחפשה אחר מקום מנוחה והמתנה עד לתיקון הרכב, היא נתקלה בשלט קטן שכיוון אותה ואת ילדיה למחנה מאולתר שבו שהו כמה אלפי פועלים שזרמו לאזור בתקווה לעבוד בקטיף אפונים.
פלורנס אוונס תומפסון לא היתה במצב שונה מהם: תומפסון, ילידת אוקלהומה ממוצא אינדיאני, נישאה בגיל 17.5 לקליאו אוונס, פועל יומי, ומאז הם נעו תמיד בעקבות מקום העבודה. תחילה עבד בעלה כחוואי בקליפורניה, ולאחר כמה שנים עבר לעבוד במנסרה לא הרחק משם. לאחר שהמנסרה נשרפה הם שוב ארזו, והפעם למנסרה אחרת בעיירה קטנה שכל כולה היתה “חמישה רחובות, חנות ובית ספר”, כפי שתיארה תומפסון.
בספטמבר 1929 ילדה תומפסון את בתה החמישית, וחודש לאחר מכן התרסקה הבורסה בוול סטריט, והמשבר הכלכלי החל. בעיירה קטנה שכל אנשיה פועלי צווארון כחול קשי יום לא הייתה השפעה מיידת לנפילת הבורסה, וספק אם מי מהם אף הבין מה הייתה המשמעות של אותה התרסקות אך ככל שהמשבר העמיק וסחף את הארץ, הורע מצבם של כולם והעוני חילחל מטה. בעלה של תומפסון הצליח להתפרנס עוד כשנה וחצי, לפני שגם המנסרה השנייה שבה עבד נסגרה. המשפחה עברה שוב לאזור אחר בקליפורניה, שם הם התאחדו עם משפחתו המורחבת של בעלה, שצירפו אותו לעבודתם כקוטפי פירות. חודשים ספורים לאחר המעבר חלה קליאו לפתע, קיבל חום גבוה ומת בגיל 32 בהשאירו את משפחתו ללא מקור פרנסה, ועם ילד נוסף שהיה אמור להיוולד בקרוב. הוא נקבר בקבר אביונים לא מסומן, ומיד לאחר ההלוויה התכנסה משפחתו על מנת להחליט מה לעשות עם האלמנה והילדים. האסיפה ארכה פחות משעה, ובה הוחלט איזה ילד יילקח לאיזו משפחה. פלורנס הוכנסה לחדר בסיום הפגישה, אך בטרם הספיק מי מהם לבשר לה את שהחליטו, פלורנס דיברה ראשונה: “אני יודעת מה ברצונכם לעשות ואיך ברצונכם לעזור לי”, אמרה “אך הבטחתי לקליאו שאגדל את ילדיו ביחד, ואני מתכוונת לעמוד בהבטחתי. אם ברצונכם לעזור, היו אחים טובים, היו אחיות נאמנות, היו דודים דואגים לילדי, אך השאירו לי את תפקיד האם עבור הילדים הללו”. בשנתיים הבאות נשארה תומפסון במחיצת משפחתה המורחבת שנעה בכל רחבי קליפורניה בחפשה אחר יבולים עונתיים שנזקקו לידיים עובדות.
ב-1931, שנתיים לאחר מות בעלה, היא מצאה את עצמה בהריון עם ילדה השביעי. מהומת אלוהים פרצה במשפחה המורחבת, אך פלורנס סירבה לגלות את זהות אבי ילדה. בחששה שמשפחתו של בעלה לשעבר תאלץ אותה לוותר על התינוק ותתנכל לו, היא עזבה אותם והמשיכה בנדודים ובחיפוש אחר עבודה. בחמש השנים הבאות היא נדדה בכל רחבי קליפורניה, ועבדה בכל עבודה שיכלה להשיג. לעיתים, כך סיפרה מאוחר יותר, לא היה להם אפילו אוהל לישון בו, והם ישנו מתחת לגשרים, כששמיכה אחת בלבד משמשת להם להגנה מפני צינת הלילה.
בהגיעה למחנה קוטפי האפונים היא נטתה את האוהל הקטן שלהם, והתקווה הייתה לעבוד שם מספר ימים ולגייס מספיק כסף כדי לתקן את הרכב ולנוע הלאה לשדה הבא.
דורותיאה לאנג, הצלמת התיעודית האגדית, היתה באותה עת במשימת צילום מטעם גוף ממשלתי ששכר אותה על מנת לתעד את השפל והעוני הנורא באזורים הכפריים. ב1960, בראיון למגזין Popular Photography, לאנג תיארה את השתלשלות העניינים באותו יום:
“גשם כבד ירד באותו בוקר, ואני כבר ארזתי את ציוד הצילום שלי. על המושב האחורי ברכב הייתה קופסה עמוסה בסרטי צילום שהיוו את סיכומו של המסע הארוך שלי, ארוזים ומוכנים לשליחה לוושינגטון. הייתה זו הקלה לדעת שנסיעה של שבע שעות במהירות של 110 קמ”ש תביא אותי הביתה כבר הלילה. עיני היו נעוצות בדרך הלבנה והבוהקת שהשתרכה הרחק לתוך האופק, וסוף סוף יכולתי לשחרר את המוח ולחשוב על הבית במקום על העבודה.
הייתי בדרכי ובקושי שמתי לב לשלט קטן עשוי בגסות שעליו הייתה כתובת “מחנה קטיף אפונים” ועליו צוייר חץ שהורה על כיוון המחנה. הייתי מרוכזת בדרך שלפני, אך למרות זאת תמונת השלט נלכדה בזווית העין שלי. לא רציתי לעצור, והמשכתי בנסיעה. סירבתי להתייחס למה שראיתי, אבל אז, בתיאום עם הצליל החדגוני והחוזר של המגבים על שמשת החלון, החל במוחי דו שיח:
- דורותיאה, מה עם המחנה ההוא? את יודעת מה המצב שם?
- את מתכוונת לחזור אחורה?
- אף אחד לא יכול לבקש ממך כזה דבר, נכון?
- אין לך שום סיבה לחזור, הרי יש לך כבר מאות סרטי צילום של פועלי יום, הלא כן? האין זה רק עוד מחנה שכמוהו צילמת לעשרות?
- חוץ מזה, אם עכשיו תצאי בגשם השוטף החוצה עם המצלמה, תגרמי לעצמך צרות צרורות, היי אחראית!
- וכו’ וכו’ וכו’.
לאחר שנהגתי במשך עוד 20 מייל ושיכנעתי את עצמי שאין סיבה להסתובב, ביצעתי בדיוק את ההיפך: בלי לחשוב עצרתי, פניתי פניית פרסה על הכביש השומם, ונהגתי בחזרה את 20 המייל שהפרידו ביני ובין השלט הקטן.
פעלתי מתוך אינסטינקט ולא מתוך הגיון. עצרתי את הרכב באמצע המחנה הבוצי, ויצאתי החוצה.
אם עייפה ונואשת לכדה את תשומת ליבי והתקרבתי אליה , כאילו מגנט משך אותי לכיוונה. איני זוכרת אם הסברתי מי אני, מה תפקידי ומדוע אני נושאת מצלמה, אך זכור לי בבירור שהיא לא שאלה אף שאלה. צילמתי פעם אחת ואחריה עוד חמישה צילומים מאותה זווית, בכל פעם התקרבתי אליה מעט יותר. לא שאלתי אותה לשמה או על ההסטוריה האישית שלה, אך היא ספרה לי שהיא בת 32, ושהיא וילדיה מתקיימים על ירקות קפואים שהם מלקטים מהשדות מסביב, ומציפורים שבניה מצליחים לצוד. עוד סיפרה שהיא מכרה את צמיגי הרכב שלה על מנת לרכוש מזון. היא נשענה על האוהל העלוב והמט לנפול שלה, וילדיה סבבו אותה. נראה שהיה שהיא יודעת שהתמונות יעזרו לה, ועל כן היא עזרה לי.
יבול האפונים קפא כולו, ואלפי העובדים שהגיעו למחנה היו חסרי תעסוקה ופרנסה. לא ניגשתי לאוהלים האחרים משום שהשגתי את מטרתי, ותיעדתי את מה שרציתי לתעד”.
שש התמונות שלאנג צילמה נכנסו להסטוריה. הן פורסמו מיידית ונמכרו לעיתונים ברחבי המדינה. לאחר שהסאן פרנציסקו כרוניקל פרסם אותן ואת הסיפור שמאחוריהן, נאספו כ-20,000$ כתמיכה בפועלים במחנה, והועברו לכ-3,500 הפועלים שנותרו שם, חסרי אוכל ותעסוקה.
התמונות הללו, שצולמו עבור רשומת ממשלתית הינן חופשיות מזכויות יוצרים, ולאנג מעולם לא קיבלה תמלוגים עליהן, אך אין ספק שהן אלו שהקפיצו את הקריירה שלה. לימים, בעת שספריית הקונגרס החלה בפרוייקט תיעוד התקופה, סדרת התמונות הללו נבחרה כמייצגת של התקופה.
אלו התמונות שלאנג צילמה:
.
התמונה הבאה היא המפורסמת מכולן. זו התמונה שפורסמה בכל העולם, ונבחרה למייצגת התקופה בכל משאל אפשרי:
לאנג מעולם לא שאלה את שמות האישה ושלושת הילדים שצילמה באותו יום כשעבדה בחווה, וזהותם נותרה בגדר תעלומה במשך יותר מ-40 שנה.
כתלמידת חטיבת ביניים בסנטה קלרה ב-1974, שריל בריידי פתחה את חוברת העבודה שלה בהיסטוריה של ארה’ב וראתה פנים מוכרות בתצלום מפורסם.
ניגשתי למורה מר האנה ואמרתי “הנה סבתא שלי”, סיפרה בריידי. “זה נחמד, שריל,” השיב מר האנה. “עכשיו שבי חזרה במקום”.
עניתי “אני לא צוחקת, מר האנה” והוא עדיין לא הבין שאני רצינית.
אילו היה באמת מאמין לבריידי, ייתכן שמר האנה היה פותר את התעלומה באותו יום ב-1974. במקום זאת, חלפו ארבע שנים עד שפלורנס אוונס תומפסון אישרה, במהלך ראיון ב-1978 עם כתב מודסטו בי, אמט קוריגן, שהיא האישה בשחור-לבן בצילום שהפך לסמל של השפל הגדול. בנותיה הצעירות קתרין ורובי עמדו מכל צד שלה, מגינות על פניהן מפני עדשת המצלמה של לאנג בעוד תומפסון החזיק את נורמה התינוקת בחיקה.
אלא שהאמת לא הייתה בדיוק כפי שלאנג תיארה. פלורנס אוונס תומפסון סיפרה שנים לאחר מכן את אשר היא זוכרת מאירועי אותו יום:
בעודה מחכה לבן זוגה מאותה תקופה שיחזור מעמל יומו, נכנסה למחנה לפתע מכונית חדשה ובוהקת בת שנתיים בלבד, וחנתה כעשרים מטר בלבד מתומפסון. מתוך המכונית יצאה אישה מהודרת לבושה בקפידה מצויידת במצלמה גדולה, והחלה לצלם את תומפסון. עם כל צילום היא צעדה קדימה לכיוונה. תומפסון החליטה לא לתת לה תשומת לב וחשבה לעצמה שהצלמת מצלמת אותה משום שהיא שובת לב. בעת שהצלמת צילמה את התמונה האחרונה היא עמדה פחות ממטר וחצי מתומפסון, ואז החלה לדבר ואמרה: “שלום, שמי דורותיאה לאנג, ואני עובדת עבור הממשל. התמונות מיועדות לתיעוד מצבם העגום של עובדי החקלאות, ואני מבטיח שהן לא תפורסמנה בשום מקום”. “אוקי, אם את חושבת שזה יעזור”, ענתה לה תומפסון. לאנג הודתה לה, הסתובבה, נכנסה חזרה לרכבה, ונעלמה לבלי שוב.
לאנג הפרה את הבטחתה: כפי שתואר לעיל, התמונות פורסמו, ומלבד הכסף שנאסף, חוואים ואנשים בכל ארה”ב החלו להגיע למחנות הללו עם סירים ואוכל לעובדים הקפואים והרעבים. אחרים הגיעו עם בגדים, אנשים נוספים הגיעו עם כלי עבודה ותיקנו בהתנדבות את כלי הרכב הרעועים של הפועלים העניים. רופאים וציוד רפואי החלו לזרום למחנות, ושיעור התמותה בהם פחת פלאים. היה זה “נס של אהבה ונתינה” כפי שתואר באחד העיתונים, אך פלורנס תומפסון כבר לא הייתה שם על מנת לחזות בפלא. היא ומשפחתה המשיכו בנדודיהם למקום הבא שבו יכלו להתפרנס. בעיר שאליה הגיעו מצא בנה הבכור, לירוי, עבודה בחלוקת עיתונים, ובאחד הבקרים הופתע לגלות את פניה של אימו מתנוססים על העיתון שחילק. הוא לא ידע לקרוא, ובחששו שאימו מתה (שהרי מדוע יפרסמו את תמונתה של אישה ענייה בעיתון), רץ לבית דודו שהפיג את חששו.
לימים טען בן אחר, טרוי, שהסיפור של לאנג אינו אמין: “לא ייתכן שמכרנו צמיגים כדי לקנות אוכל, מכיוון שלא היו לנו צמיגים אחרים מלבד אלו של האוטו, ויום לאחר מכן כבר נסענו בו” אמר. “אינני חושב שהיא שיקרה, אלא שהיא התבלבלה בינינו לבין סיפורים דומים שאולי שמעה מאנשים אחרים במהלך המסע שלה”, הוסיף.
פלורנס אוונס תומפסון המשיכה בחייה, ואף פעם לא ליקקה דבש. היא מעולם לא חיה ברווחה כלכלית ואחת מבנותיה סיפרה בראיון שהבושה שחשה בעת שהצילום פורסם גרמה לה להחליט שמעולם לא תהיה עניה. ב-1983 תומפסון אושפזה בבית החולים בקליפורניה ומשפחתה, נאבקת לממן את הטיפול הרפואי היקר החליטה לפרסם מחדש את הסיפור אודות אימם. הם הצליחו לגייס כ-25,000$ למימון הטיפול, אך חודש לאחר מכן תומפסון נפטרה בגיל 80 ממה שהוגדר על ידי בית החולים כ”סיבוכים של סרטן ומחלת לב”.
המשפחה קיבלה מכתב תנחומים מהנשיא רייגן, שכתב: ‘פטירתה של גברת תומפסון מייצגת אובדן של אמריקאי שמסמל כוח ונחישות בעיצומו של השפל הגדול’. היא קבורה בבקליפורניה לצד בעלה, ג’ורג’ תומפסון. על המצבה שלה כתוב “האם הנודדת – מופת לכוח האימהות האמריקאית”
ב-1998 ממשלת ארה”ב הנפיקה סדרת בולים לציון האירועים הגדולים של המאה העשרים. התמונה המפורסמת של לאנג נבחרה המייצגת של תקופת השפל הכלכלי. לגמרי במקרה, חודש לאחר מכן נמכר הצילום המקורי שעל גביו הערות בכתב ידה של הצלמת, דורותיאה לאנג, תמורת רבע מליון דולר.
בריידי נכדתה סיפרה שהיא יוצאת לעתים קרובות ומדברת עם הסבתא שהיא זוכרת כחמה, מצחיקה ואוהבת, ללא המרירות המתוארת בסיפור. התמונה מסופרת ומסופרת במהלך השנים. ‘היא אהבה מוזיקה,’ אומרת בריידי. ‘היא אהבה את המשפחה שלה. היא לא הייתה האדם שהם הציגו אותה’. אבל היא בהחלט הייתה האישה באחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ארה”ב.
אני מאד אוהב את דורותיאה לאנג. התמונות שהיא פרסמה בשנות הארבעים ממחנות הריכוז שהוקמו בארה”ב עבור אזרחים ממוצא יפני הן מופת לתיעוד עיתונאי שעשה שינוי, אבל מאד לא נוח לי עם התחושה שכאן אכן היה ניצול לרעה של מצב קשה תוך הפגנת פטרונות והפרת פרטיות. התמונה אכן עשתה שינוי בחייהם של אנשים רבים, אבל גם גרמה לנזק שנמשך לאורך שני דורות של משפחה שמצאה את עצמה מפורסמת שלא מרצונה. כמו בכל נושא בחיים, אין כאן אמת אבסולוטית או דעה חד משמעית מה “נכון”. בכל מקרה – התמונות הללו נכנסו להסטוריה.
