יום אחד, בדצמבר 1970, בדרכו לוושינגטון באחת הטיסות התכופות שלו בין הופעה להופעה, אלביס החליט שבנוסף על הקריירה שלו כאגדת רוקנרול, הוא רוצה גם לתרום למדינה שלו. באותו רגע היה נראה לו שמצא את יעודו: הוא החליט להיות סוכן של ה – FBI. וכשאלביס החליט, הוא נחפז לבצע: באותו רגע הוא ביקש מהדיילת נייר מכתבים, והתיישב לכתוב מכתב לנשיא ניקסון.הוא מיד התיישב כתב בקדחתנות לנשיא מכתב בן שישה עמודים, ובו הציע את שירותיו כסוכן FBI.
זה מה שהוא כתב:
אדוני הנשיא היקר.
ראשית, אני רוצה להציג את עצמי. אני אלביס פרסלי שמעריץ אותך ויש לי כבוד רב למשרד שלך. שוחחתי עם סגן הנשיא אגניו בפאלם ספרינגס לפני שלושה שבועות והבעתי את דאגתי למדינה שלנו. תרבות הסמים, האלמנטים ההיפים, ה-SDS (,סטודנטים למען חברה דמוקרטית – ארגון סטודנטים אקטיביסטי שהטיף לאי ציות אזרחי) הפנתרים השחורים וכו’ אינם מחשיבים אותי כאויב שלהם או כפי שהם קוראים לזה הממסד. אני קורא לזה אמריקה ואני אוהב את זה. אדוני, אני נכון לכל שירות שאוכל לעזור למדינה. אין לי שום מניעים מלבד עזרה למדינה.
אין ברצוני לקבל תואר רשמי או אחריות. אפעל יותר טוב אם אהיה סוכן פדרלי חופשי , אעזור בדרכי דרך התקשורת שלי עם אנשים מכל הגילאים. אני שייך לעסקי הבידור בראש ובראשונה אבל כל מה שאני צריך זה את האישורים הפדרליים. אני במטוס הזה עם הסנאטור ג’ורג’ מרפי ואנחנו דנו בבעיות איתן מתמודדת המדינה שלנו.
אדוני, אני מתארח במלון וושינגטון, חדר 505-506-507. יש לי שני אנשים שעובדים איתי בשם ג’רי שילינג וסוני ווסט. אני רשום תחת השם “ג’ון בורוז”. אני אהיה כאן כל זמן שיידרש כדי לקבל את האישורים להפוך לסוכן פדרלי. עשיתי מחקר מעמיק על שימוש בסמים וטכניקות של שטיפת מוח קומוניסטית ואני ממש שולט בעניינים ואעשה את הכי טוב שאוכל.
אשמח לעזור, אבל כל העניין חייב להישמר בסוד. תוכל לבקש מהצוות שלך או מי מטעמך שיתקשרו אליי בכל עת היום, הלילה או מחר.
אקבל השנה פרס כאחד מעשרת הצעירים המצטיינים של אמריקה. זה יהיה ב-18 בינואר בעיר הולדתי ממפיס, טנסי. אני שולח לך את האוטוביוגרפיה שלי כדי שתוכל להבין טוב יותר את גישתי לנושא.
בכבוד רב,
אלביס פרסלי
נ.ב. אני מאמין שגם אתה, אדוני, היית אחד מעשרת הגברים המצטיינים של אמריקה.
יש לי מתנה אישית בשבילך שארצה להעניק לך ואתה יכול לקבל אותה או שאשמור לך עד שתוכל לקחת אותה ממני.
אלביס פרסלי.
ברגע שהמטוס נחת, הוא דאג שהמכתב יישלח לבין הלבן. מכיוון שהנשיא לא קורא כתבי יד, ומכיוון שמדובר באלביס, באותו רגע שבו הגיע המכתב, הוא הודפס והוגש לנשיא.
ו
מישהו בבית הלבן החליט שזה הולך להיות מצחיק. תוך כמה שעות אלביס הוזמן בבהילות לפגוש את הנשיא.
ראשית, כמו תמיד, צוות העוזרים של הנשיא הכין לו מסמך עמדה קצר ובו תדריך על הפגישה שעמדה להתרחש. חומר רקע ונושאים שעליהם יש לדבר. הם מציינים שאלילי רוק כמו ג’ימי הנדריקס וג’ניס ג’וטפלין מתו מסמים, הם הזכירו שהוא אליל נוער, והימים שב-98% מהבתים יש מקלטי רדיו שמשמיעים מוסיקה ושהוא (כאליל רוקנרול נערץ) יכול להשפיע על הנוער, וממליצים לנשיא לקבל אותו לראיון.
הנה כאן התזכיר:
אלביס הגיע ובידיו מתנות לנשיא ניקסון. הוא נשא בידיו תמונות משפחתיות ואקדח שהחליט להעניק לנשיא. ואז הם נפגשו. הנה כמה תמונות מהפגישה (לחצו להגדלה):
זו לא הייתה המטרה היחידה של אלביס בפגישה. הייתה לו עוד מטרה, די טפשית כנראה אבל חשובה לו מאד. והוא שאל את הנשיא אם הוא יכול לארגן לו תג של היחידה ללוחמה בסמים שהוא חשק נואשות. (לפני שהגיע לבית הלבן, אלביס ניסה ללא הצלחה להשיג תג במשרדי היחידה עצמה.) כשניקסון שאל את עוזרו אם הם יכולים לגרום לזה לקרות, העוזר אמר שכן. זה אכן קרה, וכמה ימים אחרי הפגישה אלביס קיבל תג של היחידה ללוחמה בסמים.
‘בסיום הפגישה, פרסלי שוב אמר לנשיא כמה הוא תומך בו’, כתב אחד העוזרים של ניקסון בתזכיר שלו לאחר הפגישה. ‘ואז, במחווה מפתיעה וספונטנית, כרך את זרועו השמאלית סביב הנשיא וחיבק אותו’.
קראתי את סיכום הפגישה. הוא די מדהים בעיני. חוץ מזה שהוא הלל את עצמו ואת יכולתיו, הוא משמיץ את הביטלס ואומר שהם היו כח עולמי אנטי אמריקאי. הוא מתלונן שהם הגיעו לארה”ב, עשו שם כסף, ואז חזרו לאירופה והשמיצו את ארה”ב. בפרוטוקול הפגישה נכתב שהנשיא הביע הפתע למשמע הדברים. אחר כך אלביס המשיך לתאר את שטיפת המוח הקומוניסטית שהאמריקאים עוברים, בין השאר על ידי הדחה לשימוש בסמים ע”י ההיפים. הוא הציע לרגל אצלם, משום שהם יקבלו אותו ביניהם, וכך יוכל לאסוף מידע. בהמשך אלביס סיפר על רצונו לשקם את הכבוד למדינה ולדגל, סיפר שגדל כילד עני בטנסי שקיבל הרבה מהמדינה ועל רצונו לתרום לה בחזרה.
שום דבר מעשי לא יצא מהפגישה הזו. אני משער שמלכתחילה בבית הלבן רצו לפגוש את אלביס ולא התייחסו ברצינות להצעה שלו. אלביס חיכה, אבל מענה לא הגיע. הפגישה נשמרה בסוד במשך שנתיים, עד שלוושינגטון פוסט נודע עליה, והעיתון פרסם את דבר קיומה. ב-1973 כמה שנים לאחר הפגישה, כידוע, ניקסון נאלץ להתפטר בגלל פרשת ווטרגייט, וב-1977 אלביס מת בהיותו בן 42, בנסיבות שמעולם לא הובררו דיין, אבל נרמז שהוא (בין השאר) גם היה מכור לסמי הרגעה.
