מרגרט בורק-וויט: תמיד בחזית ההיסטוריה (חלק שני)

הפוסט הזה הוא המשכו של הפוסט הקודם בנושא. גם אם קראתם אותו לפני שנה, מומלץ להתחיל עם החלק הראשון משום שעדכנתי אותו מעט.

בפוסט הראשון תיארתי את המסעות שבורק-וויט ערכה בשנות השלושים ברוסיה ובגרמניה. במסגרת המסעות התכופים שלה לאירופה, היא ערכה עוד מסע אחד שנכנס להסטוריה, במיוחד בגלל תמונה אחת ידועה שהיא צילמה. נחשפתי לתמונה הזו בפורום צילום וניתוח תמונות שאני חבר בו, ובעיני היא מדהימה, במיוחד לאחר בחינה מעמיקה.

חבל הסודטים, צ'כוסלובקיה, 1938. היטלר כבר טוען לבעלות על חבל הארץ הזה, שמרבית תושביו גרמנים ומקבלים בברכה את התגברות הלאומנות הארית באירופה.

מר וגברת הנליין יושבים בביתם, בסצינה מבויימת היטב על ידי בורק-וויט שעמלה קשות למנוע את השתקפות התאורה החזקה שלה במראות הגדולות. החלונות בצד ימין נראים כמו תמונת נוף, ולא כמו חלון של בית מגורים. הרגיעה הזו לא תחזיק מעמד עוד הרבה, והאנשים בתמונה אחראים (בעקיפין) למה שעומד להתרחש במדינתם: בריטניה, באקט פחדני של כניעה לנאצים, תוותר להם תוך מספר חודשים על חבל הסודטים וגרמניה תאמץ (תספח) אותו לחיקה כחלק מגרמניה הגדולה

בעוד שבע שנים, לאחר תבוסת הנאצים, כל יושביו הגרמנים של חבל הסודטים יהרגו או יגורשו, וקונרד הנליין, מנהיג המפלגה הנאצית בצ'כוסלובקיה ובנם של הזוג הנליין יאסר על ידי האמריקאים כפושע מלחמה ויתאבד קודם להוצאתו להורג. בורק-וויט תלווה את כל הטלטלות הללו באירופה מקרוב. קרוב מאד.

בני הזוג הנליין. התמונה פורסמה במגזין לייף במאי 1938
בני הזוג הנליין. התמונה פורסמה במגזין לייף במאי 1938

חלק מן הדברים שמשכו את תשומת לבי בתמונה: הנוף הנשקף מן החלונות והופך אותם למעין מסגרת לתמונת נוף מצויירת בפריים מכוון שבו זווית הצילום תוכננה בקפדנות יתרה. הפורטרט התלוי של הזקן, שמצד אחד הוא באותה זוית ועם אותו זקן כמו האיש החי מתחתיו, ומצד שני, הוא נמצא בזווית כזו שתמונת פורטרט של אשה ניראית כאילו היא לידו ומדובר בזוג, למרות שהיא למעשה תלויה על הקיר ממול. הרגליים של בני הזוג, שלכאורה משתלבות מתחת לשולחן, שני הספרים (התלושים?) המונחים על השולחן, אבל רק הספר של הגבר פתוח. דמות האישה המשתקפת בראי שונה (בעיני) לחלוטין מהדמות האישה היושבת, וניראית צעירה הרבה יותר.

ב-1941, בעת שמלחמת העולם כבר פרצה וגרמניה שעטה באירופה, בורק-וויט ניצלה את הסכם אי הלוחמה בין רוסיה לגרמניה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ), והחליטה לסייר ברוסיה.  המתקפה הרוסית תפסה אותה, כמו את רוסיה כולה מופתעת והמומה, ובעודה מקבלת מקלט בשגרירות האמריקאית, היא צילמה תמונות מתוך העיר הנצורה והמותקפת. גם התמונות הללו פורסמו במגזין הבית שלה, LIFE. בורק-וויט היא הצלמת המערבית היחידה שהייתה ברוסיה בזמן המתקפה.

שמי מוסקבה מוארים מהפגזות גרמניות ואש נ"מ רוסית, 1941
שמי מוסקבה מוארים מהפגזות גרמניות ואש נ"מ רוסית, 1941, צולם ע"י בורק-וויט


צללית הקרמלין תחת ההפגזות הגרמניות ואש נ"מ רוסית, 1941
צללית הקרמלין תחת ההפגזות הגרמניות ואש נ"מ רוסית, 1941

בורק-וויט המשיכה להיות בכל מקום במלחמה: היא הייתה הצלמת הקרבית הראשונה והידועה ביותר, ושני גופים במקביל שכרו אותה לעבודת תיעוד המלחמה: מגזין הבית שלה, LIFE מחד, ומאידך – חיל האוויר האמריקאי בחר בה להיות צלמת הבית שלו באירופה. ב-1942, בעודה מצלמת את מפציצי ה-B-17 (המבצר המעופף) בהכנות למשימות הפצצה, נודע לה שמאמץ מלחמתי מיוחד עומד להיות מופעל בצפון אפריקה, על מנת להתחיל לנתק מאירופה את הכוח הגרמני. הגנרל דוליטל, מפקד חיל האוויר באירופה הרשה לה להפליג לאפריקה לפני ההתקפה באניית אספקה ששימשה כבית חולים, ולהתכונן למשימת הצילום שלה.

מרגרט בורק-וויט במדי חיל האוויר.
מרגרט בורק-וויט במדי חיל האוויר.

גלים של שישה מטרים ליוו את כל מהלך ההפלגה, רהיטים עפו באוויר ופצעו את הנוסעים, וכולם חלו במחלת ים – כולם מלבד בורק-וויט שלא חשה כלום. מאוחר יותר סיפרה בראיון שהדבר היחיד שהטריד אותה היה שבעת שנוסעי האניה תרגלו על בסיס יומי ירידה לסירות הצלה, היא אף פעם לא הצליחה לארוז את כל שבע המצלמות שלה, ולקחת אותן איתה.

ארבעה ימים לאחר תחילת ההפלגה, אירע מה שכולם חששו ממנו: הספינה הותקפה בטורפדו על ידי צוללת גרמנית, והחלה לטבוע.  מאומנת  בתרגולת, בורק-וויט ארזה בחפזה את תיק המילוט שלה, נחפזה לאזור סירות  ההצלה, וקפצה לתוך אחת מהן, נחרדת לגלות לאחר מספר דקות שהסירה, מחוררת מרסיסים, טובעת אף היא. שאר הניצולים החלו מפנים מים מן הסירה בעזרת קסדות, ואילו בורק-וויט, מחזיקה קסדה ומפנה מים ביד אחת, דאגה להשאיר את היד השנייה שבה החזיקה את תיק המצלמות שלה גבוה מעל לקו המים. בסופו של דבר הם הצליחו לרוקן את הסירה, ולסתום את החור שנפער בה. בעודם חותרים ומתרחקים מהאניה הטובעת, נשמעה לפתע שירה אדירה מרפסודה מאולתרת, לא רחוק משם: "You are my sunshine, my only sunshine" שרו החיילים, ובמהרה כל הניצולים הצטרפו והחלו לשיר עימם, ההלם והמתח החלו להעלם, ובורק-וויט, נאמנה למקצועה, צילמה כל העת. לאחר לילה סוער ומתוח, הבחין בהם מטוס סיור שנשלח לחפש אותם, והוא כיוון אניה אמריקאית לאזור, והם נאספו על ידה.

מלחים בריטים על סירת ההצלה
מלחים בריטים על סירת ההצלה.


ניצולים מנופפים למטוס בריטי שחלף מעליהם
ניצולים מנופפים למטוס בריטי שחלף מעליהם


הצוות לאחר ההצלה, ברקע עדיין מועלים ניצולים לאניה
הצוות לאחר ההצלה, ברקע עדיין מועלים ניצולים לאניה


קצין הרדיו של האניה, הרוזן מפמברוק, נהנה מכוס תה בחברת אחת הניצולות על סיפון האניה האמריקאית שהצילה אותו
קצין הרדיו של האניה, הרוזן מפמברוק, נהנה מכוס תה בחברת אחת הניצולות על סיפון האניה האמריקאית שהצילה אותו


לאחר שהות קצרה למטרת התאוששות בבית חולים, בורק וויט צורפה למשימת הפצצה בטוניס, והפכה להיות האישה הראשונה ששירתה במשימה מבצעית בקרב כוחות הברית.

(במאמר מוסגר: בניגוד למערב, הרוסים, בין אם ממצוקת כח אדם או בגלל דעות פמיניסטיות נטו, הכשירו הרבה מאד טייסות קרב בתקופת המלחמה). בתחילת 1943 היא הצטרפה לצוות מטוס הפצצה והחלה להתאמן בחברתם. בפברואר היא התלוותה למשימת הפצצה והמשיכה לצלם, גם בהיותה תחת אש כבדה. שניים מן המטוסים באותה גיחה לא חזרו.

מרגרט בורק-וויט, פברואר 1943,בדרך למשימת הפצצה
מרגרט בורק-וויט, פברואר 1943,בדרך למשימת הפצצה


הקרבות של בנות הברית באיטליה בסוף 1943 הרבה פחות ידועים מאשר כל מה שקרה אחרי נורמנדי ב-1944. למרות זאת – עשרות אלפי חיילים בריטים ואמריקאים נהרגו בקרבות לכיבוש איטליה. בורק וייט שירתה וצילמה בקו הראשון ממש. בספרה הביוגרפי היא מתארת את הקרבות, הכדורים השורקים מעל לראש, ואת המראות הקשים בקרב. למרות שאני מאד אוהב צילומים בשחור לבן, חבל לי שהצילום הבא שהיא צילמה במהלך הפצצה לכיבוש מונטה קסינו אינו צבעוני.

הפצצות של בעלות הברית באיטליה, צילום מקו האש של מרגרט בורק-וויט, 1943
הפצצות של בעלות הברית באיטליה, צילום מקו האש של מרגרט בורק-וויט, 1943


אזהרה: הקטעים הבאים מכילים תמונות קשות מאד ממחנות ריכוז. במידה ואתם לא יכולים/רוצים לצפות בהן, אנא דלגו לסוף הפוסט.

במהלך 1944-1945 בורק-וויט שעטה עם הכוחות הלוחמים בכל אירופה. היא המשיכה לצלם קרבות, וככל שהזמן נקף, בעלות הברית העמיקו את אחיזתם באירופה המשוחררת.

באפריל 1945 בורק-וויט ליוותה את הארמיה השלישית בפיקודו של גנרל פאטון המיתולוגי בכיבוש גרמניה, שכבר הייתה מפורקת ומובסת.

ה-15 באפריל 1945 הוא תאריך שהיא לעולם לא שכחה: ארבעה ימים לפני כן הכוחות האמריקאים נכנסו לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, ונדהמו. תמצית הרוע הנאצי המזוקק נפרשה לנגד עיניהם במחנה הריכוז במתועב והידוע לשמצה. אלפי שלדי אדם חיים וגופות היו מפוזרים במחנה שננטש בחופזה על ידי הנאצים הנסוגים, בהשאירם את האסירים מאחור. ריח של מוות וגופות נרקבות נישא באוויר, והמראות היו מהסוג שכל חייל שהיה שם לקח אותם עימו גם עשרות שנים לאחר מכן.

הגנרל פאטון, מזועזע עד עמקי נשמתו, זועם על הגרמנים שחיו בסביבות המחנה וטענו שלא היו מודעים לקיומו, החליט לעשות מעשה: הוא ריכז את כל המבוגרים מהעיר הסמוכה, ויימר, והכריח אותם להגיע לבוכנוואלד, לסייר במחנה ולצפות בתוצאותיו המחרידות של רצח העם שבוצעו על ידי צבאם. מרגרט בורק-וייט תיעדה את התמונות הללו, שמאוחר יותר פורסמו במגזין הבית שלה, LIFE. עד היום, כששמה עולה בהקשר לצילומים מפורסמים, התמונות מבוכנוואלד הן המאוזכרות ביותר, למרות שהיא צילמה אלפי תמונות אחרות. התיעוד שלה, מצמרר ומעציב, מזעזע עד היום, וימשיך לזעזע לתמיד.

אסירים בבוכנוואלד, צילום: מרגרט בורק-וויט
אסירים בבוכנוואלד, צילום: מרגרט בורק-וויט

גרמנים מהעיר הסמוכה, מזועזעים מרצח העם שבוצע על ידי צבאם. צילום: מרגרט בורק-וויט
גרמנים מהעיר הסמוכה, מזועזעים מרצח העם שבוצע על ידי צבאם. צילום: מרגרט בורק-וויט

Liberation Of Buchenwald
אסירים בבוכנוואלד, שעות לאחר השיחרור. צילום: מרגרט בורק-וויט
מרגרט בורק-וויט מתעדת את הזוועה בבוכנוואלד
מרגרט בורק-וויט מתעדת את הזוועה בבוכנוואלד
אזרחים גרמנים נגעלים (מבועתים? בהלם? אדישים?), למראה הגופות.
אזרחים גרמנים נגעלים (מבועתים? בהלם? אדישים?), למראה הגופות. צילום: מרגרט בורק-וויט


German soldiers and civilians
אזרחים גרמנים מהעיר הסמוכה שהאמריקאים הכריחו לסייר בתנורי שריפת הגופות בבוכנוואלד. צילום: מרגרט בורק-וויט

ניתן לראות כאן תמונות נוספות שבורק-וויט צילמה במהלך שיחרור המחנה.

14 comments

  1. מיכאל, הפוסט מעולה והתמונות מאד חזקות, במיוחד תמונות האזרחים הגרמנים במחנות והמלחים הבריטים, וכמובן תמונת בני הזוג שהיטבת לתאר. לא הכרתי את העבודות שלה עד היום, תודה!

    1. יגאל, תודה.
      התמונה החזקה ביותר (בעיני) מתוך התמונות בפוסט היא התמונה הלפני אחרונה. המבטים של האזרחים הגרמניים אומרים הכל, או יותר נכון – כל מה שאנחנו חושבים (ומדמיינים) שהם אומרים. מי יודע על מה הם חשבו באמת.

  2. מיכאל , אחד הפוסטים הכי חזקים שלך , מן הסתם בגלל התמונות. ,
    תודה רבה

    1. קורא ותיק, תודה רבה.
      התמונות של מרגרט בורק-וויט אכן חזקות מאד. אני מתלבט אם לכתוב פוסט שלישי עליה,והפעם – על הצילומים הלא פחות מרשימים שלה ממלחמת קוריאה. אולי בשנה הבאה אכתוב עוד אחד.

  3. הבחירה להתמקד בפרצופי הצופים היא מבריקה. אני יודע שעשו את זה הרבה אחריה. האם היא הייתה מהראשונים לעשות דבר כזה?

    1. אורן, שאלה מצויינת.
      לא יודע. אני רק בתחילת הדרך בלימוד וקריאה על ההסטוריה של הצילום, ואין לי מספיק ידע לענות על זה, אבל אשאל את מי שיודעת בוודאות את התשובה.

  4. מדהים, מרתק מעולה. תקופה שלמה על מורכבותה… קומוניזם, קפיטליזם, נאציזם, תודה!!!

  5. מדהימ מאוד מעניין.
    אני עושה עכשיו עבודה על צלמימ בזמן שואה והייתי מעונינת לדעת מהביליוגרפיה שלך בבקשה
    תודה מאוד

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *