בוריס וולינוב נולד בסיביר. לימים טען שהעובדה הזו והסביבה שבה גדל הפכו אותו לקשוח במיוחד ועזרו לו להתמודד עם הקשיים שנתקל בהם. לדעתי הוא פשוט נולד כזה. Badass קשוח, חכם במיוחד, חם, בעל תושיה ואמיץ. וקשוח. עוד מעט תראו מה זו קשיחות. זה הסיפור שלו.

וולינוב נולד ב-1934 וגדל באחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה הסובייטית. שנות ה-30 התאפיינו בתיעוש מהיר, רעב כבד שהרג מיליונים, תהפוכות פוליטיות והצל המתקרב של מלחמת העולם השנייה. למרות האתגרים הללו, או אולי בגללם, פיתח וולינוב את החוסן והנחישות שישרתו אותו מאוחר יותר בקריירה שלו כקוסמונאוט.

במהלך שנות ילדותו באירקוטסק, בוריס הצעיר התלהב מתעופה. הוא נשבה במעלליהם של טייסים סובייטים מפורסמים שהיו גיבורים לאומיים בברית המועצות. מכונת התעמולה הסובייטית של שנות ה-30 וה-40 קידמה מאוד את הישגי התעופה, ויצרה אווירה שבה עודדו צעירים כמו וולינוב לחלום על טיסה.

החינוך הפורמלי של וולינוב החל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. למרות הקשיים של ימי המלחמה, הוא הוכיח את עצמו כתלמיד מצוין, במיוחד במתמטיקה ובפיסיקה. נושאים אלה יתגלו מאוחר יותר כמכריעים בהכשרת הקוסמונאוטים שלו. עם זאת, המסע האקדמי שלו לא היה חף מסיבוכים. מוצאו היהודי ייצור מאוחר יותר מכשולים בקריירה המקצועית שלו במסגרת תוכנית החלל הסובייטית.

בשנות העשרה שלו, וולינוב הצטרף ל-DOSAAF (אגודה וולונטרית לשיתוף פעולה עם הצבא, התעופה והצי), ארגון חצי-צבאי שסיפק הכשרה צבאית בסיסית ופעילויות ספורט לנוער סובייטי. באמצעות DOSAAF, הוא רכש את הניסיון המעשי הראשון שלו בתעופה, כולל צניחה – מיומנות שתהפוך חיונית בקריירה העתידית שלו.

אחרי שסיים תיכון, הוא החליט להיות טייס ונרשם לבית הספר לטייסים לתעופה צבאית שם הפגין מיומנות יוצאת דופן כטייס קרב. המדריכים שלו ציינו את התנהגותו הרגועה תחת לחץ ואת הגישה השיטתית שלו לפתרון בעיות – מאפיינים שלימים יתגלו כבעלי ערך רב במהלך משימות החלל המאתגרות שלו.

ב-1957 רוסיה הייתה המדינה הראשונה ששלחה לווין לחלל, ועידן חדש התחיל. ברית המועצות כבר תיכננה לשלוח אנשים לחלל, ו-3,461 טייסים נבחנו לתפקיד הזה. רק 20 אנשים סיימו את כל הבדיקות והראיונות, ווולינוב היה אחד מהם. היה לו ברור שהוא לא יהיה האדם הראשון בחלל. הוא היה יהודי וברוסיה לא היה סיכוי שייבחר להיות הראשון. יתרה מזו, למרות שעבר את כל המבחנים, היו הרבה אנשים שלא רצו לתת לו להיכנס לתוכנית בגלל מוצאו. בסוף הוא התקבל.

חמש שנים אחרי תחילת האימונים הגיע תורו, והוא היה אמור לטוס בטיסה השביעית לחלל ב-1964 במסגרת תוכנית ווסחוד. לראשונה הסובייטים עמדו לשלוח 3 אנשים ביחד במקום אדם אחד, ולראשונה הקוסמונאוטים היו אמורים להיות בחללית בלי חליפות חלל.

צוות של 3 קוסמונאוטים נבחר למשימה, ווולינוב היה ביניהם. אבל אז, שלושה ימים בלבד לפני תאריך השיגור המתוכנן הצוות הודח לאחר שה-KGB גילה שאביו של אחד הקוסמונאוטים נורה במהלך הטיהור הגדול ב-1937 וגם וולינוב ככל הנראה היה קורבן לאפליה בשל מוצאו היהודי.

ב-1969 סוף סוף הגיע תורו ומישנו נחליט שהוא יכול לטוס לחלל למרות יהדותו והוא יצר למשימה בחללית “סויוז 5”.

המשימה בטיסה הזו הייתה להתחבר עם חללית נוספת שכבר הייתה בחלל – סויוז 4 . לאחר ששתי החלליות התחברו, יצאו שני קוסמונאוטים מחלליתו של וולינוב ועברו לחללית סויוז 4, ושבו לכדור הארץ. וולינוב נותר לבדו בחללית וחזר עמה לכדור הארץ הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הטיסות לחלל ששתי חלליות מאוישות עגנו יחדיו בחלל, ובוצעו ביניהן חילופי צוותים.

אבל אז התחיל הבלגן:

לקראת  הכניסה לכדור הארץ היה צורך להפעיל מערכת שתנתק את תא השירות שהיה אמור להישאר בחלל, ולהשאיר רק את תא החזרה. ווילינוב לחץ על הכפתור- -וכלום. שום מנוע לא נדלק, שום התנתקות לא התבצעה. החללית  החלה בנפילתה אל כדור הארץ כשהצד לא נכון מופנה קדימה. במקום שמגן החום יספוג את החיכוך של הכניסה לאטמוספרה, החללית נכנסה כשהחרטום הלא מוגן שלה מוביל. הטמפרטורה עלתה ותא החללית של וולינוב החל להתמלא בעשן כתוצאה מאטמי הגומי של הפתח שהחלו להישרף. אפילו דלת החללית העשויה מטיטניום כבד התחילה להתעוות כתוצאה מהחום העז בחוץ. החללית עמדה הלתפוצץ, אבל אז בשנייה האחרונה קרה נס ותא השירות התנתק.

אבל אז היו בעיות נוספות:  אחרי הכניסה לאטמוספירה היו אמורים להיפתח מצנחים שיאטו את נפילת החללית כך שהיא תנחת ברכות על הקרקע. אבל ההסתבכות גרמה לכך שמהירות החללית הייתה גבוהה מדי, והפגיעה בקרקע הייתה כל כך חזקה שוולינוב הוטח את לוח הבקרה, שבר את הצלעות והלסת ואיבד את כל השיניים.

הייתה עוד בעיה: המהירות הגבוהה בנחיתה גרמה להסטה טוטאלית ממסלול הנחיתה המתוכנן, והחללית נפלה באמצע הרי אורל, מאות קילומטרים מהיעד.

וולינוב השתחרר מהריתמה, יצא החוצה מהחללית וגילה שהוא נחת באמצע שממה מושלגת, ושהטמפרטורה בחוץ היא מינוס 38 מעלות. היה לו ברור שאם יחכה לחילוץ הוא ימות עד שיגיע. אז עם צלעות שבורות, לסת מעוותת ופה מדמם בלי שיניים, הוא התחיל לצעוד בשלג. הוא ראה מרחוק עשן, וצעד לכיוונו.

אחרי 10 ק”מ ושלוש שעות של צעידה בשלג כשהוא פצוע, הוא הגיע לביתו של איכר שגר שם וקיבל שם מחסה וטיפול.

לאחר ששרד את הכניסה ההפוכה של סויוז 5, אפשר היה לחשוב שבוריס וולינוב ראה הכל. אבל לסוכנות החלל הרוסית היו תוכניות אחרות עבור הקוסמונאוט חסר הפחד שלנו והוא צוות למשימ בחללית סויוז 21 ב-1976, 7 שנים אחרי המשימה הקודמת.

וולינוב ומהנדס הטיסה שלו ויטלי ז’ולובוב הגיעו לתחנת החלל סאליוט 5 ועשו שם ניסויים. הם היו אמורים להיות שם חודשיים בערך. אבל ביום ה-49 הכל התחיל להסתבך. כמה מסובך? הסובייטים הזעיקו את כל הגורמים הרלוונטים מהבית ואמרו להם לעשות חישובים, לתכנן מסלולי כניסה וכל שאר מה שצריך כדי להחזיר את החללית לכדור הארץ תוך 10 שעות.

הסיבה הייתה שריח חריף החל להתפשט בחללית וגרם לקוסמונאיוט ויטלי ז’לובוב להזיות. המצב היה כה חמוא עד שוולינוב נאלץ לבצע לבד את כל המשימות שתוכננו לשני אנשים.

כמובן שגם המשימה הזו לא הלכה חלק:  כאשר וולינוב ניסה להתנתק מתחנת החלל, תפסי העגינה לא הצליחו להשתחרר כראוי. בזמן שהוא ירה את הסילונים כדי להרחיק את החללית, מנגנון העגינה נתקע, וכתוצאה מכך סויוז התנתק אך עדיין היו כבלים שחיברו אותו לתחנת החלל סאליוט. כאשר שתי החלליות יצאו מטווח התקשורת הקרקעית, הקוסמונאוטים קיבלו רק את הסט הראשון של נהלי חירום. וולינוב ניסה פעם שנייה לשחרר את העגינה אך הצליח רק מעט לשחרר את הבריחים. המצב הזה נמשך לאורך מסלול הקפה שלם במשך90 דקות, ורק אז התקבל הסט הסופי של נהלי חירום והצוות ניתק לבסוף את הבריחים. מכיוון שהחזרה לא הייתה בתאריך שנקבע מראש, מזג אוויר קשה שרר באזור הנחיתה, ושוב החללית הוטחה בכוח אל הקרקע. וולינוב שרד גם את זה.

החקירה העלתה שמחלתו של ז’ולובוב נגרמה ככל הנראה מאדי חומצה חנקתית שדלפו ממיכלי ההנעה של הסאליוט, למרות שהיו מדענים שטענו שזה נרגם בגלל מחסור דרסטי בשינה.

וולינוב עדיין חי. הוא בן 90. בשנת 2003 הוא גם ביקר בישראל.