מה שהיה, הוא שיהיה – פוסט תמונות חצי אישי

גם השנה נסעתי לנורמנדי להשתתף באירועי יום השנה לפלישה הגדולה של בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השנייה (D-Day). הפעם, מכיוון שהייתי מעט פחות לחוץ בזמן והיו לרשותי עשרה ימים תמימים לחרוש את האזור, תכננתי מראש לצלם סדרה של מספר תמונות ואתרים שהכרתי מהעבר מתמונות שחור לבן ישנות, ולבדוק כיצד הם ניראים היום. לפני הנסיעה ביצעתי עבודת הכנה באיסוף חלק מהתמונות, כך שידעתי מראש מה אני הולך לחפש והיכן. בחלק מן האתרים נראה כאילו הזמן עצר מלכת, ואין כמעט הבדל למעט הצילום בצבע במקום בשחור לבן, ואילו חלק מהאתרים השתנו שינוי מהותי. כל האתרים שבתמונה הם אתרים שבהם התחוללו קרבות כבדים בפלישה. מבלי להרבות במילים, הרי התמונות לפניכם. כל הצבעוניות צולמו על ידי, ואת הישנות מצאתי ברשת.

עדכון 2012: הוספתי עוד כמה תמונות מהביקור השנה

המשך…

שלושה קטעים מרגשים

אורי קציר פרסם אתמול בבלוג המשובח שלו, אפלטון, רשימה של שלושה קטעים מרגשים והעביר את הלפיד הלאה לחמישה בלוגרים . בדרך  כלל כשאני מתוייג במשחקי הרשת הללו, אני מסרב בנימוס משום שהבלוג שלי הוא לא בלוג אישי אלא בלוג נישה בנושא הסטוריה. למרות זאת – הפעם דווקא בגלל הנושא החלטתי לכתוב ולהשתתף לראשונה במשחק.
מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש עשרות ומאות תחנות תרבות בחייו, וכולנו תבנית נוף האירועים שלנו, קשה מאד לבחור שלוש תחנות מרגשות בלבד. מה שלא אבחר ישאר בחוץ נשכח ועזוב, ואני אוהב את כולן וכולם : )
ובכל זאת, שלושה קטעים קצרים עם הקדמות ארוכות, מתקופות שונות בחיי:

המשך…

להציל את טוראי נילנד – הסיפור האמיתי מאחורי “להציל את טוראי ריאן”

 

בעיירה קולוויל סו מר (Colleville-sur-Mer) אשר בנורמנדי, צרפת, גרים 174 תושבים. יש בה בתי אבן בני מאות שנים, דרכים צרות ששתי מכוניות לא תצלחנה לעבור בהן במקביל, כמות פרות העולה באוכלוסייתה על אוכלוסיית בני האדם במקום, ויותר ממיליון וחצי מבקרים החוצים את העיירה בכל שנה, ובכך הופכים אותה לאחד המקומות המתויירים ביותר במדינה לאחר פריס.

בפאתי העיירה, על צוק נישא המשקיף על תעלת לה-מאנש, נמצא בית הקברות האמריקאי לחללי מלחמת העולם השנייה. המיקום אינו מקרי: פלח החוף שמתחת לבית הקברות ידוע בשם “חוף אומהה”, שם שניתן לו בעת תיכנון הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה – פלישת בנות הברית לאירופה ביוני 1944.

המשך…

לשחזר את טוראי ריאן

במהלך שבוע הסיורים ברחבי נורמנדי גיליתי תופעה שלא הכרתי קודם, ולא הייתי מודע לקיומה. נתקלתי באיש שבתמונה ב-5 ביוני בחוף ארומאנש , החוף המשקיף על שברי הנמל המלאכותי העצום שהוכן מראש באנגליה והובא בשלמותו לצרפת בעת הפלישה על מנת לשמש כמעגן לכל מאות האוניות שציפו לתורן לפרוק חיילים, כלי רכב ואספקה.

האיש שבתמונה ובנו לבשו מדי צנחנים וענדו את תג “העיטים הזועקים” (Screaming Eagles), תג חטיבה 101, אחת משתי חטיבות הצנחנים שהשתתפו בפלישה. הם ירדו מרכב חדש, פתחו את תא המטען והחלו להתלבש ולהצטייד בכל ערכת הצנחנים, כולל את חפירה, סכין ירך ונשק. כל פריטי הציוד (כולל הרימונים שבתמונה) מקוריים, ונרכשו בכסף רב דרך האינטרנט.

בשעות שלאחר מכן החלה הכיכר המשקיפה על החוף להתמלא באנשים לובשי פריטי לבוש צבאי. רובם עטו מדים אמריקאים, ומיעוט קטן בלבד לבש מדים אנגליים. הם הגיעו בג’יפים משוחזרים הצבועים בצבעי היחידות השונות, רכובים על אופנועים בני שבעים שנה ויותר, ואפילו במשאיות אספקה מאותה תקופה.

המשך…