האיש ששילם את קנס הספריה הגבוה בהסטוריה

הוא היה לוחם מארינס בוייטנאם, כתב צבאי בחזית, סופר, תסריטאי מועמד לאוסקר, אוטודידקט שהרחיב את השכלתו ע”י גניבת ספרים מספריות, מתבודד מושבע, אלכוהוליסט ואיש שיחה מרתק. הוא היה כל אלה, אבל הוא היה בעיקר רדוף שדים. ספרו הראשון, The Short-Timers , הפך מאוחר יותר לסרט Full Metal Jacket ובעקבותיו התסריט שיצר העניק לו מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר.

גוסטב האספורד מת באגינה, אי יווני קטן, בגיל 45. יומו האחרון לא היה שונה מכל יום שגרתי באי. הוא קרא המון, כתב בקדחתנות במחברת, ושתה. שתה מהרגע שקם ועד הרגע שהלך לישון ולא התעורר יותר. שתה מבלי שים לב לסכרת שלקה בה, לכבד החולה שלו ולליבו הלא מתפקד. כשרופאו הזהיר אותו מאורח החיים המטורף, הוא קם בוקר אחד ושתה בקבוק יין, חלב, כמה כוסיות אוזו, מס’ בקבוקי בירה וקוקה קולה, כדי להוכיח לעצמו שגופו יכול להתמודד עם כל מה שיתנו לו . הוא לא הצליח.

המשך…

קללת הגרביים השחורים

שיקגו וויט סוקס (הגרביים הלבנות) של 1917 הייתה אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של מועדון הבייסבול המפואר הזה, שהוקם בתחילת המאה, ב-1901. הם השיגו 100 ניצחונות בעונה, שיא מועדון שעדיין לא נשבר עד היום, הפיצ’ר אדי סיקוט, בעונתו ה-12 בליגה, הצליח להשיג הישג שכמוהו רואים לעתים נדירות ובמשחק אחד הצליח למנוע משחקני קבוצה שלמה להכות בכדור (No Hitter, עבור שני קוראי שמבלים בלילות מול ESPN). האליפות הייתה עניין של זמן, וכשהסתיימה סדרת הגמר מול הניו יורק ג’יינטס, לא הייתה זו הפתעה גדולה ששיקגו ניצחה. אף אחד לא שיער שקללה עומדת ליפול על הקבוצה, קללה שתגרום ל-3 דורות של אוהדים לחכות 88 שנים על לאליפות הבאה. המשך…

מרגרט בורק-וויט: תמיד בחזית ההסטוריה (ביוגרפיה בתמונות)

חלק א’: השנים הראשונות

מרגרט בורק-וויט לא ידועה כמו צלמות-כוכבות אחרות בעולם. היא לא צילמה סלבריטיס כמו אנני ליבוביץ, לא שתלה תינוקות מחופשים בתוך אדניות כמו אן גדס (מצטער, לא סובל את הסגנון שלה) ולא הסתובבה בחוגים הנחשבים בארה”ב ובאירופה כמו לי מילר.
היא הייתה צלמת נטו. במשך 40 שנה היא תיעדה מלחמות, סכסוכים אזוריים, שפל כלכלי ופריחה עבור מיטב עיתוני העולם. היא הייתה הצלמת הראשונה שהועסקה במגזין “לייף”, האישיות המערבית הראשונה שהוזמנה לצלם את ברה”מ שלאחר המהפיכה הקומוניסטית, והייתה לצלמת היחידה שצילמה קרבות בעודה שועטת בחזית הרוסית עם הכוחות הלוחמים מול גרמניה הנאצית. היא צילמה תמונות שעד היום לומדים ומנתחים בכל קורס צילום,וזווית הראיה שלה הייתה ייחודית וחוצת זמנים, ואין חובב צילום שלא ניתקל מתישהו באחת בתמונות שלה. המשך…

אם כל הריבים – 40 שנה של איבה.

בט דייויס על ג’ואן קרופורד: “גבות העיניים שלה ניראו כמו זחל אפריקני, והרגע הטוב ביותר שלנו היה כשדחפתי אותה במורד המדרגות ב- Whatever Happened to Baby Jane

ג’ואן קרופורד על בט דייויס: “קחו ממנה את העיניים הבולטות, את הסיגריה ואת הדיבור המתומצת ומה נותר? היא כולה זיוף אחד גדול, אבל נראה שזה מה שהציבור אוהב”.

מעטים הריבים בהוליווד שהיו יותר טעוני רגשות, רוויי שינאה וממושכים כל כך מאשר האיבה בין בט דייויס וג’ואן קרופורד. במשך ארבעים ושתיים שנות קריירה פורחת שתי הדיוות הגדולות של הוליווד טיפחו והעצימו תיעוב הדדי מלווה בהשמצות פומביות ובהפגנות כוח בכל הזדמנות ומקום אפשריים.

המשך…

יום השואה, זווית אחרת

בתמונה הזו של אנרי קרטייה-ברסון, שבמשך 26 שנה אני לא מפסיק להתרגש מהצילומים שלו, אפשר למצוא את כל המרכיבים:

יש בה את שפיפות הקומה של הנאצים המנוצחים שעתה מתחננים על חייהם, ואת הבעת הניצחון המתריס בפניה של השומרת(?), שמשהו בה צורם לעין והופך אותה לגרוטסקית.

מאחורי הסייענית של הגסטפו, בצדה השמאלי של התמונה, עומד ניצול מחנה הריכוז (דסאו, גרמניה) ששוחרר ומביט במחזה שלפניו בפליאה ובחוסר אמון, וברקע מתאספים סביב תושבי העיר שחלקם הגדול מן הסתם חש ברגע זה רחמים עמוקים על הנחקרת, בשר מבשרם שאיתרע מזלה ללבוש מדים בעת התבוסה. המשך…

היא לא יוצאת לי מהראש

ארבעה חודשים מאז שהייתי בתערוכה שלה בלונדון, ואני עדיין חושב עליה, ובמיוחד על התמונה ההיא באמבטיה , זו עם הפנים המהורהרים.

לי מילר נולדה לפני מאה ואחת שנים, בשנת 1907. בגיל העשרה שלה כבשה בסערה את אירופה ובמשך 20 שנה הייתה לאישיות ידועה בכל סלון באירופה ובארה”ב, ולאחר מכן נעלמה מעיני הציבור למשך עשרות שנים.
בתקופות חיים שונות היא הייתה דוגמנית מצליחה, צלמת בעלת שם ועיתונאית מוערכת ,ובכל אחד מעיסוקיה השונים קצרה הצלחה פנומנלית.

לא הרבה נכתב על התקופה המוקדמת בחייה של לי מילר. היא נולדה בצפון מדינת ניו יורק בשנת 1907, וגרה שם בנעוריה. עובדה מחרידה אחת ידועה: היא נאנסה בגיל 7 ע”י ידיד המשפחה (איזה אבסורד להגדיר כזו מפלצת בתור “ידיד”) , וכדי להוסיף על סבלה הנורא, האנס הדביק אותה בעגבת שהצריכה שנים של טיפולים קשים. המשך…

לשחזר את טוראי ריאן

במהלך שבוע הסיורים ברחבי נורמנדי גיליתי תופעה שלא הכרתי קודם, ולא הייתי מודע לקיומה. נתקלתי באיש שבתמונה ב-5 ביוני בחוף ארומאנש , החוף המשקיף על שברי הנמל המלאכותי העצום שהוכן מראש באנגליה והובא בשלמותו לצרפת בעת הפלישה על מנת לשמש כמעגן לכל מאות האוניות שציפו לתורן לפרוק חיילים, כלי רכב ואספקה.

האיש שבתמונה ובנו לבשו מדי צנחנים וענדו את תג “העיטים הזועקים” (Screaming Eagles), תג חטיבה 101, אחת משתי חטיבות הצנחנים שהשתתפו בפלישה. הם ירדו מרכב חדש, פתחו את תא המטען והחלו להתלבש ולהצטייד בכל ערכת הצנחנים, כולל את חפירה, סכין ירך ונשק. כל פריטי הציוד (כולל הרימונים שבתמונה) מקוריים, ונרכשו בכסף רב דרך האינטרנט.

בשעות שלאחר מכן החלה הכיכר המשקיפה על החוף להתמלא באנשים לובשי פריטי לבוש צבאי. רובם עטו מדים אמריקאים, ומיעוט קטן בלבד לבש מדים אנגליים. הם הגיעו בג’יפים משוחזרים הצבועים בצבעי היחידות השונות, רכובים על אופנועים בני שבעים שנה ויותר, ואפילו במשאיות אספקה מאותה תקופה.

המשך…