אורי קציר פרסם אתמול בבלוג המשובח שלו, אפלטון, רשימה של שלושה קטעים מרגשים והעביר את הלפיד הלאה לחמישה בלוגרים . בדרך  כלל כשאני מתוייג במשחקי הרשת הללו, אני מסרב בנימוס משום שהבלוג שלי הוא לא בלוג אישי אלא בלוג נישה בנושא הסטוריה. למרות זאת – הפעם דווקא בגלל הנושא החלטתי לכתוב ולהשתתף לראשונה במשחק.
מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש עשרות ומאות תחנות תרבות בחייו, וכולנו תבנית נוף האירועים שלנו, קשה מאד לבחור שלוש תחנות מרגשות בלבד. מה שלא אבחר ישאר בחוץ נשכח ועזוב, ואני אוהב את כולן וכולם : )
ובכל זאת, שלושה קטעים קצרים עם הקדמות ארוכות, מתקופות שונות בחיי:


ראשון:
בכיתה ד’ כבר קראתי לפחות מחצית מן הספרים שהיו בספריה הקטנה בבית התרבות השכונתי שלנו ברמת גן. כל ספרי הילדים נקראו כבר בכתה ב’, וחרשתי בקצב על ספרי הנוער והמבוגרים. היו ספרים שהתביישתי בכלל לנסות לקרוא, כמו הרולד רובינס ודומיו, משום שתמונות של אנשים מתנשקים על הכריכה עדיין הביכו אותי. מזל שלא קראתי אותם בגיל ההוא. ספר אחד לכד את תשומת לבי, וביקשתי לשאול אותו: אקסודוס של ליאון יוריס נראה לי ספר מרתק ומלא מסתורין, ולו רק בגלל שמו שעדיין לא ידעתי מה פשרו.
“זה לא ספר לגיל שלך” פסקה הספרנית, וסירבה לתת לי אותו. ניסיתי בכמה הזדמנויות לשאול אותו, אך בכל פעם היא השיבה את פני ריקם. בכתה ה’ ניצלתי סוף סוף הזדמנות: הספרנית שלנו חלתה, והמחליפה שלה, פקידה שנשלחה לשם מבניין ההסתדרות של ר”ג, לא התעניינה בספרים או בקוראים.

“ברוכים הבאים לקפריסין” היה המשפט הראשון של הספר, ובאחת נשאבתי לתוך סיפור מרתק, חזק וסוחף שכמוהו לא ידעתי עדיין.

עטיפת הספר המקורי, מהדורה ראשונה, 1959 שעדיין נמצאת אצלי (לחצו להגדלה)


“אקסודוס” עוסק באפוס הציוני החדש, הצברי והגאה, ובתולדותיו. גיבוריו של האפוס ההסטורי הזה נאספו מכל רחבי העולם והתקבצו בארץ ישראל של טרום המדינה, במאבקם בכל העולם. אף קלישאה לא נפקדה ממנו:  קיטי פרמונט, האמריקאית הגויה שמגיעה במקרה לארץ ומתאהבת בה ובגיבוריה, ברוס סאת’רלנד, הבריטי החצי יהודי שנקרע בין חובתו כקצין בצבא המנדט לבין אהדתו לרעיון הציוני, קרן קלמנט ששרדה את זוועת השואה בעודה מאבדת את כל משפחתה למעט אביה שאיבד את שפיות דעתו, אך למרות כל זאת היא נשארה טובת לב ועדינה, יוסי רבינסקי היהודי הגלותי שעלה לארץ בהשאירו את שפתו ושמו מאחוריו והפך לברק בן כנען, הענק שגובהו שני מטרים שגידל לתפארת את ילדיו ירדנה בן כנען – מושא התשוקה של כל גבר בפלמ”ח, וארי בן כנען – גיבור הספר, הצבר האולטימטיבי, הבלונדיני כחול העיניים חסר הפחד שפעל באירופה ובארץ במסגרת ההגנה על מנת להעלות יהודים לארץ, ולכונן כאן מדינה. שנים לאחר מכן, כשהוליווד (שאז עדיין העריצה את היהודים הגיבורים), הפיקה סרט , פול ניומן נבחר לגלם את ארי בן כנען.
סיפור המסגרת של הספר נסוב סביב המאמצים לכינון המדינה, ואניית המעפילים “אקסודוס” מוזכרת בו, אך היא משנית לעלילה.
והכי הזדהתי עם דב לנדאו. דב, הילד היהודי הפולני הקטן, שהגיע לאוושוויץ ושרד רק בזכות העובדה שהיה זייפן מומחה שהצליח להשתלב בתעשיית זיופי הכסף הגרמנית וכזונדרקומנדו, מפנה גופות מתוך תאי הגזים.  מלא זעם ושנאה כפי שיכול להיות רק נער שראה את הזוועות, הוא מגיע בעקבות אהובתו קרן לארץ, שם הוא משתלב כמובן ב”מכבים” ארגון הנקם המבוסס על הלח”י, שם שמעו יוצא למרחוק כחייל נועז ורב מעללים. כמה רציתי להיות כמהו, לוחם אמיץ שפורץ לתוך כלא עכו, נלחם במדינות ערב ויכול להן.

האפוס הציוני כולו, במהדורה הסוייקטיבית של ליאון יוריס שתיעב את הערבים, נפרש לאורך של כ-700 עמודים. עבור ילד בכתה ה’, זה היה ספר מעצב, במידה כזו שכל שעורי ההסטוריה בבית הספר לא יכלו אפילו להתקרב לעצמת החוויה וההזדהות שחשתי עם הגיבורים, ועם צדקת דרכה של מדינת ישראל.
בכתה יא’, נאמן לדרך היחידה שיכולה להיות מבחינתי, הצטרפתי לנוער התחייה שם נאבקתי בהפגנות נגד החזרת סיני, ובעד ההתנחלויות. נדרשו עוד שנתיים עד שהגעתי כחייל שריון למחנה הפליטים בלאטה, ואח”כ לעזה באינתיפאדה הראשונה, כדי שאראה במו עיני שהאמת לא אבסולוטית. ממש לא אבסולוטית.
הסצינה המרגשת ביותר לטעמי הייתה באחד הקטעים הסוגרים את הספר. קרן קלמנט, סמל הטוב והטוהר, קרן ששרדה את השואה וליבה לא נאטם לנוכח המראות, שאביה – הניצול היחיד מהמשפחה הגרמניה המורחבת והמאושרת שלה, איבד את שפיותו והפך לקטטוני,  החליטה לעלות לישראל ולקבוע בה את ביתה. אחרי מסכת תלאות של עלייה באניית מעפילים, מעצר במחנה הסגר בקפריסין, מלחמה נגד הבריטים בארץ, ולאחר מכן שירות מסור במאחזי ספר במדינת ישראל הצעירה, היא הופכת לאהובתו של דוב לנדאו שנאטם לחלוטין באותה מלחמה. רק כלפי קרן הוא הרגיש משהו, ואט אט הוא החל לפתוח את ליבו בפניה.
(
זהירות, ספויילר ! אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, הפסיקו לקרוא כאן)
בקטע הסוגר של הספר קרן נהרגת בהתקפת פדאיון (מסתננים) מן הגבול המצרי, מותירה את אהובה מרוסק, באבדו את הנפש היחידה שאהבה אותו בעולם. שבור לרסיסים, דוב מחליט להמשיך בדרכה של קרן, דרך של אהבה ונתינה, ולא בדרך הלוחמה והנקם שבחר בה עד עתה. כן, אני יודע שהסצינה נשמעת כמו סרט טורקי זול, אבל היא חוללה שמות בנפשו של ילד צעיר, שחשב שהחיים הם הפי-אנד. לא הצלחתי להבין איך אנשים טובים מסוגלים למות על לא עוול בכפם, ואיך סופר יכול לבחור סוף כה אכזר לגיבוריו.
המסקנות מן הסתם הן נסיון החיים שלי, אבל של כל אחד מאיתנו כנראה.

שני:
כשטיילתי בדרום אמריקה אחרי הצבא, היה מנהג נפוץ בין הישראלים שחצו את היבשת בהמוניהם: כל אחד נשא עימו ספר אחד לפחות, ובעת ששני ישראלים נפגשו (לא מחזה נדיר), הם החליפו ביניהם ספרים והמשיכו בדרכם. לא היה שם מקום לבררנות או לטעם אישי. ספר היה ספר, פיסה קטנה של בית, וגם אם לא ימצא חן בעיני הקורא תמיד יימצא הישראלי הבא שאפשר יהיה להחליף עימו שוב ספר.
באחת הפעמים, ואני ממש לא זוכר היכן, קיבלתי ספר שמעולם לא שמעתי את שמו או את שם הסופר שכתב אותו. הספר הזה, “ספר דניאל” של א.ל. דוקטורוב, סיפר סיפור דמיוני שהיה מבוסס על סיפורם של יוליוס ואתל רוזנברג, שבשיא תקופת ציד המכשפות של מקארתי הואשמו בריגול לטובת ברה”מ, ונדונו למוות על מסירת סודות האטום לקומוניסטים.
גיבור הספר, בנם של הרוזנברגים המתים, דניאל, שלאחר הוצאתם להורג של הוריו נמסר לאימוץ אצל זוג הורים נורמטיבים לפי הסטנדרט האמריקאי. עתה הוא באמצע הדרך בחייו. כותב דוקטורט שלא מעניין אף אחד, אפילו לא אותו עצמו, עם רעיה וילד שהוא לא מתחבר אליהם ועם אחות לא שפויה, הוא מנסה להבין את התהליכים שעברו על ארה”ב וגרמו להרס משפחתו.
המלחמה הקרה, שנאת הקומוניזם ושנאת כל מה שלא היה אורח החיים האמריקאי הקלאסי הלבן, הובילו למקארתיזם האכזרי שהפך כל אחד לחשוד או למלשין, וגרם להרס חייהם של מאות אנשים. הוסיפו לזה את האנטישמיות הגלויה בארה”ב בשנות החמישים, ומכאן קל להבין איך זוג יהודים, בעלי מראה יהודי לא אמריקאי, הפכו למושא נקמתם של ציידי הקומוניסטים, בהאשימם את יוליוס ואתל רוזנברג (אייזקסון בספר), באחריות להתעצמותה הצבאים של ברה”מ הגדולה.
דניאל מנתח לאורך כל הספר את התהליכים האמריקאים וכנגדם את תולדות חייו, ובמקביל מספר בתורה כרונולוגית איטית את קורות משפטם של הוריו. באחד הפרקים האחרונים, אחר מאמצי חיפוש וקשיים אחרים, הוא מצליח להפגש עם זליג מינדיש, החבר של הוריו שהחליט להלשין, ולהמציא עובדות מזוייפות בקשר לחבריו, ועל ידי כך לגרום לשחרור כמשתף פעולה שחזר בתשובה, ולגזר דין מוות כנגד חבריו הנבגדים. בסצינה מרגשת בספר, דניאל מספר במקביל את שני הסיפורים שסוגרים אותו: על הפגישה עם זליג הסנילי, שמצליח להגיב לסביבה רק כשלוקחים אותו לדיסנילנד, ובמקביל, הוא מתאר את סצינת ההוצאה להורג של הוריו, שבה הוזרמה דרך גופם כמות חשמל שיכולה להפעיל את דיסנילנד.
הספר הזה, שקראתי ואז העברתי למישהו אחר, ליווה אותי במשך תקופת מה במחשבות.  לא מצאתי אותו (וגם לא התאמצתי לחפש) כשחזרתי לארץ, ורק אחרי כמה שנים נזכרתי בו, ומצאתי אותו בחנויות הספרים הקטנות והאהובות עלי ברחוב אלנבי. הרבה מאד ספרים נוספים של דוקטורוב הצטרפו לספר הזה מאז, רובם לא רעים, אבל אף אחד מהם לא גרם לי להתרגשות כמו אותו ספר, וכמו אותה קריאה ראשונה
בספר.

the-book-of-daniel-cover

ספר דניאל, זמורה ביתן מודן

שלישי:
חלק ניכר מבלוג ההסטוריה שלי, טופס 630, עוסק במלחמת העולם השנייה.  כבר כילד ניסיתי לקרוא כל ספר בנושא השואה שיכולתי למצוא, מתוך נסיון תמים ולא ריאלי לנסות ולהבין באמת מה קרה שם. העניין הבלתי פוסק שלי במלחמה הזו התחלף במשך הזמן לעניין בהסטוריה צבאית של המלחמה, ובמערכה הארוכה והקשה מול כוחות השחור במלחמה שתבעה את מותם של עשרות מליונים.
סטיבן ספילברג עוסק בנושאים הללו כבר שנים רבות, והוא חוקר בסרטיו נושאים רבים מהיבטים שונים. על מנת לשמר את זיכרון השואה, הוא גם מממן ותומך בפרוייקט תיעוד וצילום העדויות של ניצולי השואה, אולי הפרוייקט הכי חשוב בנושא שנערך בשנים האחרונות, במיוחד בגלל הזמן הדוחק שהכתיב לוח זמנים תובעני ותקציב גדול.
בסרטו “להציל את טוראי ראיין”, ספילברג לקח סיפור אנושי מרגש, והפך אותו לסרט באורך מלא. כתבתי בהרחבה על הסיפור האמיתי מאחורי הסרט
כאן.
שנתיים מאוחר יותר, ספילברג החליט להמשיך בתיעוד המלחמה באירופה, והפיק את הסדרה “אחים לנשק”, המיני סדרה היקרה ביותר בתולדות הטלוויזיה, בעלות של 120 מליון דולר. הסדרה מספרת את סיפורה האמיתי של פלוגה E, פלוגת צנחנים שהוצנחה באירופה בפלישה לנורמנדי, ולחמה תוך אבדות איומות של כ-70% בקו הראשון לאורך כל המלחמה. הסרט היה מבוסס על ספר בשם”Band Of Brothers”  של ההסטוריון סטיבן אמברוז. כל פרק נפתח ומסתיים באותו אופן: אנשים מבוגרים, חסרי שם, מספרים על קורותיהם במלחמה הזו. תחילה כרקע לפרק שעמד להיות מוצג, ובסף הפרק הם סיכמו את מה שעבר עליהם באותה תקופה. אנשים בני שמונים ומעלה, שעברו עשרות קרבות וראו את חבריהם מתים לידם בהמוניהם.
בסוף הפרק האחרון, אותם אנשים קבועים וחסרי שם מופיעים עם כותרת ברקע, ולפתע שמות הגיבורים שגולמו על ידי שחקנים מקבלים פתאום פנים אמיתיות. טוראי בייב הפרון, לוחם אמיץ ונועז מתגלה כזקן חביב ששר שירי שתייה, שעדיין דומע בכל פעם שהוא נזכר בחברו הטוב שנעלם (מילולית), כשפגז מרגמה נחת בשוחה שלהם ופגע בו ישירות, שיפטי פאוארס, איש ביישן ומהוסס, האיש שכל השאר מתארים בראיונות בספר כלוחם שמעולם לא היסס להעמיד את עצמו מול הסכנה על מנת להציל את חבריו, מספר על החיים כחוואי בארה”ב, בעודו מנסה להתמודד עם הזכרונות אחרי שבמלחמה (כצלף של הפלוגה) הוא סיכן את עצמו והציל את חייהם של חבריו ביותר מהזדמנות אחת, וסרן ריצ’ארד ווינטרס, האיש שהוביל את הפלוגה והפך לאגדה חיה ולדמות נערצת על מליונים, מרואיין ומספר על קורותיו מאז. בסוף הסדרה מתואר בכמה מילים מה עבר על כל אחד מן הגיבורים, ולא מפתיע לגלות שחלק ניכר מהם הפכו לאנשי בנייה ולמורים ואנשי חינוך, בנסיון לבנות לעצמם עולם טוב מזה שהם הכירו. בסצינה הזו, של ה-fadeout, מפרצופי השחקנים לתוך הראיונות עם החיילים הזקנים עצמם, גרם לי לדמוע, ועד היום אני מצטמרר כשאני נזכר בסצינה הזו (שראיתי עשרות פעמים, אגב).
לפני שנתיים נסעתי לנורמנדי לסיורים בעקבות הקרבות, ובאחד הסיורים נסעתי לחלוק כבוד למפקד הפלוגה הראשון ולאנשיו, שמעולם לא הגיעו למערכה. האנשים הללו, שבעקבות הזעזוע מהמתקפה על פרל הרבור החליטו להתנדב ליחידה חדשה ונסיונית באותה תקופה, הצנחנים, נחשבו לעילית שבעילית. הם התאמנו שנתיים לרגע הגורלי של הפלישה והצניחה בתוך אירופה הכבושה, ולמלחמה בגרמנים.
תומאס מיהן, מפקד הפלוגה, ועוד 17 לוחמים וחמישה אנשי צוות שטסו במטוס הדקוטה שלהם לאזור הצניחה נפגעו מאש נ”מ, הופלו ונהרגו עוד בטרם התחילה הפלישה. במקום ההתרסקות שלהם הוקמה אנדרטה בצורת כנף מטוס עם שמם ודרגתם.  הנחת הפרח על מקום מותם, בהמשך לסרט ולספר, היו רגע מיוחד ומרגש עבורי ועבור חבריי שהיו עמי שם באותו יום.

אגב, התאריך היום הוא השישה ביוני, יום השנה ה-65 לפלישה בנורמנדי, בדיוק היום לפני שישים וחמש שנים נהרגו האנשים שלזכרם הוקמה האנדרטה שצילמתי (למטה)

thomas-meehan-memorial-normandy-2007

אנדרטת ההנצחה לעשרים ושניים האנשים שהיו בדרכם לנורמנדי, ומטוסם הופל בטרם הצליחו לצנוח.

ביקשתי (מראש) משלושה מקוראי לכתוב על רגעים מרגשים בתחנות התרבות שלהם. הקוראים הם אמא של , ירון, ואבנר קשתן. לשמחתי שלושתם נענו ואשמח לקרוא על כך.