לפני כשבועיים, בצ’ט עם מכר וירטואלי, שוחחנו על ספרים שאהבנו בילדותנו ושנינו ציינו ספר אחד שכילדים קראנו אותו פעמים רבות. בעקבות השיחה הזו החלטנו לכתוב שני פוסטים מקבילים שישוחררו באותו יום, כל אחד מנקודת מבטו על הספר ההוא, “סיירת ורה קרוז” שמו. הפוסט הזה הוא החצי שלי בניסיון הזה. את החצי השני אפשר לקרוא כאן אצל אורי קציר בבלוג המשובח שלו, “אפלטון”.

קפטן הלר שאל את עצמו מה עכשיו. הוא כבר טיפס באנדים ובסיירה מדרה. הוא צד כבר דובים בקוטב הצפוני, באפלוס עם האינדיאנים בארה”ב ויענים בדרום אמריקה. הוא כבר ראה הכל וחווה את כל מה שבני דורו רק קראו עליו בעיתונים באיחור של שבועות. השנה הייתה 1846, והוא תהה מה הלאה. “הא, המלחמה עם מקסיקו”, הוא אמר לעצמו והחליט להתגייס לשורות צבא ארה”ב.

קפטן הלר לא היה קיים באמת. הוא היה דמות בדיונית, האלטר אגו של תומס מיין-ריד, מחבר הספר “סיירת ורה קרוז”, שכמו גיבורו היה הרפתקן בזכות עצמו. הוא נולד והתחנך בראשית המאה ה-19 באירלנד, אך למרות תקוותיו של אביו, לא הצליח לסיים את לימודיו, ומקץ ארבע שנים הוא הוסמך כמורה אך לא ככומר כמו אביו. לאחר שהות קצרה בעיר הולדתו בערה בו תאוות הנדודים והוא הפליג לארה”ב בחפשו אחר הרפתקאות. בשנים הבאות הוא עבד כמורה פרטי בצפון, מוכר תירס בניו יורק (משרה ממנה פוטר לאחר שסירב להצליף בעבדים), מורה למתמטיקה בבית ספר פרטי, ומוכר בחנות כלבו בלואיזיאנה, ובין עבודה לעבודה הוא נדד ברחבי ארצות הברית.



d79bd7a8d799d79bd794-d7a1d799d799d7a8d7aa-d795d7a8d794-d7a7d7a8d795d796

במקביל לנדודיו החל תומס מיין-ריד לכתוב. הוא כתב שירה ועבד כעיתונאי בפילדלפיה, שם גם הכיר חבר חדש שעימו חלק תחביב ישן – אדגר אלן פו, שהצטרף אליו בכל הזדמנות להילולות שתייה. מאוחר יותר הגדיר אותו פו כשקרן הגדול והציורי ביותר שאי פעם פגש. התכונה הזו, שהינה כלי עבודה נוח לסופר, תלווה בעתיד את מיין-ריד גם בחייו הפרטיים.

השנה הייתה 1846, וגם תומס מיין ריד, בדיוק כמו גיבור הדמיוני תהה מה הלאה. “הא, המלחמה עם מקסיקו”, הוא אמר לעצמו והחליט להתגייס לשורות צבא ארה”ב.

קפטן הלר זכה בדרגתו בצורה יחודית אך אופיינית לתקופה: הוא הציג את מועמדותו לתפקיד מפקד הפלוגה, ואז החל לעשות נפשות לעצמו.
“כעבור רגע הוצגתי בפני חבורה של אדונים מוזנחים למראה, וכעבור עוד רגע היינו משיקים כוסות ומפטפטים בחופשיות, כאילו הייתה ידידותנו בת ארבעים שנה לפחות. במשך שלושת הימים הבאים נמשך הגיוס, ותעמולת הבחירות התנהלה במרץ. הבחירות עמדו להערך ביום הרביעי”.
ואין נבחר מפקד הפלוגה מבין המועמדים? בדו קרב כמובן! הלר עמד להילחם מול יריבו שהעמיד עצמו לבחירה על אותו תפקיד: “הסתייפנו מתוך דחף של כעס, וגיצים ניתזו מחיכוך המתכת” … “בסופו של דבר הצלחתי במכה מכוונת להנחית את כפתור המגן על לחיו תשואות פרצו מסביב”… “אחרי כמה מהלכים נוספים הנחתתי את המכה השלישית שהקיזה מדמו”.

תומס מיין-ריד

תומס מיין-ריד

הלר ניצח בדו-קרב, יריבו נעלם, ובבחירות שנערכו שעתיים לאחר מכן בחרו בו אנשי הפלוגה למפקדם. כמו גיבורו, גם מיין-ריד נבחר לקצונה בפלוגה שעמדה להכנס למלחמה במקסיקו, וגם אם בחירתו לא הייתה כה הרואית, הרי שדרך הבחירה לא הייתה כה רחוקה מן האמת. הצבא הסדיר הלא מסודר היה בנוי מפלוגות של מתנדבים בשכר, הרפתקנים שחיפשו תעסוקה ושכירי חרב מקצועיים.

כל גיבורי הסיפור, וקפטן הלר מונה עשרות מהם, מתוארים כאנשי צבא קשוחים, ססגוניים והרפתקנים, שבאו להלחם כדי לחפש עוד עניין בחיים. לאחר השלמת מצבת הפלוגה ואיוש כל התפקידים בה, הם עשו את הדבר ההגיוני היחיד שניתן לעשות – מסיבה שתייה.
“כשרק התישבנו, נשמעו כמה קולות מצווחים : השיר! השיר! קדימה עם השיר!, וכך נודע לי שתוכנית הערב היא שיר, סיפור או חצי תריסר בקבוקי שמפניה”.
“בראש השולחן ישב המייג’ר עצמו, אחד מאותם שדים קשוחים, תקיפים ושתיינים, שתמיד נשא עמו מימיה עשוייה נתך של בדיל ונחושת. איש לא ראה את מייג’ר טווינג בלי מימיה זו, והיא הייתה צמודה אליו יותר מתג הדרגה שלו. לא אחת היה אפשר לשמוע, בדרכים, קצין עייף קורא: אילו רק יכולתי ללגום מהמימיה של טווינג!, והביטוי ‘ראוי למימיתו של טווינג’ העניק למשקה חריף ציון מעולה”, סיפר קפטן הלר על חבריו הקצינים.

באחד הסיפורים, “הגייס קטיס המופלא” שמו, מספר אחד הקצינים על עברו המפואר: בעודו בחור צעיר, יצא עם חברו לכבוש את העולם, מצויידים בזוג אקדחים, זוג סוסים ו300$ (הון עתק באותם ימים), הם החליטו לרכב מערבה, ולחפש את מזלם. בלילה הראשון הם עצרו למנוחה אצל מכרים ותיקים, ובסופם של כמה משחקי קלפים ידידותיים, הם מצאו את עצמם חסרי פרוטה. מה עכשיו? תהה הצעיר מבין השניים? נחזור הביתה כלעומת שבאנו?

בשום אופן לא! ענה חברו, קוב. הרי נהפך למשל ולשנינה בכל העיר, לאחר שלא שרדנו אפילו את הלילה הראשון.  מקץ שעה של מחשבות, הוא צעק בשמחה “יש! יש לי רעיון!”, ולא הוסיף. בעודם רוכבים לאיטם הם הגיעו לעיר מנומנמת, ועצרו לבקר את הנגר המקומי, שם הזמין חברו ארגז גדול, שחור נקדח בראשו. את הארגז הנ”ל הוא הורה לצבוע, ולאחר מכן להצמיד לו שלט שעליו כתוב:

“הגייס קטיס המופלא”

לא הייתה שם שום חיה כזו כמובן. הם הגיעו לעיר, שכרו לערב אחד את האולם המקומי, ובכספם האחרון פנו לבית דפוס שידפיס עבורם מודעות לחלוקה שעליהן נכתב הכיתוב הבא:

חיית הטרף הזו שמוצאה ממדבריות אורגון, ושמעולם לא נראתה לפני כן, הינה יחידה במינה, צבעה תכלת, ולאורך גופה שנים עשר פסים שאף אחד לא דומה למשנהו. בשעת רעב הגייס קטיס מסוגל לתפוס את אחד מאדומי העור, לסחוב אותו לצמרת עץ, ולהשאירו שם, עד שיגווע ברעב!

כשהגיעה הקופסה למלון, כל פינו את כל התושבים מן האזור בטרם היא הוכנסה. קוב קירקר, נהם, זעק הזיז את השרשרת מצד לצד, וקרא קריאות הרגעה לחיה המופלאה. השמועה עשתה לה כנפיים, ובמהרה גם בעל המלון בעצמו בא לבקר וביקש לראות את המפלצת, בקשה שקוב וחברו נאלצו לסרב לה בנימוס, משום שהם חששו להרגיז אותו. לפני שירדו למטה לארוחת בוקר קוב דאג לעוד סיבוב של נהמות, קירקושי שרשרת וזעקות, ואז הם ירדו לאכול. המלצרים נתנו להם תשומת לב מיוחדת בשרתם אותם, והם סעדו סעודת מלכים.

תוך שעות ספורות נמכרו הכרטיסים להופעת הערב המרשימה. הגייס קטיס המופלא הפך לשיחת העיר, ובערב האולם היה מלא מפה לפה. הארגז הוכנס כלאחר כבוד לאולם, והונח מאחורי הקלעים. הזמן נקף, האולם התמלא עד אפס מקום, והקהל הנרגש החל לקרוא לקוב ולחברו להציג את הפרא.

לפתע – זעקות לא אנושיות, נהמות אימתניות ורעשי שרשרת ענק נשמעו. “החזק אותו, הוא משתחרר” צעק קוב לחברו. שניות לאחר מכן הוא הופיע בקדמת הבמה בפנים חיוורות כסיד, וזעק לקהל “הצילו את עצמכם! הוא השתחרר!”. תוך שתי דקות האולם היה ריק. התושבים ברחו אחוזי אימה בהשאירם את קוב וחברו לבד באולם. הם מיהרו בחזרה למלון, שילמו את חובם מכספי הכרטיסים, וסיפרו שעליהם לעלות על הסוסים ולצאת מיידית בעקבות המפלצת שהשתחררה. מס’ שעות לאחר מכן הם כבר היו 30 מייל מהעיר, ללא מפלצת אך עם כיסים מלאי כסף…

לפני שקראתי את הספר, כל מה שידעתי על מקסיקו היה מבוסס על ספר נוסף שתיאר את מקסיקו הקדומה, 400 שנה לפני כן – “בת מונטסטמה”, שם מקסיקו הייתה עדיין מאוכלסת באינדיאנים בלבד. “סיירת ורה קרוז”  שפך אור על מקסיקו אחרת, מקסיקו של גברים נועזים, חוואים ובוקרים, ארץ שבה האוכל הוא הכי טעים בעולם, חריף מגוון וריחני, אוכל שנשים כנועות מבשלות לגברים שלהן, מוכנות ומזומנות לארח פלוגת חיילים רעבים שנכנסים אליהן הביתה בהתראה של חצי שעה.
ארץ פראית שתושביה אינם מאורגנים, עצלנים, חיים על חקלאות במקרה הטוב, ועל שוד דרכים במקרה הפחות מלבב הצטיירה מתוך הספר. ארץ שתושבי הערבות שלה חיים חיים נטולי דאגות, לא עובדים, מצליפים בנשים שלהם ונהנים מהחיים באופן כללי.
“הרנצ’רו חי חיים חופשיים וקלים, נטולי דאגות כמעט. הוא הפרש המעולה ביותר בעולם, רוכב על סוסו בעקבות עדרו ואינו הולך ברגל אף למרחק הקצר ביותר. הוא פורט על הבנדולון ומזמר שירים אנדלוסי. חביבים עליו הצ’ינגריטו – משקה חריף עשוי ממסקל, ומחול הפנדנגו”, כתב מיין ריד על תושבי מקסיקו.

תושבי מקסיקו, תמונה מתוך הספר

תושבי מקסיקו, תמונה מתוך הספר

קפטן הלר ופלוגתו, כחלק מצבא ארה”ב, נחתו בוורה קרוז שבמקסיקו, מוכנים לכבוש אותה ולביית את תושביה הפראיים והנבערים. אלא שהאמת, כמו תמיד, לא חד משמעית: מקסיקו, שקיבלה את עצמאותה 25 שנים קודם לכן, הייתה כבר בשלבים מתקדמים של הפיכה למדינה. בניגוד לארה”ב, שכנתה הנאורה ונוגשת העבדים, מקסיקו כבר אסרה על עבדות, וחלשה על שטחים נרחבים ופוריים (קליפורניה למשל, אם למנות רק אחד מהם). עשרות אלפי אמריקאים עניים היגרו לשם בתקווה למצוא חיים טובים יותר, והשלטונות בארה”ב לא אהבו את העובדה הזו.
“זוהי זכותה המוסרית והדתית של ארה”ב להיות בעלת השטחים הללו”, אמרו נשיאי ארה”ב. אמרו – ועשו. שורה של פרובוקציות כמו הקמת מאחזים לא חוקיים מול שטחה של מקסיקו (נשמע מוכר?), והחלו בסדרת הטרדות שהסתיימו בהכרזות מלחמה הדדיות.

מיין ריד וחבריו שעטו עמוק בשטחה של מקסיקו, הרפתקאות דמיוניות ואמיתיות שימשו בעירבוביה בספר ובחייו של מיין ריד , ודומה היה שהמלחמה היא עסק מלהיב, מרתק, מלא עניין והגיבור לא יכול למות. בכל מצב שהוא – בין אם נלכד על ידי שודדי דרכים אכזריים שעמדו לתלות אותו מעל לתהום, בנפילה בשבי בידי הצבא המקסיקני, או במלחמה על חייו מול עדת כלבי פרא רצחניים – קפטן הלר וחבריו יצאו בעור שיניהם, ונותרו בחיים. בדרך הוא גם התאהב עד כלות בעלמה מקסיקאית מצודדת שהחזירה לו אהבה, גייסה את כל משפחתה לעזור לאמריקאים במלחמתם (הצודקת?) מול מקסיקו מולדתם, וחיכתה לו שישוב אליה.

קפטן הלר רואה את נערתו לראשונה (ומציל אותה מתמסח), תמונה מתוך הספר

קפטן הלר רואה את נערתו לראשונה (ומציל אותה מתמסח), תמונה מתוך הספר

מכל ספרי ההרפתקאות שקראתי בנעורי, וקראתי מאות מהם, לא היה אף ספר שהצליח לגרום למלחמה להראות כל כך מושכת, מסקרנת, צודקת ובעיקר לגרום לה להראות כהרפתקה לא מזיקה. כמובן שלא היה זה המצב בפועל. בסופה של מלחמה אכזרית ארה”ב ניצחה וסיפחה לעצמה את קליפורניה, נוודה, אריזונה, יוטה, וחלקים מקולורדו וניו מקסיקו. עד היום רוב הערים הגדולות בקליפורניה קרויות עדיין בשם המקורי שלהן – השם המקסיקני (לוס אנג’לס – המלאכים, סאן פרנציסקו, סאן דייגו  – פרנציסקו הקדוש, דייגו הקדוש, ועוד).

המדינות שנכבשו ע"י ארה"ב

המדינות שנכבשו ע"י ארה"ב

אומץ ליבו של מיין ריד, חסר פחד כמו קפטן הלר וחברו הטוב לינקולן, הוזכר גם ארבעים שנה לאחר מכן בכתבה בניו יורק טיימס. כתב העיתון, בנו של גנרל אמריקאי, מתאר סיטואציה שבה מיין ריד ואביו של הכותב (באותה תקופה קצין צעיר כמו מיין ריד עצמו) רכבו במהלך המלחמה לבדם בסביבות כפר מקסיקני. תוך כדי טיול הם שוחחו עם המקומיים, ומיין ריד רשם לעצמו תמיד רשימות, נקודות לתזכורת וסיפורים קצרים לשימוש בספרו העתידי. במהלך אחד הטיולים הללו הם התעתדו לבקר בכנסיה העתיקה ביותר במקסיקו, בדרך הם פגשו ברוכב וביקשו הכוונה ליעדם. האיש, המום מהאורחים הבלתי צפויים, החל לרוץ לעבר הכפר בזעקות, ותוך דקות הם היו מוקפים בעשרות אנשים מזויינים, זועמים וזועקים על פלישת האמריקנוס. מיין ריד, שקט ובוטח בעצמו, ידע שאם ינסו להילחם יחוסלו תוך דקות. הוא פנה למנהיג החבורה בספרדית מצויינת, ציין שהם קצינים אמריקאים שנשלחו לחקור את מעשי הביזה והתוקפנות של חיילים אמריקאים, ושהוא בשלבי הסיום של דו”ח מקיף המציין שכל טענותיהם של המקסיקנים מקורן באמת – ושהוא יעשה את כל שביכולתו למצוא את האשמים ולהעמידם לדין. כדי להוסיף נופך של אמינות לספורו, הוא אף טרח לציין שהוא וחברו הם קתולים מאמינים שבאו להתפלל בכנסיה. אמר – ואף הוסיף חטא על פשע בגחנו ארצה לנשק את אדמת הכנסייה הקדושה.  חברו שהכיר את מיין ריד שלא האמין בכלום, בקושי הצליח לא לצחוק למשמע הסיפור.

הקפטן וחברו רוכבים, תמונה מתוך הספר

הקפטן וחברו רוכבים, תמונה מתוך הספר

תוך דקות, עשרות המקסיקנים שעמדו לטבוח בקציני האויב הזמינו אותם לכפרם, שם ציידו אותם בצידה, הסברים כיצד להגיע למחוז חפצם, ונפרדו מהם בידידות. ביצאם מן הכפר מיין ריד השביע את חברו לא לספר לנפש חיה על המרת הדת הפתאומית שלו, אך הסיפור דלף כמובן, לשמחתם הרבה של חבריו.

מיין ריד עוטר אחרי המלחמה על אומץ ליבו. הוא חזר לכתוב ופרסם יותר מעשרה ספרי הרפתקאות. ספריו תורגמו לעשרות שפות, והיו בין ספרי ההרפתקאות הפופולארים ביותר בזמנם. ולדימיר נבוקוב, הסופר הנודע, כתב פעם שמיין ריד היה הסופר החביב עליו בימי ילדותו. שנים לאחר מכן הוא אף תרגם את אחד מספריו לצרפתית.

הוא נפטר בגיל 65, ונקבר בלונדון. גם במותו, כמו בחייו, דימיון ואמת שימשו בערבוביה: על קברו כתבו בדיוק כמו על עטיפות ספריו, “סרן תומס מיין ריד”, למרות שהוא למעשה היה סגן בלבד.

שכחתי את הספר הזה למשך מספר שנים לא קטן, ולפני כחודשיים, באחד משיטוטי האינסופיים בתל אביב, מצאתי אותו בחנות ספרי יד שנייה באחד הכוכים באלנבי, שם הוא נמכר תמורת עשרה שקלים. מדהים עד כמה ספר אחד מסוגל לזרוק אנשים אחורה שלושים שנה, ולגרום להם להתרגש מחדש.

שם הפוסט “עושה את מקסיקו” בניגוד ל”נלחם במקסיקו” או “מטייל במקסיקו”, נבחר משום שהתחושה שלי הייתה שעבור המחבר (ועבור בן דמותו הדמיוני כאחד), כל המלחמה הזו הייתה עוד הרפתקאה בשרשרת אין סופית של ריגושים שהוא נדד אחריהם ברחבי העולם. העובדה שהוא נלחם במלחמה לא שלו הופכת (עבורי לפחות), את הסיפור הזה לסיפור הרפתקאות לא פחות מאשר סיפור היסטוריה.

הלוחמים המקסיקנים, תמונה מתוך הספר

הלוחמים המקסיקנים, תמונה מתוך הספר