אם תחפשו בגוגל את הביטוי “The greatest jazz concert ever“, רוב האתרים והלינקים שיעלו בתוצאות החיפוש יכתבו על אותה הופעה מסויימת אחת שהתרחשה ב-15 במאי 1953 במאסי הול, אולם הקונצרטים האגדי של טורונטו.

האולם הזה, שבמאה וארבע עשרה שנותיו עמדו על הבמה שלו גרשווין, פרנק זאפה, אנריקו קרוזו, בוב דילן, טוסקניני, RUSH ועוד רבים נוספים, עמד לארח חמישה מבכירי הנגנים באותה תקופה. דיזי גילספי בחצוצרה, צ’רלי מינגוס על הבאס, צ’רלי פארקר (בירד) בסקסופון, באד פאוול על הפסנתר, ומקס רואץ’ על התופים עלו לראשונה בהסטוריה לנגן ביחד על במה אחת. אין בעברית מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את כל מה שנאמר ונכתב על כל אחד מהנגנים הללו, כל אחד ואחד מהם פורץ דרך בתחומו, אנשים שהטביעו את חותמם על אינסוף אמני ג’אז בהסטוריה. למרות שכולם היו אמריקאים, ההופעה המדוברת אורגנה ע”י אגודת הג’אז הקנדית ונערכה, כפי שצוין, מחוץ לארה”ב. השם המחייב שבחרו המארגנים עבור ההופעה היה “קונצרט הג’אז הגדול בהסטוריה”, ובתקופת תור הזהב של הג’אז, בשנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הייתה זו הבטחה שקשה מאד לפרוע.

פוסטר ההופעה במאסי הול, 1953

2500 מקומות היו באולם ההוא באותה תקופה, ולמרות ההרכב המצויין, לא הצליחו מארגני ההופעה למלא אותה עקב נסיבות שלא קשורות במארגנים או בנגנים עצמם:

באותו ערב התקיים בשיקאגו הקרב על אליפות העולם באגרוף בין רוקי מרציאנו לבין ג’ו וולקוט. הקרב הוכרע אמנם בסיבוב הראשון, אך כמעט כל אזרחי טורונטו, למעט 500 אנשים שקנו כרטיס להופעה, כולם העדיפו להצמד למקלטי הרדיו ולהקשיב לתיאור הקרב במקום לצאת להופעה. וכך, מארגני הקונצרט שתכננו לשלם לנגנים מתוך ההכנסות שהיו אמורות להתקבל, נאלצו לשלם בהמחאות ללא כיסוי. היחיד שהצליח לפדות את הכסף היה צ’רלי פרקר בעצמו. כל השאר התלוננו במשך שנים שנגנו באותו ערב בחינם.

אולם ההופעה. כמעט ולא היה קהל באותו ערב.

אולם ההופעה. כמעט ולא היה קהל באותו ערב.

צ’רלי פרקר שהיה חתום בחברה אחרת נמנע מלציין את שמו על העטיפה המקורית של התקליט, והוא רשום בו כ”צ’רלי צ’אן”.  פרקר, אולי גדול הסקסופוניסטים בהסטוריה של הג’אז, כבר היה עמוק בתוך ההתמכרות להירואין, ומס’ ימים לפני כן הוא נאלץ למשכן את הסקסופון שלו כדי להשיג עוד מנה. לטורונטו הוא כבר הגיע ללא כלי הנגינה שלו, בהסתמכו על העובדה שמן הסתם יימצא עבורו סקסופון משומש להשאלה בערב ההופעה.

נציג מכירות של חברת סקסופונים חדשה, גרפטון שמה, הציע לו לנגן בסקסופון מתוצרתם, ופרקר שהיה מחוייב חוזית לנגן רק בסוג מסויים בארה”ב, לא ראה סיבה לסרב לנגן בסקסופון אחר בקנדה, מה גם שדובר על תשלום נוסף. הסקסופון הזה, סקסופון גרפטון, היה עשוי מפלסטיק.פרקר היה הראשון להסכים לנגן בסקסופן שעתיד היה להבליח לתקופה קצרה מאד, ואז להיעלם שוב.

ארבעים ואחת שנים לאחר ההופעה, הסקסופון הספציפי הזה שבירד ניגן בו באותו ערב, נמכר במכירה פומבית בסכום של כמעט 200,000$. הקונה היה המוזיאון לתולדות הג’ז באמריקה, הממוקם בעירו של צ’רלי פרקר – קנזס סיטי, מיזורי.

תמונה מההופעה עצמה.

תמונה מההופעה עצמה.

ועוד תמונה

ועוד תמונה

צ’רלי מינגוס הקליט בעצמו את הקונצרט בטייפ שהביא עימו, ותכנן להוציאו כתקליט בחברה הפרטית שלו ושל המתופף מקס רואץ’, אולם בהגיעם חזרה לארה”ב, מינגוס לא אהב את הצליל שהתקבל מהבאס שלו, והחליט להקליט שוב את החלק שלו בלבד, ולשלב אותו בהקלטה המקורית. בחלק מהקטעים ניתן לשמוע את מינגוס של האולפן משתעשע בדואט עם ההקלטות המקוריות שלו עצמו מהקונצרט.

תקליט ההופעה המקורי

תקליט ההופעה המקורי.שימו לב לכיתוב: צ’רלי צ’אן ולא צ’רלי פארקר

תקליט ההופעה (בהוצאה מחודשת). שימו לב לשם צ'רלי צ'ן ולא צ'רלי מינגוס

תקליט ההופעה (בהוצאה מחודשת). שימו לב לשם צ’רלי צא’ן ולא צ’רלי פארקר

התקליט המלא נמצא ביוטיוב: 

אין כאן סיפור גדול, אלא רק קונצרט ענק, אולי הגדולים אי פעם. הקשבתי לתקליט הזה אתמול והחלטתי לספר את סיפורו.