דון דוד פסיפיקו, סוחר יהודי מהמאה ה-19, עמד במרכזה של תקרית דיפלומטית אירופית, שאנטישמיות, כוחניות, לאומנות וגאווה שימשו בה לסירוגין. המונח “מדיניות של ספינות תותחים” כתיאור של דיפלומטיה המגובה באיום של הפעלת כוח נכנס לשימוש בעקבות האירוע הנ”ל, והופעל מאז פעמים רבות בהסטוריה. הפרשייה הזו, שראשיתה בתקרית מקומית, ובהמשכה עירבה את יוון, בריטניה, צרפת ומדינות נוספות מתוארת בפוסט אורח של נדב מלר.

פרשת פסיפיקו לא היתה באה לעולם אלמלא ביקר באתונה בן למשפחת רוטשילד בחג הפסחא של שנת 1847.
משפחת רוטשילד הלוותה כספים רבים לממשלה היוונית הצעירה ומעמדו של רוטשילד אפשר לו לבקש (יש אומרים לדרוש) כי במסגרת הפולחנים המקובלים בחג הפסחא ימנעו משריפת דיוקנו של יהודה איש קריות, מעשה שלא אחת הוביל לתגובות אנטישמיות שהסתיימו בפוגרומים בקהילה היהודית של יוון.
הממשלה היונית קיבלה את הדרישה ואף הגדילה לעשות, והוציאה צו מיוחד האוסר על הריטואל הנ”ל. האופוזיציה היוונית, בנצלה את המעשה כהזדמנות להתנגח בממשלה הגיבה מיד, והמון מוסת החל להשתולל ברחובות. בנוסף – פרעות ביהודים וברכושם החלו להתבצע ברחובות אתונה.
מעט הסטוריה מקדימה: יוון שנלחמה לשחרורה מהכיבוש הטורקי-עותמני משנת 1822 זכתה בעצמאותה ב-1832 ובלחץ שלושת המעצמות: אנגליה צרפת ורוסיה, שנטלו חסות, אולצה להפוך למונרכיה קונסטיטוציונית . האיש המתאים ביותר שנבחר לשמש כמלך על היונים היה בנו בן ה-17 של מלך בוואריה, הנסיך אוטו. הנסיך שהיה קתולי הומלך על מדינה מפולגת ותוססת תדיר שרוב תושביה הינם נוצרים יוונים – אורתודוקסים, מתכון בטוח לבעיות, שאמנם לא איחרו לבוא.

מלך יוון, אוטו פרידריך לודוויג

מלך יוון, אוטו פרידריך לודוויג

באותה שנה, 1847, התגורר בעיר מזה 20 שנה סוחר יהודי בשם דון דוד פסיפיקו, יליד המושבה הבריטית גיברלטר וכפועל יוצא מכך –  אזרח בריטי של הוד מלכותה המלכה ויקטוריה. הוא היה איש מכובד, עשיר ובעל מעמד, ושימש בין השאר כקונסול של ממשלת פורטוגל באתונה. באותו חג פסחא שבו החלו הפרעות, אחת מכנפיות הפורעים שיצאו לפרוק את זעמן ביהודים הונהגה על ידי שני בניו של שר בממשלה, ותקפה את ביתו ומחסניו של פסיפיקו, בזזה את רכושו והעלתה את ביתו באש. הבית היה בקרבת תחנת משטרה ולמרות בקשותיו ממפקדי המשטרה להגן על ביתו ורכושו, הם התעלמו מבקשתו ולא נקטו בכל צעד מונע. פסיפיקו ומשפחתו שנמלטו בעור שיניהם, נאלצו לגלות מאתונה עד יעבור זעם, כשהוא חסר כל לאחר שכל רכושו ונכסיו ירדו לטמיון. עם שוך המהומות פנה פסיפיקו בבקשת פיצוי על רכושו האבוד לממשלת יוון ולא זכה לכל תגובה. גם פניתו לממשלת פורטוגל, בזכות היותו קונסול שלה, כי תפעיל לחץ על ממשלת יוון לא הועילה. בצר לו ובזכות היותו אזרח בריטי פנה פסיפיקו לשר החוץ בממשלת אנגליה באותם ימים, הלורד פלמרסטון, והלה בא לעזרתו ופנה בדרישה רשמית לממשלת יוון כי תפצה את דוד פסיפיקו על רכושו האבוד.
במשך שנה התעלמה ממשלת יוון ממכתביו של הלורד ולא הראתה סימן של נכונות לפשרה. בשנת 1848 כאשר נוכח הלורד פלמרסטון כי אינו משיג דבר בדרכים דיפלומטיות, החליט לעבור למעשים: הוא הורה לצי הבריטי להטיל הסגר [בלוקדה] על נמל פיראוס, הנמל הראשי של יוון והשער לאתונה, ולתפוס אניות יווניות כערובה ותחליף לרכושו של פסיפיקו.

שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון

שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון

ממשלת יוון עמדה במריה וההסגר נמשך קרוב לשנתיים ימים. בתקופה זו עמד הלורד פלמרסטון בהתקפות חריפות בתוך בית הנבחרים האנגלי על כי הוא מסבך את אנגליה בגלל רכושו של יהודי ואף הועלתה בפרלמנט הצעה לחייבו להסיר את ההסגר על יוון. בתגובה נשא הלורד פלמרסטון ביום 25 ביוני 1850 את נאומו ההיסטורי הידוע כנאום פרשת פסיפיקו. הנאום שנמשך 5 שעות תמימות הסתיים בקביעתו של הלורד כי כל נתין בריטי בכל מדינה בה יימצא ובה ייגרם לו עוול יוכל לקרוא בקול גדול “אזרח בריטי אנוכי” כפי שעשו אזרחי רומא 1900 שנים קודם לכן בהכריזם “אזרח רומי אנוכי”.
ב-1850 נכנעה הממשלה היוונית לתכתיב הבריטי, פיצתה את פסיפיקו על רכושו והוא עבר לגור באנגליה עד למותו בשנת 1867.