כשסטפני סט. קלייר הגיעה לראשונה לארה”ב, נשים עדיין לא הורשו להצביע בחלק מן המדינות. העובדה הזו לא מנעה ממנה להפוך למנהיגה של אחד מארגוני הפשע הנודעים ביותר בארה”ב, ולדמות שכמעט מאה שנים לאחר מכן עדיין תופיע בסרטים.

היא נולדה בשנות השמונים של המאה ה-19 במרטיניק, אי קטן בקריביים, ובהיותה בת 26 היגרה חסרת כל לארה”ב. עשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר בעלת רכוש מסויים, היא החליטה להשתלב בעולם המסוכן ביותר של אותה תקופה –  והקימה “בנק” הימורים בהארלם שהייתה מרכז הבילויים,הזנות וההימורים של ניו יורק.

היא הייתה שחצנית, מאדאם סט. קלייר, “הגבירה-המלכה” בפי נתיניה, או “הכלבה ממרסיי” כפי שכונתה על ידי אויביה הרבים. “אני? אני צרפתייה!” נהגה לענות לכל מי ששאל אותה למוצאה, בהסתירה את האמת על מקום היוולדה העלוב באי קריבי עני. הצרפתית שלה התנגנה במבטא אירופאי, ולא הזכירה במאום את העגה הקריבית הנחותה של האיים בהם נולדה. היא דיברה גם ספרדית שוטפת, ומספרים עליה שבעת ששטפה את נתיניה בנאום תוכחה, רצף של קללות בשלוש שפות שונות נורה מפיה לעבר המסכנים שעמדו מולה.

אמרו עליה שיש לה פה של מלח, אך היא מתלבשת כמו ליידי. היא הייתה גבוהה ונאה, ותכופות נראתה באופרה לבושה בשמלת משי בצבע האהוב עליה, אפור-כסוף, וחובשת טורבן מהודר לראשה, או כובע אלגנטי חבוש על צידו, לבוש שהלם אותה באותה מידה בעת שביקרה באחד ממועדוני הג’אז הקטנים של הארלם, אותם מועדונים שתמיד נמצא בהם משקה הגון בכמויות אין סופיות גם בתקופת האיסור על מכירת האלכוהול.

בהיותה בת 36 עמד לרשותה הון קטן של 10,000 דולר לשם הקמת בנק ההימורים שלה. מקורו של הכסף נשאר עלום, אך אויביה נהגו להשמיץ אותה ולומר שאחרי הכל, הכינוי “מאדאם” לא הגיע משום מקום. הלכלוכים וההשמצות אודות נעוריה של מאדאם סט. קלייר מעולם לא נאמרו בפניה, מכיוון שהגברת, 1.73 מטרים של חימה שפוכה ועצבים מהירים לא חששה מאף גבר, והמעטים שהעזו לנסות להתקוטט עימה זכו לטעום את נחת זרועה ואת נעליה מחודדות העקבים בראשם.

סטפני סט. קלייר

סטפני סט. קלייר הקימה עסק לתפארת. היא לא הייתה בליגה של המאפיונרים הגדולים, אבל בנק ההימורים שלה שהקימה בעצמה הכניס לה יותר מ-100,000 דולר בשנה, וכחלוף חמש שנים של עבודה היו לה כבר יותר מחצי מליון דולר, סכום שבשנות העשרים הספיק לה לרכישתו של בניין מפואר, לשיפוצו ולעיצובו תוך שהיא ממלאת אותו ברהיטי עץ יקרים מאד. בחנייה הפרטית שלה חיכו לה תשע מכוניות ונהג פרטי לבוש במדי שרד, ארון הבגדים שלה התפוצץ מרוב רכישות, והיא ביקרה תדיר באירופה.  מה עוד צריך בחיים?

רמת החיים הגבוהה שלה לא חמקה מעיני אחרים, והעיטים הלבנים החלו לחוג מעל הארלם, בחפשם אחר נתח מהשלל הרב שהסתתר שם.

דאץ’ שולץ, כינויו של ארתור פלגנהיימר, מאפיונר יהודי מטורף וידוע לשמצה, החליט לקחת חלק בחגיגה והחל לחפש אחר הנקודה החלשה שבה יוכל להכות. התובנה לא אחרה לבוא, וב-1928 קספר הולשטיין, שלמרות שמו היהודי היה אחד מבנקאי ההימורים השחורים של הארלם, נחטף ע”י אנשיו של שולץ.

הדרישה המקורית של שולץ מאנשיו של הולשטיין הייתה לכופר בגובה של 16,000 דולר, דרישה שלא עוררה התרגשות, ובעקבות כך סכום הכופר עלה מיד ל-50,000 דולר. אמרו על הולשטיין שהוא כל כך גדול, שבתקופה מסויימת הוא הרוויח יותר ממאה אלף דולר לחודש, כך שגובהו של הכופר לא גרם לארגונו לחשוב פעמיים, והוא שולם לאחר מספר ימים על ידי אנשיו של הולשטיין. זו הייתה הטעות הגדולה ששולץ ייחל לה. ההוכחה שכסף גדול מאד הסתובב בהארלם ניתנה לו, וכל שהיה עליו לעשות עתה היה להפעיל את מלוא עוצמתו כדי לקבל נתח מכל עסקי ההימורים בעיר.

קספר הולשטיין

עתה החל שולץ לאיים על כל כרישי ההימורים השחורים בהארלם ולבקש לעצמו חלק מרווחיהם תמורת הגנה מפני אנשיו, ותמורת שירותי הגנה שניתנו על ידי שוטרים מושחתים שעמדו לרשותו. סוכני ההימורים שסירבו להצעה מצאו את עצמם בסכנת חיים, ויריות על בסיס יומי לעברם ולעבר לקוחותיהם הבהירו להם היטב שכדאי להם לשתף פעולה. גם אותם סוכני הימורים שלא חששו מאלימות, והיו מלווים בשומרי ראש החלו לסבול מנסיגה בעסקיהם, בעת ששוטרים מושחתים החלו לאסור אותם ואת אנשיהם.

מאדאם סט. קלייר, שהחזיקה בעצמה לא מעט שוטרים שחורים ברשימת מקבלי השכר שלה, דרשה מהם תמורה, ומשלא עמדו במשימה התלוננה בפני מפקדם.  לאחר שפורסמה עליה כתבה לא מחמיאה בעיתון מקומי המיועד לשחורים בלבד, היא התפרצה למשרדי העיתון, איימה על עורכו בתביעה, וטענה שהיא בסך הכל ציפתה מהשוטרים שקנתה בכסף מלא לעשות את עבודתם, “ומה לא בסדר עם הדרישה הזו?” שאלה. זעמה אף גבר משום שהעיתון העז לרמוז שהיא מעורבת בפרשייה רומנטית עם המזכיר שלה.

לא מעט מבנקאי ההימורים עברו לשורותיו של שולץ, אך למרבה הפלא כמעט אף אחד מאנשיה של מאדאם סט. קלייר עדיין לא נכנע. מאדאם סט. קלייר המשיכה לעשות כסף בהארלם, וסוכני הימורים רבים נשארו נאמנים לה בזכות השילוב של תשלום הוגן מאד לאנשיה, מתובל בנאומי מוטיבציה שבהם שאלה אותם כיצד היא, אישה בודדה, מסוגלת לעמוד איתן בפני מאפיונר אימתני, בעוד אנשיה רועדים מפחד ושוקלים להכנע.

ולמרות הכל – אחד אחד החלו כל סוכני ההימורים להתקפל בפני הלחץ הכבד ששולץ הפעיל עליהם. אחרוני הסוכנים ניכנעו, והיחידה שעדיין עמדה איתן למרות הירי היומי הבלתי פוסק על כל סוכניות ההימורים שלה הייתה מאדאם סט. קלייר.  גם איומים ברצח, פגיעות בעסקיה ונסיונות התנקשות שאף גרמו לה פעם להסתתר בארגז פחם באחת הסוכנויות שלה, לא גרמו לה להכנע.

דאץ' שולץ

שולץ, שהבין שלא יצליח להכניע אותה בכוח הזרוע, החליט לשנות טקטיקה: אנשיו ניסו לשחד את חברתה הטובה ועורכת דינה למשוך אותה לביתה, שם ימתינו שני רוצחים שיחסלו את סט. קלייר. חברתה, שחששה לחייה אם תסרב, הסכימה לכאורה להצעה, אך מיהרה לספר לסט. קלייר על המזימה.

המאדאם וחברתה מיהרו עתה לתחנת המשטרה, להתלונן על התכנון לרצח, אולם בתחנה ציפו להם שוטרים אדישים וכנראה משוחדים, שטענו שכל עוד לא בוצע מעשה פלילי, אין בידם לעשות כלום.

סט. קלייר הזועמת, ביודעה מי משלם לשוטרים הללו, הזכירה לסמל שהוא מקבל גם ממנה כסף, ולכן גם היא מצפה ממנו לתמורה. הסמל, ספק ברצינות וספק מתוך הומור, הציע לה להוציא בבית משפט צו הרחקה נגד שולץ.

רוב סוכני ההימורים לא היו מעלים בדעתם לבצע זאת, אך מאדאם סט. קלייר לא הייתה כמו כולם. היא לפתה את יד  חברתה, ופקדה על הנהג שלה להגיע לבית המשפט במנהטן, שם שעטה לתוך לשכתו של השופט ברודסקי ודרשה ממנו להוציא צו מאסר לאנשיו של שולץ.

השופט ברודסקי הקשיב בקפידה, ומשסיימה לספר לו על המקרה הוא הטיל ספק בנכונותו. זה היה האות להתפרצותו של הר הגעש באולם בית המשפט: “אתה הסיבה לכך יש כל כך הרבה פשע בארה”ב!” צווחה עליו במבטאה הצרפתי הכבד, ובעודה זוקפת את ראשה במבט מלא בוז, ירדה מהדוכן והחלה לצעוד לעבר היציאה.

השופט ברודסקי, המום מההתפרצות, ציווה על שמש בית המשפט להחזיר אותה לאולם, וסט. קלייר, ישירה כדרכה, הציעה לו הצעה: במידה והשופט עצמו חושש לשלוח שוטרים לאסור את אנשיו של שולץ, כל שעליו לעשות הוא להוציא צו מאסר, והיא בעצמה תבצע את העבודה ותעצור את העבריינים. גם להצעה הזו השופט סירב כמובן.

מאוחר יותר באותו יום ניסתה סט. קלייר את מזלה אצל שופט השלום הבכיר ביותר בבית המשפט, והפעם דרשה ממנו שיוציא צו מאסר לשולץ עצמו. “אנשיו של שולץ יודעים שאני היחידה שיכולה להחזיר את עסקי ההימורים בהארלם לידי השחורים”, אמרה לשופט המופתע מכנותה, “והם גם יודעים שאני מתכננת להכנס בהם, ולכן הם מנסים לרצוח אותי”, הוסיפה, אך גם במקרה הזו הוא השיב את פניה ריקם וסירב להוציא את צו המאסר המיוחל.

סט. קלייר, עשוייה ללא חת, לא התייאשה וכבר סימנה את המטרה הבאה שלה, והפעם הרחק בפסגה: היא החליטה לגשת ללשכתו של ראש העיר, ג’וזף מק’קיי, ולשתף אותו בצרותיה. היא לא שעתה לאנשי הלשכה, וניסתה להתפרץ פנימה, אולם נעצרה על הסף בידי השוטר ששמר שם. הוא טען שראש העיר עסוק בעניינים בוערים, אך למשמע סיפורה הוא התחייב באופן אישי שמשטרת הארלם תספק לה ולאנשיה הגנה מפני נסיונות החיסול.

חלפו כמה ימים, וסט. קלייר החליטה לפרסם את הנושא באמצעי התקשורת. מלווה בחברתה היא צעדה לתוך מערכת העיתון המקומי של הארלם, והיה בכוונתה לספר לאחד העיתונאים את כל הבעיות והקשיים שרשויות החוק הערימו בפניה במלחמתה נגד שולץ. לתדהמתה, אף אחד לא התעניין בנושא, והיא לא מצאה אוזן קשבת אצל אף אחד מהעיתונאים.

“אם מסתירים את הפרשה מעיני הציבור על ידי טשטוש העובדות, אני אדאג לכך שכולם ידעו על זה ממקור ראשון”, החליטה.

היא פקדה על הנהג שלה לנסוע למרכז הארלם, ובהגיעם לשם הורתה לעצור, ואז היא טיפסה על גג הלימוזינה שלה והחלה לנאום ולהוכיח את תושבי השכונה על כך שהם מעדיפים להמר אצל שולץ הלבן שהורג בהם, במקום אצלה ואצל שותפיה –  הבודדים שטרם נכנעו. היא הבטיחה ששולץ ואנשיו יעלמו מהארלם, גם אם תיאלץ לשים באופן אישי גדר בכל אחת מהסוכנויות שלו, ושאלה אותם: “מי זה בכלל דאץ’ שולץ? הוא אף אחד!, ואני אגרש אותו מכאן” ענתה לעצמה בעודה מסמנת באצבע צרדה את הצפוי לו.

“אמנם היא אמיצה עד טירוף”, חשבו העוברים והשבים על סט. קלייר, “אבל מה אישה אחת לבד יכולה לעשות נגד המנגנון המשומן והמרושע של שולץ?” לכולם היה ברור שגם נפילתה של סט. קלייר תגיע, גם אם תילחם בגבורה.

אבל סטפני סט. קלייר ידעה משהו שהאחרים לא ידעו. לאחר שנתיים וחצי של מאסר, גדול פושעיה של הארלם עמד להשתחרר מכלא סינג סינג , והיא חיכתה לו.

אלסוורת’ “באמפי” ג’ונסון היה גנב, סרסור, סוחר סמים ומהמר, והוא עשה חיל בהארלם בכל אחד מעיסוקיו המגוונים. שנתיים וחצי מחוץ לעניינים גרמו לכך שיזדקק לקשריה של סט. קלייר, ואילו היא  נזקקה לאנשיו הנאמנים ולכוחו הרב.  הם שיתפו פעולה עוד לפני כן, והיו כנראה גם זוג בחייהם האישיים, למרות שבאמפי היה נשוי. ביחד, כך ידעה, יהיה לשולץ קשה להתמודד עמם.

הם לא הגיעו לשלב שבו נאלצו לבדוק את העניין. דאץ’ שולץ החל להסתבך בשתי חזיתות במקביל עם גורמים כבדי משקל, מה שגרם לו להסיר את הלחץ מהארלם ומאנשיה.

ממשלת ארה”ב, בהובלת התובע דיואי, החליטה להלחם עד חורמה בפשע המאורגן, ודאץ’ שולץ היווה יעד טבעי למאמציהם. בהשתמשם בתחבולת התביעה הפדרלית באשמת העלמות מיסים, הוא עמד בפני הרשעה שתכניס אותו לשנים רבות בכלא.

במקביל – אנשי המאפיה האיטלקית, שהחלו להתחזק ולהחליף את היהודים בשליטה בפשע המאורגן, ראו בדאץ’ שולץ נציג בולט מדי שמושך יותר מדי תשומת לב ואש לכל עסקיהם, ולכן הוחלט לחסל אותו.

באוקטובר 35′ התנקשו בחייו של שולץ, ובעודו מאושפז במצב אנוש בבית חולים בניו יורק, סטפני סט. קלייר שלחה לו מברק בן שורה אחת בלבד: “כל אחד מקבל את מה שמגיע לו” כתבה, אך הוא לא זכה לקראו, ומת כמה ימים לאחר מכן. השקט סוף סוף חזר להארלם.

באמפי ג’ונסון וסטפני סט. קלייר המשיכו לשלוט בשוק ההימורים בהארלם למשך עוד כמה שנים, עד שהאבולוציה הטבעית של הפשע גרמה להם להבין שהגיעה העת לפרוש ולהעביר את העסק למאפיה האיטלקית. באמפי ג’ונסון הצטרף לשורותיהם כנציגם בהארלם, וסטפני סט. קלייר החליטה לפרוש לגימלאות.

היא חיה ברווחה עוד שנים רבות ומתה בשנת 1969 בגיל 83.

אלסוורת' "באמפי" ג'ונסון

סטפני סט. קלייר אוזכרה בכמה סרטים לאורך השנים: באחד הסרטים שאני הכי אוהב, “מועדון הכותנה” של קופולה היא מגלמת דמות משנית בסיפור המלחמה של דאץ’ שולץ היהודי עם המאפיה האירית והאיטלקית, ואילו בסרט “Hoodlum” המתאר את המאבק בהארלם, דמותה של סטפני סט. קלייר תופסת מקום נכבד יותר. בשני הסרטים, אגב, לורנס פישבורן שיחק את דמותו של באמפי ג’ונסון, הגם שהם הופקו בהפרש של 13 שנה זה מזה.

בעידן שבו נדירות היו הנשים שעבדו לפרנסתן, סטפני סט. קלייר העסיקה עשרות גברים שסרו למרותה. במצבים שבהם פושעים קשוחים חששו לחייהם ונכנעו בהמוניהם, היא היתה היחידה שהעיזה לעמוד איתן נגד הזרם, להלחם במאפיה – ולנצח.

היא היתה פושעת ועבריינית, אבל אני מחבב את הדמות שמצטייר שהיתה. כנראה היה בה את אותו משהו שגורם לאנשים להזדהות עם גיבורים, גם כשאינם ישרים והגונים לפי הנורמה.

.

עוד על דאץ’ שולץ, האיש והטירוף, אפשר לקרוא אצל אורי קציר כאן.