פרד קורמטסו (Fred Korematsu) הוא גיבור. בתקופה אפלה שבה אזרחים אמריקאים הושמו במחנו ריכוז, הוא לא נכנע ובמשך עשרות שנים דרש את הצדק וההכרה בעוול שנעשה לעשרות אלפי אנשים. הפוסט הזה הוא סיפורם של האנשים שקיבלו כמובנת מאליה את העובדה שהמדינה יכולה להקים מחנות ריכוז לאזרחיה, וסיפורו של אדם אחד שנאבק בעוול הזה.

המתקפה על פרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941 מצאה אומה שלמה המומה, כואבת וכועסת. ארצות הברית שעד אותו יום ישבה על הגדר וניסתה להמנע מלהכנס למלחמה שקרעה את אירופה לגזרים, הועמדה בפני עובדה מוגמרת: היה עליה להלחם או להרים ידיים, וברור היה שארה”ב לא תיכנע.

הפאניקה בחוף המערבי של ארה”ב התפשטה כמו אש בכרמל: התקפה בודדת של צוללת יפנית על מתקני נפט בקליפורניה האיצה את התהליכים, ותוך חודשיים נחמתמו צווים נשיאותיים רבים.  כל אזרח ממוצא יפני, גם אם הוא נולד בארה”ב נחשב לחשוד, והיחס אליו היה בהתאם. הצו פקד על כל התושבים הללו לעזוב את החוף המערבי, ולאחר מכן הורחב לפקודה להתכונן להעברתם למחנות.

עיתון המבשר על מעצרם הקרוב של כל היפנים בארה"ב

צו מאת פיקוד ההגנה לאזרחים היפנים בסן פרנציסקו, הפוקד עליהם להגיע לתחנות רישום וריכוז

הצו הזה התייחס ל-112,000 אנשים ממוצא יפני. יותר משני שליש מהם היו אנשים צעירים שנולדו בארה”ב, למדו בבית הספר ובאוניברסיטאות שבה, חלקם לא ידע שום שפה אחרת מלבד אנגלית, והיו בהם גם אנשים שכמו שאר בני גילם התנדבו להלחם בצבאה של ארה”ב. הצו לא הבדיל ביניהם. כולם עד אחד נצטוו להגיע למרכזי רישום, נערכו פשיטות על בתים רבים לפי רשימות של המודיעין הצבאי ומאות אזרחים זרים נעצרו.

שלט "אני אמריקאי" שתלה מהגר ממוצא יפני בחנות המכולת שלו. זה לא עזר לו

במבצע העקירה הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, כל התושבים הללו נדרשו להתייצב בתחנות רכבת שפורטו מראש, כשמותר היה להם להגיע עם מזוודה אחת בלבד, ומשם נשלחו כולם לאחד מ-18 מחנות שהוקמו עבורם. כדי להוסיף חטא על פשע חלק מהמחנות הללו הוקמו בתוך שמורות אינדיאניות, בלי להתייעץ (כמובן) עם האינדיאנים תושבי השמורה. על פי דו”ח של רשות העקירה המלחמתית מ-1943 שוכנו העקורים במבנים בעלי קירות ברזנט, נטולי צנרת או מטבח. מרבית המחנות נבנו ב-1942 בידי קבלנים אזרחים בסגנון בנייתם של מחנות צבאיים ולא התאימו למגורי משפחות. התנאים היו קשים: במחנה בצפון ויומינג ניתן תקציב של 45 סנט ליום לאדם למזון, וההיגיינה הייתה בעייתית. רוב העקורים לא קיבלו התראה הולמת ולא ידעו לאן ייעקרו. בשל כך לבושם לא תאם לחורף הקשה בוויומינג, שבו הטמפרטורה יורדת למתחת ל-17 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

יפנים מועברים ברכבות למחנות העקירה שאליהם נשלחו

פרד קורמטסו היה אזרח אמריקני ממוצא יפני, אשר החליט להתנגד לצו הרחקה מספר 34 של הצבא האמריקני, ולהישאר בעיר מגוריו מאחר ולא רצה להיפרד מחברתו שהייתה ממוצא לבן. הוא נולד בארה”ב, למד בתיכון והיה בנבחרת השחייה של אוקלנד, ובפרוץ המלחמה ניסה להתנדב לצי. הוא סורב, למד בקורס ריתוך והחל לעבוד במספנה המקומית. לאחר ההתקפה על פרל הארבור הוא פוטר מיידית, ולא הצליח למצוא יותר תעסוקה. לאחר שסירב להגיע למרכז הרישום הוא נאסר והורשע בהפרת הצו. האגודה לזכויות האזרח בארה”ב החליטה (בהסכמתו) לשתמש במקרה שלו כמקרה בוחן, ועירערה לבית המשפט על המעצר. בינתיים הוטלו עליו דמי ערבות של 5000 דולר ששולמו על ידי האגודה. שניות לאחר שיצא מבית המשפט הוא נעצר שוב, והפעם בתואנה שהפר צו אחר. באף הליך לא נדונה מידת נאמנותו לארצות הברית. הוא ערער בכמה ערכאות, הגיע עד לבית המשפט העליון בעודו טוען שההחלטה לאסור אנשים רק על סמך מוצאם היא גזענית, אך גם שם הוא הפסיד. בית המשפט העליון קבע שכליאתם של יפנים שהם אזרחי ארצות הברית אינה נוגדת את החוקה משום שהצורך להגן מפני מרגלים גובר על זכויותיו של קורמטסו. השופט בלק טען כי גירוש אנשים מביתם, אף כי הוא חשוד על פי החוקה, הוא מוצדק בנסיבות של “חירום וסכנה”.

פרד קורמטסו (בקדמת התמונה, עונב עניבה) ומשפחתו

פרד קורמטסו הפסיד והצטווה להגיע למחנה מעצר ביוטה. הוא הוצב למגורים באורווה שהוסבה למגורים, ושכרו בעבור עבודה של 8 שעות ביום היה 12 דולר לחודש. הוא סבל גם מיחס גרוע מתושבי המחנה האחרים שניסו להוכיח את נאמנותם המוחלטת לארה”ב בכל דרך אפשרית. מבחינתם הוא היה “עושה צרות מקצועי”, והוא ומשפחתו  זכו למבטים וליחס שלילי. ארבע השנים הקשות הללו נמשכו עד לסוף המלחמה ב-1945. רק אז הורשו התושבים לחזור לבתיהם. רבים מהם, שאיבדו את רכושם במהלך התקופה הזו, לא חזרו מערבה, ונשארו לחיות בערים סמוכות למחנות המעצר. במהלך התקופה הזו יותר מ-112,000 איש הושמו במחנות מעצר בכל ארה”ב, וסבלו מיחס רע, מחלות, מקרי מוות רבים, ומגזענות שנמשכה שנים רבות לאחר שהמלחמה הסתיימה.

תור לאוכל באחד ממחנות המעצר

ילדה במחנה מעצר בארקנסו, 1943.

מפת המחנות ליפנים בארה"ב

לאחר שחרורו פרד קורמטסו לא חזר לחוף המערבי, ועקר לדטרויט. הוא התחתן, הביא ילדים ועבד כשרטט. ב-1980 הנשיא קרטר העביר החלטה לפצות את תושבי המחנות בסכום של 20,000$ לכל תושב שהיה במחנות. במהלך תחקיר לספר על הפרשה, התגלו מסמכים שבהם נכתב במפורש ששירות הביון לא רואה שום סכנה אמיתית בתושבים ממוצא יפני. שופטי בית המשפט העליון שדנו בזמן המלחמה בעתירתו של קורמטסו ואנשים נוספים לא היו מודעים לכך, והמידע הזה הוסתר מהם.

בשנת 1983, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה על פיה, וקבע שהיא נבעה מגזענות. נדרשו עוד 15 שנים עד שהוא זכה להכרה על מאמציו, וב-1998 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא קלינטון כתודה וכהכרה על מאמציו להגנה על זכויות האזרח. הוא נפטר ב-2005, בגיל 86.

הנשיא קלינטון מעניק את מדליית החירות הנשיאותית לפרד קורמטסו

הודעה מנהלתית קצרה:

בחודשיים האחרונים הבלוג לא היה פעיל עקב שילוב של מעבר דירה, עומס עבודה שכמוהו עדיין לא חוויתי, לימודים ועוד. שמחתי לראות מנויים חדשים ממשיכים להצטרף, והשבוע עברנו את רף 1000 המנויים. מקווה מאד שבחודש הבא נחזור לשגרה של שני פוסטים בחודש 🙂



0 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *