לפעמים, אין צורך בסיפור גדול כדי להעביר מסר. צילום מקרי שנראה חסר חשיבות אם מנתקים אותו מהקונטקסט המקורי שלו יכול להיות צילום רב כח ובעל משמעות עמוקה אם יודעים מה הסיפור שמאחוריו. כזה בדיוק הוא המצב בהתייחס לתמונה שצולמה ב-1954 על חוף הים. התמונה הזו זכתה בפרס פוליצר, ובמקביל גררה עימה שאלות אתיות קשות. הפוסט הזה הוא השני בסדרת פוסטים המספרים את הסיפור שמאחורי תמונות שזכו בפוליצר. על התמונה הראשונה כתבתי בעבר כאן

ראשית,לפני שתקראו ותבינו מה רואים שם, קחו דקה ובחנו את התמונה לעומק (אפשר להגדיל אותה). הביטו בתצלום ונסו לחשוב על הסיטואציה המצולמת. משהו מטריד בה: המבט של האישה, שפת הגוף של שני המצולמים, משהו לא ברור כאן: היא חוסמת אותו? נשענת עליו? ומדוע הם אינם מביטים זה בזו? היא מביטה בו בתחינה, והוא – פניו מופנות לים ולא אליה. התחושה הכללית שלי הייתה של סיטואציה נואשת משהו.

tumblr_mc4ryi8MYr1qeg95lo1_1280[1]

בשניים באפריל 1954 היה ג’ון גאנט, צלמו של הלוס אנג’לס טיימס, בביתו אשר בהרמוסה ביץ’ בקליפורניה. הוא השתרע ונח על כסא בחצר שלו שהייתה ממוקמת על החוף עצמו. לפתע הוא שמע את שכנו צועק “משהו קורה בחוף!”. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא אחז במצלמה שלו ורץ לכיוון המים. כשהגיע, מצא זוג צעיר, בעודם אוחזים זו בזה בצורה נואשת.

לזוג הזה, שכנים שגרו לא הרחק משם, היה ילד בן שנה וחצי בלבד. בעודם בבית הילד הצליח לזחול החוצה מהחצר לחוף, נכנס לים, והגיאות החזקה סחפה אותו לתוך האוקיאנוס לבלי שוב. גאנט צילם את התמונה הזו שניות לאחר שהבינו מה עלה בגורלו של התינוק שלהם.

התמונה פורסמה למחרת בבוקר בעיתון שלו, וגררה עימה מיד ויכוחים קשים בנוגע לאתיקה של הצלם, ובנוגע לשיקולים שהפעיל העיתון לגבי צילום ופרסום תמונות כה קשות המתארות אנשים ברגעי האימה והאבל האיומים ביותר שלהם. גאנט טען להגנתו שלא הכיר אותם אישית למרות שגרו לא הרחק ממנו, ושהתמונות צולמו על ידו כצלם עיתונות כפי שהיה עושה בכל מצב אחר.

התמונה הזו זיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 1955. ועדת הפרס כתבה על התמונה שהיא מרגשת ונוגעת ללב באופן עמוק. גם פרס הצילום היוקרתי של סוכנות אסושיאטד פרס ניתן באותה שנה לתמונה הזו. יותר מחמישים ושש שנים עברו מאז שהתמונה הזו צולמה, ובעיני היא חזקה כואבת ואוחזת את הצופה באימה, בדיוק כמו ביום פרסומה.