רקע:

ב-14 באוגוסט 1945 היו אזרחי ארה”ב מאושרים ברמה שכבר מזמן לא זכרו כמוה. מקץ 16 שנים של שפל כלכלי שהפך מליוני אזרחים לחסרי כל,  ולאחר מכן פריצתה של מלחמה גלובלית שנגעה במרבית האנושות וגרמה למותם של עשרות מליונים, נראה היה שהצרות הגיעו לקיצן. שעות ספורות קודם לכן יפן נכנעה לאחר שהותקפה בנשק איום שמעולם לא נראה לפני כן – הפצצה האטומית. בעלות הברית ניצחו.

המלחמה נגמרה.

מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות ניו יורק לחגיגה ספונטנית, וגדשו כל רחוב אפשרי במרכז ניו יורק. הכיכר הכי מפורסמת בניו יורק, טיימס סקוור, שגם בימים כתיקונם תמיד המתה מאנשים, הייתה כה צפופה שלא ניתן היה לזוז. ריח של שינוי הורגש באוויר, ושנים של תסכול הגיעו לסיומן באותו יום.

חגיגת יום הנצחון בטיימס סקוור, 14.8.1945

חגיגת יום הנצחון בטיימס סקוור, 14.8.1945

הצילום:

אלפרד אייזנשטאט, צלמו המפורסם של מגזין LIFE, יצא לרחובות לצלם את השמחה. מצוייד במצלמת הלייקה 35 מ”מ המיתולוגית שלו, הוא צילם כמו משוגע, מפסיק לרוץ רק על מנת להחליף פילם במצלמה. מכיוון שלא רצה לאבד זמן יקר, הוא לא עצר לרשום פרטים חשובים כמו מי מצולם והיכן.

בעודו רץ ממקום למקום, הוא הזדמן לאזור רחוב 45, לא רחוק מברודווי. בהגיעו לשם הוא הבחין במלח צעיר ומאושר שהלך ברחוב ונישק כל אישה שראה, או כדבריו “הוא נישק צעירות וזקנות, רזות ומוצקות כאחת, ללא אבחנה”. אייזנשטאט החל לעקוב אחריו, ולצלם אותו מנשק את הנשים, אך אף אחת מן התמונות לא סיפקה אותו. הוא חיפש משהו נוסף שיהפוך את התמונה למיוחדת. לפתע הבחין במורד הרחוב בצעירה לבושה במדי אחות. ראיית הנולד שלו ומזלו הטוב, שתי תכונות שכל צלם צריך, גרמו לו להתמקד בה בידיעה ברורה מה עומד להתרחש.

ואכן – ברגע שהמלח הגיע אליה, הוא אחז בה, סובב אותה ונישק אותה. הנשיקה נמשכה מספר שניות, ואייזנשטאט שהתכונן לכך מראש,  הספיק לצלם ארבע תמונות טובות.

אלפרד אייזנשטאט, טיימס סקוור,הנשיקה - תמונה מס' 1 (זו התמונה שכמעט כולם מכירים)

אלפרד אייזנשטאט, טיימס סקוור,הנשיקה - תמונה מס' 1 (זו התמונה שכמעט כולם מכירים)


אלפרד אייזנשטאט, טיימס סקוור,הנשיקה - תמונה מס' 2

אלפרד אייזנשטאט, טיימס סקוור,הנשיקה - תמונה מס' 2

“אם המלח לא היה לובש מדים כהים אלא לבנים כמו חבריו, או לחילופין – אילו לא היה מדובר באחות שלבשה לבן, לא הייתי משיג את הקונטרסט המיוחד של התמונה”, כתב אייזנשטאט פעם, ואכן – אלמלא השילוב של הבדלי הצבעים, הסיטואציה המיוחדת שבה המתנשקים לא מכירים ביניהם, ושל הנכונות לשחרר את המחסומים החברתיים, התמונה לא הייתה הופכת לכל-כך מפורסמת.

לימינו של אייזנשטאט עמד צלם נוסף שעבר עבור הצי האמריקאי, ויקטור יורגנסון, שבשנייה האחרונה הצליח אף הוא לתעד את הנשיקה. הצילום שלו הוא מזווית מעט שונה, ומכיוון שעמד קרוב יותר, הוא לא הצליח לתפוס את כל הגוף של המצולמים:

ויקטור יורגנסון, טיימס סקוור,הנשיקה

ויקטור יורגנסון, טיימס סקוור,הנשיקה

שבועיים לאחר מכן, התמונה המוצלחת של אייזנשטאט פורסמה במגזין הבית שלו,  LIFE, ונכנסה לדפי ההסטוריה. כשחושבים על מראות השמחה בארה”ב ביום חגיגת הניצחון, זה התצלום שרוב האנשים יחשבו עליו. הפוסטר של התמונה הוא אחד הנמכרים בהסטוריה, אין חנות פוסטרים שלא תחזיק עותק שלו עד היום, וכולם נתקלו בתצלום הזה מתישהו.

הדמויות:

מכיוון שאייזנשטאט לא טרח לשאול את המצולמים לשמם, זהותם הפכה לאחת החידות הגדולות במדיה. במשך עשרות שנים היו אנשים שזיהו את עצמם בתצלום, ונשבעו שהם זוכרים בודאות את הרגע המסויים ואת הסיטואציה שבה הם צולמו. כולם טענו שהיו בניו יורק ביום הצילום, ולכולם היו ראיות נסיבתיות, הסברים, הוכחות ועדויות שהם-הם המצולמים. לאף אחד מהם לא הייתה הוכחה חד משמעית.

הנשים:

ב-1978, אייזנשטאט שהיה כבר בן 80, קיבל מכתב מפתיע:

מר אייזנשטאט היקר,

עתה, כשאני כבר בת 60, משעשע להודות שאני היא האחות מצילומך המפורסם. מאמר שקראתי עליך בטיימס ואשר תיאר את כשרונך הרב גרם לי להזכר בסצינה על ברודווי.

באותו יום, עזבתי את בית החולים על מנת להיות לחלק מן החגיגה, אבל המלח המאוהב וחייל אחר שבאו בעקבותיו גרמו לי לרדת בתחנת הרכבת התחתית הקרובה ביותר שמצאתי. הלוואי שהייתי יכולה לאגור את האהבה והעליצות לשימוש נוסף כשאזדקק להם.

מר איזנשטאט, האם יהיה זה אפשרי לקבל העתק של הצילום?  אהיה אסירת תודה על כך.

אני מתחרטת על שלא פגשתי בך בפעם האחרונה שטיילתי בבוורלי הילס.

אולי בפעם הבאה. אם לא – אני אבין זאת מפני ש”לא רק קשה לתפוס אותו, קשה אף לעמוד בקצב שלו”

תהנה.

בחיבה,

אדית שיין

שתי נשים נוספות, שתיהן אחיות לשעבר מניו יורק, גרטה פרידמן וברברה סוקול, שתיהן בנות גילה של שיין, טענו אף הן שמדובר בהן ללא ספק, ושתיהן זכרו בוודאות נשיקה עם מלח באותו יום.מכיוון שאדית שיין הצליחה לספק את ההוכחות הכי קרובות מקובל לחשוב היום שהיא אכן האחות המדוברת.

מכתבה של אדית שיין לאייזנשטאט. מקור התמונה

זו אדית שיין באותה תקופה

זו אדית שיין באותה תקופה


הגברים:

גם הצד הגברי של התמונה היה לגמרי לא ברור: מס’ גברים טענו בנחרצות שהם המצולמים, ולשלושה מבין הטוענים לזכות, היו הוכחות מוצקות , אם כי חלקיות .

ויקטור מנדוסה היה מלח שקיבל חופשה באותו יום. הוא ניצל את ההזדמנות והלך לסרט עם חברתו ואשתו לעתיד, ריטה. באמצע הסרט פרצו אנשים לאולם, הריעו בקול וצעקו שיפן נכנעה והמלחמה נגמרה. כל הצופים יצאו החוצה והחלו לחגוג. מכיוון שכל הבארים היו מלאים, ויקטור וריטה החליטו לטייל ברחוב. ויקטור שהיה (כדבריו) מתודלק מכמה כוסיות משקה, אחז באחות שטעה וחשב אותה לאחות צבאית, ונישק אותה בשמחה. תמיכה לסיפורו ניתן לקבל ע”י העובדה שאכן – בקצה אחת התמונות ניתן לראות את ריטה שמחה ועולזת.

ב-1987 ויקטור מנדוסה תבע את לייף ואת חברת האם שלה – טיים, בטענה שהן הפרו את זכויותיו על התמונה כאחד המצולמים בה, ותבע סכום נכבד. בעת שנדרש להוכיח את טענתו שהוא המצולם, לא הצליח לעשות כן, ונאלץ למשוך את תביעתו מחשש להפסד.

בשנת 2005, חוקרי מעבדות המחקר של מיצובישי אלקטרוניקה ביצעו ניתוח ממוחשב של התמונה, ואישרו את טענתו של מנדוסה שהוא המצולם בה.

ריטה מנדוסה, ברודווי 1945

ריטה מנדוסה, ברודווי 1945

קארל מסקארלו, שוטר בדימוס, טען ב-1995 שהוא המלח שבתמונה. תחילה, אדית שיין חשבה שזיהתה אותו, והעיתונים מלאו בסיפורי איחוד מרגשים. 10 שנים לאחר מכן, אדית וקרלו הופגשו בניו יורק לשחזור צילומם המפורסם. עשרות צלמים מכל העולם עמדו שם, וניסו לשחזר את התמונה המפורסמת, אבל אדית לא נתנה להם סיכוי: היא סירבה בתוקף להושיט את שפתיה לנשיקה עם אדם זר, והסכימה לנשיקה בלחי בלבד.  חגיגה שלמה הייתה שם. צילומים מכל זווית, נסיונות לשחזר את הסצינה המקורית, ובנוסף, צילום נשיקות המוני.

הכנות לצילום, ברודווי 2005

הכנות לצילום, ברודווי 2005


שחזור הצילום, ברודווי 2005

שחזור הצילום, ברודווי 2005


הנשיקה ההמונית, ברודווי 2005

זמן לא רב לאחר מכן, אדית שיין שינתה את דעתה, ואמרה שהיא לא יכולה לומר אם מסקארלו הוא אכן המלח המפורסם שנישק אותה.

עוד מועמד:

ב-2007, מועמד נולד: גלן מק’דאפי, אף הוא מלח לשעבר, סיפר את סיפורו:

לטענתו, בעת שיצא מן הרכבת התחתית בעודו בחופשה, שמע לפתע שהיפנים נכנעו, והחל להשתולל משמחה בידעו שעתה אחיו שהיה שבוי בידי היפנים ישוחרר במהרה.

תוך כדי ריצה מטורפת ונישוק כל הנשים באזור, הוא הבחין באחות מחייכת ורץ לנשק אותה. במהלך הנשיקה קלט בזוית העין מישהו מתקרב אליהם ומצלם אותם, ולכן אף סובב את פרק ידו על מנת לאפשר לצלם לראות את פני האשה.

מק’דאפי התבסס בסיפורו על הוכחה כבדת משקל: לויס גיבסון, אחת החוקרות הפליליות המוערכות ביותר בארה”ב, ומי שנכנסה לספר השיאים של גינס כחוקרת שבזכות הקלסתרונים שציירה נלכדו והורשעו כ-1062 פושעים, הקדישה זמן רב לנושא וחקרה כל מילימטר בתמונה לרבות מבנה גולגולת, צלקות זעירות, אורך עצמות, רווחים בין מקור צמיחת השיערות ועוד עשרות פרמטרים אחרים.

חלק קטן מן הבדיקות של לויס גיבסון

חלק קטן מן הבדיקות של לויס גיבסון


בנוסף, גיבסון טענה בתוקף שערכה בדיקות דומות על תמונותיהם של שאר הטוענים לכתר, ואף אחד מהם לא דומה בבדיקה מיקרוסקופית לדמות שבצילום המקורי. כדי להוסיף עוד משקל לטענתו, מק’דאפי עבר 5 בדיקות פוליגרף שונות אצל חמישה חוקרים נפרדים, ובכולן הוא נמצא דובר אמת.

הוכחה נוספת שמק’דאפי סיפק, הייתה הוכחה נסיבתית: שני המלחים האחרים המופיעים בתמונה הם חבריו, וכולם אישרו את זהותו כמלח המנשק.

שני המלחים הנוספים, חבריו לאניה של מק'דאפי

שני המלחים הנוספים, חבריו לאניה של מק'דאפי


גלן מק'דאפי

גלן מק'דאפי


מסקנות?

התעלומה הזו כנראה לא לעולם לא תפתר בוודאות. באותו יום היו מאות אלפי אנשים בחוץ, ובכללם גם (מן הסתם) אלפי מלחים ומאות אחיות. באווירת השמחה הכללית שהייתה שם, ומכיוון שכולם התנשקו עם כולן, הרבה מלחים נשקו להרבה אחיות. לדעתי, אף אחד מהגיבורים בסיפור לא משקר, אלא מספר את האמת הסובייקטיבית שלו, אמת שהוא בנה לעצמו ומשוכנע לחלוטין שהתרחשה.

איזו סיטואציה היא זו שצולמה ואיזו לא? לעולם לא נדע. ייתכן ואחד הסיפורים הוא הפתרון האמיתי של התעלומה, ובהחלט אפשר שהמצולמים האמיתיים בתמונה מעולם לא אותרו.

אני גם לא חושב שזה צריך לשנות למישהו.

ץ

ץ

ץ