גם היום, שבעה עשורים לאחר שהתאבדה, לא ידועים יותר מדי פרטים על אוולין מק’הייל. בחייה הקצרים היא לא הייתה ידועה אבל במותה היא הפכה למפורסמת רק בגלל סיבה אחת: בגלל שהיו מי שחשבו שהמוות שלה היה מרהיב ביופיו. היא הייתה בת 23, עוד אחת מאותו דור שילדותם עברה עליהם בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות העשרים והשלושים. היא חיה ברווחה כלכלית (יחסית) עם אביה, ולאחר התיכון התגייסה. עתה הייתה חיילת משוחררת ששירתה בצבא בזמן מלחמת העולם השנייה. חברותיה סיפרו שכשהשתחררה עשתה מסיבה שבה שרפה את המדים שלה.

אוולין מקהייל התעוררה בבוקר בביתו של ארוסה שבפילדפיה. לילה לפני כן הם חגגו ביחד את יום הולדתו ה-24. הם עמדו להתחתן חודשיים לאחר מכן, והשיחות באותו לילה מן הסתם נסובו גם על העניין הזה. אני מדמיין אותם קמים, אוכלים ארוחת בוקר משותפת ונפרדים לדרכם. באותו בוקר היא עלתה על הרכבת לניו יורק בדרכה לעוד שבוע עבודה כמנהלת חשבונות. בדרך היא עצרה בחדרון בבית מלון וכתבה מכתב קצר, משם היא נסעה ברכבת התחתית לאמפייר סטייט בילדינג. כשהגיעה לגורד השחקים המפורסם ביותר בעולם היא עלתה למרפסת התצפית הפתוחה בקומה ה-86 וקפצה למטה.

היא נהרגה מיד.

רוברט ס. ווילס, צלם מתלמד, היה בדיוק בצידו השני של הכביש כשהבחין בגוף גדול נופל ונוחת על לימוזינה של האו”ם. הוא חצה בריצה את הכביש, נדחק בין האנשים שהתקהלו שם וצילם אותה דקות ספורות לאחר שמתה. הוא היה צעיר וחסר נסיון, אבל איכשהו הצליח להראות את התמונה הזו לעורך הצילום של המגזין “לייף”. העורך ידע בדיוק מה לעשות איתה: שבוע וחצי לאחר מכן, התמונה פורסמה על פני עמוד שלום בגליון החדש של המגזין, הישג נדיר לצלם שזו הייתה תמונתו הראשונה בתקשורת.

גופתה של אוולין מק’הייל, דקות לאחר שהתאבדה בקפיצה מהקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג

לימים, כינו את התמונה הזו “ההתאבדות היפה ביותר שאי פעם צולמה”. ראו נא באיזו שלוות נפש היא שוכבת על גג המכונית ההרוסה, עקבות המעשה הקשה שעשתה לא ניכרים כמעט בגופה. חליפתה המחוייטת פרומה מעט ונעליה נשרו מעל רגליה. היא אוחזת את ענק הפנינים שלה באחיזת מוות.

לא ברור מה היה כתוב במכתב ההתאבדות שלה. היא ביקשה שישרפו את גופתה ולא יתנו למשפחתה לראות אותה. בחלק מהגרסאות נטען שכתבה שהיא תהיה רעיה איומה לבעלה. בקשתה האחרונה הייתה שלא יערכו לכבודה טקס אשכבה ושיאמרו לאביה שלצערה היא נושאת את תכונות האופי של אמה שלה. אמה אגב, נעלמה כשהייתה פעוטה ואביה גידל אותה בעצמו.

גופתה נשרפה, לא נערך טקס אשכבה, ואין בשום מקום קבר שיציין שאוולין מק’הייל אי פעם התהלכה על פני הכוכב הזה. כל מה שנותר ממנה זה צילום אחד גרוע מהתקופה שהייתה בחיים, ועוד צילום אחד מעולה של מותה. נתקלתי בתמונה המקורית הבוקר כשחיטטתי קצת בארכיון של “לייף” ונשאבתי לסיפור הזה.

אוולין מק'הייל

אוולין מק’הייל

 

נתקלתי בשני איזכורים לסיפור הזה. בתחילת שנות השישים, 15 שנים לאחר מותה, אנדי וורהול קנה מהצלם את הזכות להשתמש בתמונת ההתאבדות. הוא יצר סדרת ציורים בשם מוות ואסון, ותמונת ההתאבדות מהווה חלק מהסדרה הזו. הנה לפניכם העבודה של וורהול (היא כהה במקור, זו לא איכות תמונה נמוכה).

הרפרנס השני לתמונה הזו נוצר על ידי להקה שמעולם לא שמעתי עליה. Machines of Loving Grace. ב-1990 הם שחררו תקליט בשם Gilt.  עטיפת התקליט נוצרה בעקבות אותה תמונה מפורסמת.

עטיפת הדיסק Gilt שיצא ב-1990.

עטיפת הדיסק Gilt שיצא ב-1990.