עם אולמרט ומכבסת הכספים (לכאורה, בטח שלכאורה) מחד, והמלחמה המאיימת מאידך, עם החוסר המחפיר בתקציב למרפאות לפליטים מחד והסכינאות המדווחת בהרחבה בכל שבת בבוקר מאידך, עם 19 המשפחות ששולטות על אמצעי התקשורת, הבנקים ועל כל היבט כלכלי בחיינו מחד, ועם כהני הדת שרוצים להטיל צנזורה ומעקב על הרגלי הגלישה שלנו מאידך, ההנאות שלנו שאובות רק מהדברים הקטנים והבנאלים בחיים.
שבת בבוקר, צומת ספרים (לאיזו משפחה מבין ה-19 שייכת הרשת הזו?). אבא ושתי בנותיו בוחרים ספרים. הבת הקטנה שלי, ששבוע לפני כן התרגשתי לראות אותה קוראת את “35 במאי”, מחפשת את המדף של ספרי אריך קסטנר, ומתלבטת בין אורה הכפולה לבין אמיל והבלשים. התחושה הזו של החיבור, של העובדה שלמרות שיש היום עשרות ערוצי טלוויזיה שלא היו לי, עם האינטרנט, האיסיקיו ושאר הפעילויות מבוססות על טכנולוגיה, בסופו של דבר אין הבדל בין הילד שהייתי אני לפני שלושים ומשהו שנים, ובין הבנות שלי. התחושה הזו, של הדברים הקטנים שכל כך מחברים בינינו, זה מה שעשה לי אתמול את היום.
בסוף היא בחרה ב”אמיל והבלשים” בהדפסה החדשה של הוצאת אחיאסף.