איימי ג’ונסון הצליחה בכל דבר שנגעה בו. היא נולדה ב-1903 בהאל, בריטניה, ושום דבר בשנות חייה הראשונות לא רמז שתתפרסם ותהפוך לגיבורה לאומית ולסמל להקרבה ולאומץ לב. היא הפכה לסמל לאומי, לטייסת בעלת שם שלא ידעה פחד ושברה שיאי טיסה רבים, ובאותה מהירות שבה כוכבה זרח – היא גם שקע, והיא נעלמה בין דפי ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא הוקרה לאישה אמיצה שראוי שרבים יותר יכירו את שמה ואת קורות חייה.


ג’ונסון הייתה בת  למשפחה מבוססת בעלת עסקי שיווק דגים שהקים סבה, שבדי ששינה את משפחתו מיורגנסון לג’ונסון לאחר שהגר לבריטניה. בגיל 14 היא נפגעה בפניה מכדור קריקט במהלך משחק ושברה את שיניה הקדמיות. למרות שבזכות כספה של משפחתה הותאמו לה שיניים תותבות, הטובות ביותר שניתן היה למצוא באותה תקופה, איימי ג’ונסון הרגישה תמיד מכוערת ומעוותת, עובדה שבשנים הבאות תסב לה חוסר ביטחון ותגרום לה לנסות להוכיח את עצמה בכל דרך אפשרית.

בגיל 22 היא סיימה אוניברסיטה עם תואר באמנות ובכלכלה, ולאחר שנואשה מלמצוא משרה שהלמה את כישוריה, משימה כמעט בלתי אפשרית לאישה בתחילת המאה העשרים, היא החלה לעבוד בלונדון כעוזרת משפטית במשרד עורכי דין קטן. הזמן הפנוי שהיה לה זימן אותה במקרה למועדון טיס מקומי והיא נדבקה בחיידק הטיסה. 16 שעות הדרכה בלבד נדרשו לג’ונסון עד שמדריך הטיס שלה החליט שהיא בשלה לטיסת סולו, ולאחר עוד כמה חודשים היא השלימה את הבחינות וזכתה ברשיון הטיס המיוחל. חצי שנה לאחר מכן היא הפכה לאישה הראשונה בבריטניה שקיבלה בנוסף גם רשיון לעסוק כמהנדסת קרקע, כלומר כמכונאית מטוסים מוסמכת. בשנה שלאחר מכן היא קיבלה גם הסמכה כטייסת מסחרית, ובנוסף היתה האישה הראשונה שקיבלה רשיון כנווטת טיסה.

איימי ג'ונסון, 1930

בחודשים הבאים היא ניצלה כל רגע פנוי כדי להגיע לשדה התעיפה ולטוס. היא הייתה טייסת מוכשרת מאד, מהירת תפיסה, בעלת קואורדינציה מעולה, והשליטה שלה במטוסים הייתה אבסולוטית. לא חלף זמן רב והיא הגיעה להחלטה שתשנה את חייה

איימי ג’ונסון מצאה את יעודה בחיים: שבירת שיאי טיסה – אותו תחביב שהפך לפתע מרכז החיים שלה. משהחליטה על יעודה בחיים, החלה בהכנות לשבירת השיא הראשון שלה, טיסה מאנגליה לאוסטרליה בפחות מ-16 ימים.

אביה של איימי, תומך, מאמן ומעריץ נלהב של בתו, החליט לממן את רכישת המטוס בסך 600 פאונד, ואף רתם למשימה את לורד וויקפילד, איל נפט בריטי עשיר שדאג להקמת מערך תדלוק חוצה אוקיינוסים עבורה. תוך שבועיים מרגע ההחלטה, היא הייתה מוכנה לצאת למסעה.

איימי ג'ונסון, דקות לפני ההמראה לאוסטרליה

ב-5 במאי 1930 היא המריאה מלונדון, ותשעה עשר ימים לאחר מכן, ב-24 במאי 1930, היא נחתה בדארווין, אוסטרליה, לאחר שהשלימה מסע מתיש של למעלה מ-17,000 קילומטרים.

לאכזבתה הרבה היא נכשלה בשבירת השיא, אבל הכשלון לא גרע מההישג. היא התפרסמה בכל העולם כאישה הראשונה שטסה מאנגליה לאוסטרליה, ובעקבות זאת – הפרסים, ההכרה והפרסום לא אחרו להגיע:

  • לאחר הנחיתה, הוענק לב בטקס רב רושם רשיון כטייסת אזרחית מורשית באוסטרליה. הרשיון מוספר באופן סימבולי כרשיון מס’ 1.
  • פרס הרמון, פרס שמוענק כל שנה לטייסים יוצאי דופן (עד היום), הוענק לה בלונדון.
  • בשובה ללונדון התבשרה שהמלך ג’ורג’ החליט להעניק לה את אות מסדר האימפריה הבריטית.
  • “הדיילי מייל”, העיתון הלונדוני המצליח, העניק לה פרס עצום בסך של 10,000 פאונד (סכום שהיה יכול לממן כמעט 17 מטוסים מהסוג שבו השתמשה).

קבלת הפנים באנגליה לאחר שבירת השיא הראשון

לאחר מכן החלה ג’ונסון סדרת טיסות מרשימה, ושברה שיאים רבים בשנים הבאות. השיא הראשון היה טיסה מסיביר לטוקיו, טיסה שנמשכה פחות מעשרה ימים, ולאחר מכן שברה את השיא של עצמה בטיסה חזרה מטוקיו לסיביר.

בשנת 1932 התחתנה איימי ג’ונסון עם טייס שובר שיאים בשם ג’ים מוליסון, אך יחסי האהבה נשמרו רק לעתים שבהם היו ביחד. מבחינה מקצועית הוא היה יריב, והשיא הבא שג’ונסון שברה לאחר נישואיה, היה למעשה השיא הישן של בן זוגה – טיסה הלוך ושוב מלונדון לקייפטאון, דרום אפריקה.

נסיון משותף של שניהם לקבוע שיא חדש לטיסה זוגית מלונדון לניו יורק הסתיים בנחיתת אונס ובפציעות קלות, אבל השיא הזוגי הבא שלהם נקבע מאוחר יותר בטיסה רצופה מלונדון לפקיסטאן. גם קריירת טיסות הסולו שלה המשיכה בעוז, והיא שברה שוב את שיאה בטיסה מלונדון לקייפטאון, ובחזרה.

בין טיסה לטיסה איימי ג’ונסון הייתה מרצה מבוקשת, והופעתה של הטייסת המפורסמת עוררה עניין בכל מקום שבו ביקרה.

משמאל לימין: איימי ג'ונסון, צ'רלי צ'פלין, ליידי אסטור וג'ורג' ברנרד שואו, 1931

שנת 1937 מצאה את איימי ג’ונסון בשיאה, אך עוד בטרם תחלוף, תראה בה ג’ונסון את שנת השפל של הקריירה שלה. העולם כולו הוכה באבל בעת שאמיליה ארהארט, הטייסת הידועה ביותר בעולם, נעלמה בעת שניסתה להקיף את כדור הארץ בטיסת סולו. ג’ונסון, המומה ממותה של הגיבורה שלה, הסתגרה בבית והחלה לפקפק במקצוע המסוכן שבחרה לעצמה. גם חייה האישיים עלו על שרטון, ולאחר שבע שנות נישואין, ג’ונסון ומוליסון הכריזו על גירושיהם.

ג’ונסון לקחה פסק זמן מעסקי שבירת השיאים, אך למרות השגיה המרשימים היא לא הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של החברות הגדולות שהעסיקו טייסים-זכרים, והיא נאלצה לטוס באופן מזדמן ולא קבוע כטייסת מסחרית עבור חברות טיסה קטנות ועלומות שיותר משרצו להשתמש בה כטייסת, ניסו לרכב על המוניטין שלה כסלבריטאית. במשך שנתיים היא בקושי טסה, מצבה הכלכלי התדרדר מאד, ונראה היה שנכנעה לחוסר הביטחון שלה שעימו חיה מאז ילדותה, ובו ניסתה להילחם כל חייה כבוגרת.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכמו בכל היבט בעולם של אותה תקופה, גם עבור איימי ג’ונסון המלחמה סימנה את השינוי שעתיד לעבור עליה. באותה תקופה נשים עדיין לא הורשו לטוס בבריטניה כטייסות קרב, וג’ונסון שובצה ביחידת טייסות שהיה עליהן לשמש כטייסות תובלה ותחזוקה. ג’ונסון, אחת הטייסות הטובות והמנוסות בעולם, עם ניסיון של יותר מ-2200 שעות טיסה, נאלצה להכנע לתכתיבים המגדריים, ושובצה ביחידה שהעבירה מטוסים חדשים מבית החרושת לשדות התעופה השונים בבריטניה, תמורת שכר של 6 פאונד לשבוע.

הקרב על בריטניה היה בעיצומו, וג’ונסון הקדישה את כל מרצה וכוחה לעבודתה. היא לא התעניינה בשום דבר אחר, ודחתה את כל נסיונות ההתקרבות החברתיים והרומנטיים. מצב רוחה היה ירוד רוב הזמן, וביותר מהזדמנות אחת היא נשמעה מדברת על התמכרות לאלכוהול ועל מוות קרוב. ועדיין – היא עבדה ללא לאות, מעבירה מטוסים בכל רחבי האי הבריטי, מריצה מנועים למטוסים מתוקנים, ועושה ככל שביכולתה לתרום למאמץ המלחמתי.

איימי ג'ונסון בשעת טיסה

ב-4 בינואר 1941 התבקשה ג’ונסון על ידי מפקדת היחידה שלה להעביר מטוס מדרום אנגליה לשדה תעופה בסקוטלנד, מרחק של כ-500 ק”מ, ולהחזיר משם באותו יום מטוס דומה שהגיע זמנו לעבור בדיקות ותיקונים. הטיסה צפונה עברה בקלות, משימה שגרתית עבור ג’ונסון, וכשזו התקשרה למפקדה ודיווחה על הגעתה, נאמר לה שמזג אוויר גרוע מתקרב לצפון אנגליה, ומוטב שלא תטוס בחזרה באותו יום. ג’ונסון בחרה לאמץ חלקית את ההצעה: היא החליטה לטוס את מחצית המרחק, נחתה בשלום בלנקשייר שם גרו אחותה ובעלה, ובילתה עמם ערב משפחתי נעים.

מזג האוויר היה רחוק מלהיות מבטיח בבוקר שלמחרת, אך איימי ג’ונסון אמרה לפקח הטיסה בשדה התעופה לנקשייר שבכוונתה לטוס מעל לעננים, ולהתחמק מהסערה שהשתוללה באותו בוקר בחצי האי הבריטי. היא לא העריכה נכונה את עוצמת הסופה. מספר שעות לאחר שהמריאה, היא נאלצה לנטוש את המטוס וצנחה.

באותו בוקר, צירוף מקרים נורא גרם לכך שמספר בלוני הגנה עצומים שהיו פרוסים על פני חופי בריטניה כהגנה נגד מטוסים גרמניים מנמיכי טוס, השתחררו ממקומם ונסחפו לעבר הים הפתוח. איימי ג’ונסון נתקלה בבלונים הללו בדרכה, ובחושבה למראם שהיא כבר מעל לאדמה מוצקה, היא נטשה את המטוס עם מצנח בלבד, וללא חליפת הצלה מתנפחת. למרבה הזוועה היא צנחה היישר למימי התמזה הקפואים והחלה לטבוע. ספינה שהייתה באזור החלה לשוט לכיוונה, ורב החובל שלה, קפטן וולטר פלטשר לא היסס לשנייה וקפץ בעקבותיה בנסיון נואש להצילה. למרבה הצער הוא לא הצליח. היא נסחפה ונעלמה, ומצילה האמיץ קפא למוות ומת מהיפותרמיה תוך מספר דקות.

גופתה של איימי ג’ונסון מעולם לא נמצאה. בחיפושים באזור ההתרסקות נמצא שבר ממטוס שעליו המספר 35, שהיווה חלק ממספרו של המטוס שג’ונסון הטיסה, V3540.

תיק הטיסה של ג'ונסון, שנמשה מאוחר יותר ממימי התמזה

תעלומת איימי ג’ונסון עדיין לא ברורה עד הסוף. למרות שהחקירה הרשמית ציינה שמותה נגרם עקב העובדה שהצטברות קרח על החלון הקדמי שלה מנעה ממנה להתמצא במרחב, עדויות של אנשי הצוות בספינה שראו אותה מתרסקת דיברו על אדם נוסף, מלבד ג’ונסון ופלטשר שהיה עימם במים. השערות נוספות טענו שייתכן שג’ונסון נורתה בטעות על ידי אש נ”מ בריטית, בחושבם שמדובר במטוס גרמני. אין סימוכין בכתב לאירועים כאלה באותו יום.

תיקי החקירה הבריטים עדיין חסויים גם היום.

איימי ג’ונסון נחשבת עד היום לגדולה שבטייסות אנגליה. איגוד הטייסות הבריטי מעניק עד היום מלגה לזכרה לקידום נשים טייסות, ובעיר הולדתה קיים מוזיאון לזכרה.

איכשהו, במהלך עשרות השנים שעברו מאז מותה, נעלמה איימי ג’ונסון בתהום השכחה. היא לא ידועה כמו אמיליה ארהארט או צ’ארלס לינדברג, שקבעו שיאים בתקופתה, אבל אישית – אני מתחבר אליה יותר. היא מעולם לא הייתה גיבורה במובן הרהבתני, למרות היותה טייסת שוברת שיאים, ולכן כנראה זכרה התעמעם בספרי ההיסטוריה.


הפוסט הזה הוא הראשון בסדרה של ארבעה פוסטים שאני מתכנן לכתוב על טייסות בשנות השלושים והארבעים, שההסטוריה חייבת להן אזכור ותודה, על תפקידן כפוי התודה שהיה לא פחות מסוכן משל חבריהן הטייסים, אך בעוד שהמוות והקשיים לא הבחינו בענייני מגדר, התהילה והתודה נטו כמעט תמיד לגברים בלבד.

___________________________________

* שם הפוסט לקוח משורה בפוסט שרונן דורפן, בלוגר הספורט הטוב ביותר בארץ, כתב לפני שנה וחצי.